ויקטור דה סאבאטה

ויקטור דה סאבאטה (באיטלקית: Victor de Sabata,‏ 10 באפריל 1892 - 11 בדצמבר 1967) היה מנצח ומלחין איטלקי.

ויקטור דה סאבאטה מוכר ברבים כאחד החשובים והמכובדים בין מנצחי האופרה של המאה ה-20, בייחוד בזכות ביצועי ורדי, פוצ'יני ווגנר שלו. הוא נודע גם בפרשנויותיו למוזיקה תזמורתית. כמוהו כבן-זמנו, וילהלם פורטוונגלר, דה סאבאטה ייחס להלחנה יתר חשיבות מלניצוח, אבל ההכרה בת-הקיימא שהשיג כמנצח עלתה על זו שנחל כמלחין. סופרים ומבקרים שונים קשרו כתרים לדה סאבאטה כמתחרה בארטורו טוסקניני על תואר גדול המנצחים האיטלקים במאה העשרים

חייו

דה סאבאטה נולד בטריאסטה, אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום באיטליה. אביו הקתולי, אמדיאו דה סאבאטה, היה מורה לשירה ומנצח מקהלה ואמו, מוזיקאית חובבת מוכשרת, הייתה יהודיה. דה סאבאטה החל לנגן בפסנתר בגיל ארבע ובגיל שש חיבר גאבוט לפסנתר. לימודי המוזיקה הרשמיים שלו החלו אחרי שמשפחתו עברה למילאנו בסביבות 1900. במילאנו למד דה סאבאטה בקונסרבטוריון על שם ג'וזפה ורדי, שם הצטיין בפסנתר, כינור, תאוריה, הלחנה וניצוח, וסיים את לימודיו בהצטיינות יתרה בהלחנה, פסנתר וכינור. בשנת 1911 ניגן בתזמורת תחת שרביטו של ארטורו טוסקניני ובהשפעתו גמר אומר להיות למנצח.

בשנת 1918, בן 26, התמנה דה סאבאטה למנצח האופרה של מונטה קרלו, עמה העלה מגוון יצירות משלהי המאה ה-19 ומראשית המאה ה-20 וזכה לשבחים מפי מוריס ראוול. דה סאבאטה היה למנהל המוזיקלי של לה סקאלה במילאנו, משרה בה התמיד למשך יותר מ-20 שנה. סגנון ניצוחו הנמרץ ומלא החיים הניע צופה אחד לתאר את הופעתו בעת הניצוח כ"הכלאה בין יוליוס קיסר לשטן". לאחר מלחמת העולם השנייה התפשטה הקריירה שלו אל מעבר לגבולות איטליה והייתה לבינלאומית. הוא ביקר תדיר כמנצח אורח בלונדון, בניו יורק ובכרכים אחרים בארצות הברית. בעבודתו האופראית לאחר המלחמה הופיעו תחת שרביטו זמרות מהוללות כמו מריה קאלאס ורנאטה טבאלדי. ראויה ביותר לציון הקלטת "טוסקה" המפורסמת שלו לחברת HMV ("קול בעליו"), עם קאלאס בשנת 1953. התקף לב קטע את הקריירה שלו באותה שנה. דה סאבאטה מת ממחלת לב, בבדידות ובאלמוניות, בסאנטה מרגריטה ליגורה, ליגוריה, איטליה, בשנת 1967.

קריירת ניצוח

1918 - 1929

בשנת 1918 התמנה דה סאבאטה למנצח האופרה של מונטה קרלו, שם ניצח על אופרות מסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בשנת 1925 ניצח על הצגת הבכורה העולמית של "הילד והקסמים" מאת ראוול. ראוול אמר כי דה סאבאטה הוא מנצח "שכמותו לא פגשתי עוד מימי" ולמחרת כתב לו פתק, שבו אמר, "הענקת לי אחת מן השמחות השלמות ביותר בקריירה שלי". בשנת 1921, כשניצח עדיין על אופרה במונטה קרלו, התחיל דה סאבאטה בקריירה של מנצח סימפוני עם התזמורת של האקדמיה הלאומית למוזיקה סנטה צ'צ'יליה ברומא. ב-1927 ניצח לראשונה בארצות הברית על התזמורת הסימפונית של סינסינטי, כמחליפו של פריץ ריינר בשמונת הקונצרטים הראשונים של העונה. הוא חזר על כך בעונת 1928.

1929 - 1945

בפעם הראשונה ניצח דה סאבאטה על תזמורת לה סקאלה במילאנו בשנת1 1926 ומשנת 1929 ניצח שם על הפקות אופרה. בשנת 1930 החליף את טוסקניני כמנצח הראשי של לה סקאלה. זמן קצר אחרי קבלת התפקיד, התפטר עקב מחלוקת עם התזמורת. טוסקניני כתב אליו לשכנעו לחזור בטענה, כי העדרו פוגע הן בו והן בתיאטרון. דה סאבאטה השתכנע, חזר ונשאר בתפקידו זה למשך יותר מ-20 שנה. בשנות ה-30' יצא דה סאבאטה למסעות קונצרטים ברחבי איטליה ומרכז אירופה. בשנת 1933 ערך את ההקלטות המסחריות הראשונות שלו עם תזמורת רשות השידור האיטלקית בטורינו. בין השאר ניצח על יצירה משלו, "יובנטוס".

בשנת 1939 ניצח בפסטיבל ביירוית על טריסטן ואיזולדה של ריכרד וגנר. דה סאבאטה היה המנצח השני שמוצאו מחוץ לארצות דוברות הגרמנית שניצח בביירוית. קדם לו טוסקניני, בשנים 1930 ו-1931. בשנת 1939 הוציא דה סאבאטה הקלטות מעולות של יצירות ברהמס, וגנר וריכרד שטראוס עם התזמורת הפילהרמונית של ברלין. בשנה זו גם קשר ידידות אמיצה עם הרברט פון קאראיין הצעיר. לשאלה, איך הורשה דה סאבאטה לעבוד בגרמניה הנאצית על אף מוצאו היהודי למחצה, אין מענה ברור.

1945 - 1953

אחרי מלחמת העולם השנייה גדלה הקריירה של דה סאבאטה לממדים בינלאומיים. הוא הופיע לעיתים קרובות כמנצח אורח בלונדון, בניו יורק ובערים אחרות בארצות הברית. בשנת 1946 הקליט לחברת דקה עם הפילהרמונית של לונדון. ב-1947 הקליט לראשונה לחברת HMV, עם תזמורת האקדמיה הלאומית למוזיקה סנטה צ'צ'יליה ברומא, בין השאר את ההקלטה הראשונה מאז ומעולם של "משחקים" מאת קלוד דביסי. בשנה שלאחריה ערך עוד הקלטות עם אותה תזמורת. בשנת 1950 הוחזק באופן זמני באליס איילנד עם עוד כמה אירופאים בתוקף חוק מקקארן החדש (בגין עבודתו באיטליה בתקופת משטרו הפשיסטי של מוסוליני). במרץ 1950 ו-1951 ניצח דה סאבאטה על הפילהרמונית של ניו יורק בסדרת קונצרטים בקרנגי הול, שרבים מהם נשמרו משידורי רדיו ומהווים כיום כמה מן הפריטים החשובים ביותר במורשתו המוקלטת.

משכנו הקבוע של דה סאבאטה המשיך להיות לה סקאלה, מילאנו, שם עבד בין השאר עם שתי זמרות סופרן בדרכן לכוכבות: מריה קאלאס ורנאטה טבאלדי. באוגוסט 1953 הקליט עם מריה קאלאס את ההקלטה המסחרית היחידה שלו לאופרה: "טוסקה" של פוצ'יני, לחברת HMV (בהקלטה השתתפו גם ג'וזפה די סטפנו וטיטו גובי עם התזמורת והמקהלה של לה סקאלה.

התקף לב ופרישה

ההקלטה של "טוסקה" הייתה אמורה להיותה ראשונה בסדרת הקלטות של רוב הרפרטואר האופראי של דה סאבאטה בחברת HMV, אבל זמן קצר אחריה סבל דה סאבאטה התקף לב קשה, שהביא אותו להפסקת הופעותיו הפומביות. האופרה "מיטרידאטה אאופטורה" של אלסנדרו סקרלטי, שעליה היה אמור לנצח, עם קאלאס בתפקיד הראשי, הוחלפה בהודעה של הרגע האחרון ב"מדיאה" של כרוביני בניצוח ליאונרד ברנשטיין. דה סאבאטה התפטר ממשרתו בלה סקאלה ואת מקומו תפס עוזרו, קרלו מריה ג'וליני. בין 1963 ל-1957 מילא את התפקיד הניהולי של מנהל אמנותי בלה סקאלה. תקופת כהונתה התייחדה בהתפייסות עם טוסקניני (לאחר יחסים צוננים במשך עשרים שנה) בעת הפקה של "לה וסטראלה" של ספונטיני בשנת 1954.

דה סאבאטה חזר לנצח רק עוד פעמיים, האחת בהקלטת אולפן של הרקוויאם של ורדי ביוני 1954 לחברת HMV, והשנייה, האחרונה, בטקס האזכרה לטוסקניני, שם ניצח על מרש האבל מתוך סימפוניית ארואיקה של בטהובן בבית האופרה לה סקאלה במילאנו, לאחר הרקוויאם של ורדי בקתדרלה של מילאנו ב-1957. העשור האחרון של חייו הוקדש להלחנה, אבל לא הניב הרבה. אף כי וולטר לג פנה אליו בהצעה לנצח על תזמורת פילהרמוניה ב-1964 והציע לו להשלים את האופרה "טורנדוט" של פוצ'יני, אף לא אחת מאפשרויות אלה לא יצאה לפועל. דה סאבאטה נהנה מפתרון בעיות מתמטיות בתקופת פרישתו. הוא מת לבדו בהתקף לב בסנטה מרגריטה ליגורה, ליגוריה, ב-1967. בטקס האזכרה שלו ניגנה תזמורת לה סקאלה ללא מנצח, כמחווה של כבוד.

פרס בתחרות למוזיקאים צעירים, בחסות נפת ג'נובה ומחוז ליגוריה, המתקיימת בסנטה מרגריטה, נקרא על ויקטור דה סאבאטה.

סגנון הלחנה

יצירותיו של דה סאבאטה כתובות בסגנון רומנטי-מאוחר, המזכיר את רספיגי וריכרד שטראוס. הן נחלו הצלחה ניכרת בשנות ה-20' של המאה העשרים ובוצעו על ידי מנצחים כמו טוסקניני ווולטר דאמרוש, אבל נשכחו בימינו. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא, שדה סאבאטה פעל מעט, יחסית, לביצוע ולפרסום יצירותיו הוא, כיון שגרס, שאם המוזיקה שלו ראויה להצלחה, עליה להצליח בזכות עצמה, או להיכשל. דעת המבקרים על יצירותיו חלוקה זה מכבר. לדוגמה, בשנת 1926 תיארה ביקורת בטיים מגזין את "גת שמנים" שלו כ"מוזיקה רדודה, חסרת מקוריות, שאפילו גאוניותו הפילנתרופית של טוסקניני לא יכלה לשוות לה ייחוד." לעומת זאת, מבקר שכתב בראשית שנות ה-2000 ל"אינטרנשיונל רקורד רוויו" אמר על אותה יצירה עצמה, ש"היא מכילה צלילי תזמורת מן המלבבים ביותר ששמעתי מזה שנים".

יצירות שיצאו לאור

• Il macigno "הסלע": אופרה בשתי מערכות, 1917. עובדה ותוקנה בשם "דריאדה" בשנת 1935.
• "יובנטוס": פואמה סימפונית, 1919.
• "הלילה של אפלטון: סקיצה סימפונית לתזמורת", 1923.
• "גת שמנים, פואמה מהורהרת לתזמורת", 1925.
• "אלף לילה ולילה: אגדה כוריאוגרפית בשבע תמונות", בלט, 1931.

קישורים חיצוניים

• Biography from Naxos.com
• Brief obituary in Time Magazine (subscription access)
• CD Review, containing some interesting background information
• "Victor de Sabata, conductor", Remiscences by Robert Meyer
• "Victor de Sabata, his conducting style" by Robert Meyer
• "Victor de Sabata and the ladies" by Robert Meyer
• "Victor de Sabata and the critics" by Robert Meyer

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30215234ויקטור דה סאבאטה