ולדימיר ינקלביץ

ולדימיר ינקלביץ
Vladimir Jankélévitch

לידה	31 באוגוסט 1903
פטירה	6 ביוני 1985 (בגיל 81)
זרם	פילוסופיה קונטיננטלית
תחומי עניין	מטאפיזיקה, פילוסופיה של השפה, מוזיקה
הושפע מ	אנרי ברגסון, לב שסטוב
השפיע על	ארנולד דוידסון, עמנואל לוינס
מדינה

ולדימיר ינקלביץ (בצרפתית: Vladimir Jankélévitch; ‏31 באוגוסט 1903 - 6 ביוני 1985) היה פילוסוף וחוקר מוזיקה יהודי צרפתי ממוצא רוסי. מאנשי הרוח הבולטים בצרפת לאחר מלחמת העולם השנייה. התנגד לכינון קשרים עם גרמניה בתום המלחמה.

ביוגרפיה

נולד בעיר בורז' במרכז צרפת. אביו, שמואל, היגר לצרפת מאודסה לאחר גל הפוגרומים נגד יהודי מזרח אירופה בשנים 1881-1882, ועסק בתרגום לצרפתית של ספרי מחשבת ישראל לצד ספרי הגות מערבית. הוריו ארגנו מפגשי ספרות בפריז, וכבר בגיל צעיר נחשף ינקלביץ לעולם ההגות. בתקופה זו הושפע מהסופר היהודי-רוסי לב שסטוב.

למד בבית ספר היוקרתי אקול נורמל סופרייר וסיים עם תואר בפילוסופיה. בין השנים 1927-1932 שהה במכון הצרפתי בפראג, ופרסם שם בשנת 1931 את ספרו הראשון פורץ הדרך על הגותו של אנרי ברגסון, כלפיו רחש אהדה. לימים נבחר על ידי ברגסון כ"יורש" של הגותו.

היסודות של הגותו שלו, המושפעת מברגסון, הופיעו לראשונה בשנת 1933 במאמריו "האודיסיאה של התודעה בפילסופיה המאוחרת של שלינג", ו"הערך והמשמעות של תודעה רעה". ינקלביץ עוסק בהתגברות על תודעה שממוקדת בעבר, הבלתי ניתן לשינוי ממילא. טען כי שיקולים שנובעים ממבט לאחור עוצרים את מסלול החיים. האירוניה אינה הפתרון לכך. הזמן לבדו מוביל את האדם להמשיך הלאה. בספריו "המידות הטובות והאהבה" ו"פילוסופיה ראשונה" חקר את המטפיזיקה של הזמן והסגולות היצרניות של הרגע. במחקריו עסק בין היתר במושגים "אינני-יודע-מה" ו"כמעט ולא כלום", הנוסטלגיה והבלתי הפיך, וכן ה"הזדמנות".

לימד בבתי ספר בקאן ובליון, ובאוניברסטאות בטולוז ובליל, עד לפיטוריו בשנת 1940 על ידי משטר וישי בשל יהדותו. הוא הצטרף לתנועת ההתנגדות ומצא מקלט עם משפחתו בטולוז. בהקשר לכך ביקר את עמיתיו האינטלקטואלים בהם ז'אן-פול סארטר על שכותבים על המוסר אך לא מתגייסים בעצמם לפעולה. לאחר המלחמה בשנת 1945 החל לכהן כפרופסור בליל, ובהמשך במחלקת מדעי הרוח בסורבון, שם עשה יד אחת עם הסטודנטים המורדים במאי 1968. בנוסף עמד בראש הקתדרה לאתיקה בסורבון. נישא בשנת 1947 ונולדה לו בת.

השואה חילקה את חייו לשניים. לאחר השואה החל להידרש לנושאים יהודיים ולהופיע בכנסים השנתיים של "האינטלקטואלים היהודים דוברי הצרפתית". ינקלביץ הביע התנגדות פומבית לכינון יחסים עם גרמניה שלאחר המלחמה. בספרו "הסליחה" (1967) טען כי לא ניתן לסלוח לגרמנים לאחר השואה, משום שהפוגעים עצמם מעולם לא ביקשו סליחה ואילו הקרבנות לא שרדו כדי לסלוח. לדידו, הסליחה היא עניין אישי ואינה יכולה להתבצע כמחווה לאומית כלפי מדינה. בספרו "הבלתי ניתן לתיאור" קבע כי "הסליחה מתה במחנות המוות". רצונו לנתק כל קשר תרבותי עם גרמניה דחקה אותו מחוץ לקהילה הספרותית במדינה.

כמוזיקולוג, כתב אודות המלחינים קלוד דבוסי, גבריאל פורה ומוריס ראוול. ספריו לא תורגמו לעברית.

לקריאה נוספת

• דניאל אפשטיין, "סוקרטס היהודי", ארץ אחרת 15, 30 באפריל 2003
• שמואל ויגודה, ולדימיר ינקלביץ': פילוסוף יהודי נבוך, בתוך: "אדם לאדם", ספר היובל לכבוד פרופסור זאב הרוי. עורכים: שמואל ויגודה (ראשי), אסתי אייזנמן, ארי אקרמן, אבירם רביצקי). הוצאת מאגנס, ירושלים

קישורים חיצוניים

• אתר המוקדש לו (בצרפתית)
• ינון ויגודה, חיפוש אחר הקיום האנושי החמקמק, באתר מכון הרטמן, 5 במרץ 2012
• חיים מאיר נריה, על הסליחה, מוסף 'שבת', מקור ראשון, ט' בתשרי תשע"ב, 7 באוקטובר 2010

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28028900ולדימיר ינקלביץ