וינה האדומה

קארל-מרקס-חוף, שנבנה בין השנים 1927–1933

ויקטור-אדלר-הוף

פליישוף

וינה האדומה (בגרמנית: Rotes Wien) היה הכינוי של בירת אוסטריה בין השנים 1918 ל־1934, כאשר ראשות העיר הייתה לראשונה בידי השמאל הסוציאליסטי (המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית).

מצב חברתי לאחר מלחמת העולם הראשונה

לאחר שמלחמת העולם הראשונה הסתיימה עם התמוטטות ופירוק המונרכיה הכפולה של הבסבורג של אוסטריה-הונגריה, הוכרזה דויטשוסטרייך ( הרפובליקה הגרמנית-אוסטרית ) לרפובליקה ב־12 בנובמבר 1918. בבחירות לקומינדרט (פרלמנט העיר) ב -4 במאי 1919, לראשונה אי פעם לכל אזרחים בוגרים משני המינים היו זכויות הצבעה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית קיבלה רוב מוחלט; ג'ייקוב ראומן נבחר לראש העיר הסוציאל-דמוקרטי הראשון, שאותו ירש בשנת 1923 על ידי קארל סייץ .

העיר עברה שינויים רבים בתקופות אלה. במהלך המלחמה התיישבו בעיר הבירה פליטים מגליציה האוסטרית (כיום אוקראינה המערבית), שכבשה בחלקה על ידי הצבא הרוסי. בתום המלחמה, חיילים רבים לשעבר של הצבא הקיסרי והמלכותי הגיעו להתארח בווינה, לפחות באופן זמני, בעוד רבים מפקידים בממשל הקיסרי-רויאל לשעבר חזרו לארצות מולדתם. מעמד הביניים, שרבים מהם קנו אג"ח מלחמה שהיו חסרי ערך כעת, הושלכו לעוני על ידי היפר-אינפלציה. גבולות חדשים בין אוסטריה לאזורים הסמוכים שהאכילו את וינה במשך מאות שנים הקשו על אספקת המזון. הדירות היו צפופות ומחלות כמו שחפת, שפעת ספרדית ועגבת השתוללו. באוסטריה החדשה, וינה נחשבה לבירה גדולה מדי למדינה הקטנה, ולעיתים קרובות כונתה וסרקופף ("ראש גדול" ) על ידי אנשים החיים באזורים אחרים במדינה.

מצד שני, האופטימיסטים ראו שדות רחבים של עשייה חברתית ופוליטית נפתחים. אינטלקטואלים פרגמטיים כמו הנס קלזן, שניסחו את החוקה הרפובליקנית, וקארל בהלר מצאו הרבה מה לעשות. עבורם זו הייתה תקופת ההתעוררות, של גבולות חדשים ואופטימיות.

המשאבים האינטלקטואליים של וינה האדומה היו מדהימים: אילונה דוקז'ינסקה וקארל פולאני, כמו גם כמה אינטליגנציות סוציאליסטיות אחרות עברו בשמחה לווינה או נסעו שם לגלות ממקום אחר, בנוסף לזיגמונד פרויד, אלפרד אדלר, קארל בהלר, ארתור שניצלר, קארל קראוס, לודוויג ויטגנשטיין, אדולף לוס, ארנולד שנברג ורבים מדענים, אמנים, מוציאים לאור ואדריכלים, אף שלא כולם סוציאליסטים, לא השתתפו בהתנגדותם העיקרית של השמרנים הדתיים, אך ראו בהתפתחות ובמודרניזציה של וינה.

קארל פולאני כתב: "וינה השיגה את אחד הניצחונות התרבותיים המרהיבים ביותר בהיסטוריה המערבית ... עלייה מוסרית ואינטלקטואלית שלא נבדקה לפני כן במצב של מעמד פועלים תעשייתי מפותח, אשר, מוגן על ידי מערכת וינה, עמד בפני ההשפעות המשפילות של התפרקות כלכלית קשה והשיגה רמה שמעולם לא הושגה המוני העם בשום חברה תעשייתית. "

ג'ון גונתר אפיין את התפאורה הכללית של וינה בין המלחמות: "חוסר השוויון בין וינה המרקסיסטית לבין הכפרי הכמורה היה המניע השולט בפוליטיקה האוסטרית עד עלייתו של היטלר. וינה הייתה סוציאליסטית, אנטי-דתית, וכעירייה, הוגנת למדי עשיר. העורף היה עני, מפגר, שמרני, קתולי, וקנא ברמת החיים הגבוהה של וינה. "

פוליטיקה כללית

יוזמות של הקואליציה האדומה-שחורה בממשלה הראשונה של הפדרציה החדשה של דויטשוסטרייך (גרמניה-אוסטריה) הביאו להנהגה החוקית של היום שמונה שעות בלבד שבוע לאחר שהוכרזה הרפובליקה בנובמבר 1918. יתר על כן, אבטלה מערכת הטבות יושמה ולשכת העובדים (Arbeiterkammer, רשמית Kammer für Arbeiter und Angestellte) הוקמה על ידי החוק כמתלמית הרשמית של העובדים. ההתלהבות מרפורמות מסוג זה הפכה קטנה יותר ויותר בתוך המפלגה החברתית הנוצרית ככל שחלף הזמן מאז סיום מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1920 נשברה הקואליציה, ומאז ועד 1945 הסוציאל-דמוקרטים היו, ברמה הפדרלית, באופוזיציה או במחתרת. אך "האדומים" המשיכו לשלוט בעיר וינה, שם הגיעו לרוב מוחלט נוח בבחירות 1919. מטרתם הייתה להפוך את וינה לדוגמה נוצצת לפוליטיקה סוציאל-דמוקרטית. האמצעים שלהם באותה תקופה נחשבו למצטיינים או אפילו מרהיבים ונצפו בכל אירופה כולה. השמרנים באוסטריה נטו לשנוא את זן הפוליטיקה הזה, אך לפי שעה לא ניתן היה לעשות דבר נגד הצלחתם של הסוציאל-דמוקרטים בבחירות בווינה.

וינה הייתה בירת מדינת אוסטריה תחתית במשך שבע מאות שנים. ברובם החזק בווינה וקולות הפועלים באזור התעשייה סביב וינר נוישטט, "האדומים" אפילו זכו למנות את המושל הדמוקרטי הראשון, לנדשופטמן, מילולית "קברניט הארץ" של אוסטריה תחתית בשנת 1919: הם בחרו באלברט סבר. מכיוון שהאזורים הכפריים לא רצו שיישלטו עליהם "אדומים" בעוד שהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית לא אהבה התערבות שמרנית בפוליטיקה המודרנית בעיר שלהם, שתי המפלגות הגדולות הסכימו במהרה להפריד בין "וינה האדומה" לבין "אוסטריה התחתונה השחורה". הפרלמנט הלאומי העביר את החוקים החוקתיים כדי לאפשר זאת בשנת 1921; ב־1 בינואר 1922, וינה נוצרה הבונדסלנד האוסטרי התשיעי.

לאחר 1934 העיר גונטר: "בווינה הסוציאליסטים ייצרו ממשל מדהים, מה שהפך אותה ככל הנראה לעירייה המצליחה ביותר בעולם. [...] הישגיהם של הסוציאליסטים בווינה היו התנועה החברתית המלהיבה ביותר של התקופה שלאחר המלחמה. בכל מדינה אירופאית. תוצאה: אנשי הדת הפציצו אותם מתוך קיומם. "

דיור חברתי

הממשלה האימפריאלית-המלכותית העבירה בשנת 1917 חוק להגנת הדייר ( Mieterschutzgesetz ) שהוכרז מייד כווינה . למרות האינפלציה הגבוהה, החוק הורה על הקפאת דמי השכירות של דירות ברמה של שנת 1914. הדבר הפך את השיכונים הפרטיים החדשים ללא רווחיים. לאחר המלחמה גדל אפוא הביקוש לדירות במחיר סביר ביותר. יצירת פרויקטים של דיור ציבורי וחברתי הפכה לדאגתם העיקרית של הסוציאליסטים בווינה.

בשנת 1919 העביר הפרלמנט הפדרלי את חוק דרישת הדיור ( Wohnanforderungsgesetz ) כדי לשפר את היעילות של מבני הדיור הקיימים. הביקוש הפרטי הנמוך לאדמות בנייה ועלויות הבנייה הנמוכות הוכיחו את עצמם לטובה בתכנון הדיור הציבורי הנרחב של הממשל.

משנת 1925 (השנה בה החלפה מטבע שילינג חזק החליפה את הכתר המופחת ) ועד שנת 1934, נבנו למעלה מ־60,000 דירות חדשות במבנים במה שנקרא Gemeindebau ("בניית קהילה") במסגרת תוכנית סוציאליסטית לבניית דיור חברתי. רחובות גדולים היו ממוקמים סביב חצרות ירוקות, למשל בקארל-מרקס-הוף (אחד המקומות החמים במלחמת האזרחים בשנת 1934) ובג'ורג 'וושינגטון-הוף. דיירי הדירות החדשות נבחרו על בסיס מערכת דירוג שבה למשל אנשים עם מוגבלות קיבלו נקודות נוספות להיבחר מוקדם יותר. ארבעים אחוז מעלויות הבנייה נלקחו מתמורת מס הדיור בווינה, והשאר מתמורת מס היוקרה של וינה ומקרנות פדרליות. השימוש בכסף ציבורי לכיסוי עלויות הבנייה איפשר להחזיק את דמי השכירות של דירות אלה נמוכות מאוד: עבור משק בית של עובד, שכר הדירה לקח 4 אחוזים מההכנסה של משק הבית; בבניינים פרטיים זה היה 30 אחוז. אם הדיירים חלו או לא מובטלים, ניתן היה לדחות את תשלומי שכר הדירה.

שירותים חברתיים ובריאותיים

הורים קיבלו "חבילת בגדים" לכל תינוק כך ש"אין ילד בווינה צריך להיות עטוף בעיתון. " גני ילדים, בתי אחר הצהריים ומכוני ספא לילדים נפתחו כדי לאפשר לאמהות לחזור לעבודתן ולהוריד ילדים מהרחובות. שירותי רפואה ניתנו ללא עלות. שטחי נופש, חופשות פנאי, אמבטיות וספא ציבוריים ומתקני ספורט הוצעו לשיפור הכושר. כפי שניסח יוליוס טנדלר, חבר מועצת העיר לשירותים חברתיים ובריאות: "מה שאנחנו מוציאים לבתי נוער נחסוך בבתי כלא. מה שאנחנו מוציאים לטיפול בנשים הרות ותינוקות נחסוך בבתי חולים במחלות נפש. "ההוצאה העירונית לשירותים חברתיים שולשה בהשוואה למאמצים שלפני המלחמה. תמותת התינוקות ירדה מתחת לממוצע האוסטרי ואילו מקרי שחפת ירדו ב 50%. תעריפים משתלמים עבור גז וחשמל ולאיסוף אשפה, כולם מנוהלים על ידי העירייה, סייעו בשיפור תקני הבריאות.

Feuerhalle Simmering

מדיניות פיננסית

הסוציאל-דמוקרטים הציגו מיסים חדשים על פי חוק המדינה, אשר נגבו בנוסף למיסים פדרליים (המבקרים כינו אותם "מיסי ברייטנר" על שם הוגו ברייטנר, חבר מועצת העירייה למימון). מיסים אלה הוטלו על מותרות: על סוסי רכיבה, מכוניות פרטיות גדולות, משרתים במשקי בית פרטיים וחדרי מלון. (כדי להמחיש את ההשפעה המעשית של מיסים חדשים אלה, פרסמה העירייה רשימה של מוסדות חברתיים שניתן לממן באמצעות מס המשרתים שעל סניף וינה ממשפחת רוטשילד לשלם.)

מס חדש נוסף, ה- Wohnbausteuer (מס בנייה לדיור), הוקם גם כמס פרוגרסיבי, כלומר הוטל באחוזים עולה. ההכנסה ממס זה שימשה למימון תוכנית הדיור הנרחבת של העירייה. לכן, רבי Gemeindebauten היום עדיין נושא את הכיתוב: Erbaut aus den Mitteln דר Wohnbausteuer (שנבנה מכספי מס הבינוי והשיכון).

כתוצאה מפעילות ההשקעות של העירייה צנח שיעור האבטלה בווינה ביחס לשאר אוסטריה וגרמניה. כל ההשקעות מומנו ישירות על ידי מיסים ולא על ידי זיכויים. כך נותרה הנהלת העיר בלתי תלויה בנושים ולא נאלצה לשלם ריבית על איגרות חוב.

פוליטיקאים

• יעקב ראומן, ראש העיר הסוציאל-דמוקרטי הראשון
• קרל סייץ, ראש העיר עד שהדיח אותו מבית העירייה על ידי המשטרה בשנת 1934
• הוגו ברייטנר, חבר מועצת כספים מצליח, שנוא על ידי חלק מהבורגנות
• יוליוס טנדלר, רפורמטור ידוע של שירותי הרווחה והבריאות בעיר
• אוטו גלוקל, רפורמטור מערכת החינוך

לקריאה נוספת

• Eve Blau: The Architecture of Red Vienna. 1919-1934., The MIT Press, 1999
• Helmut Gruber: Red Vienna. Experiment in Working Class Culture, 1919-1934., Oxford University Press, 1991
• Sheldon Gardner: Red Vienna and the Golden Age of Psychology, 1918-1938 , Praeger Publishers, 1992

קישורים חיצוניים

• City of Vienna: From "Red Vienna" to the "Ständestaat" (1918 to 1938)
• Virtual Vienna: Red Vienna: A Workers' Paradise.
• Encyclopedia of Vienna's Social Democratic Party, (בגרמנית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30770856וינה האדומה