ה-13 בגטו ורשה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ה-13 בגטו ורשה הוא ארגון שיטור יהודי שפעל בגטו ורשה בשם "המשרד למלחמה בספסרות ובמפקיעי המחירים" (Urząd do Walki z Lichwą i Spekulacją[1]), מקור השם ה-13 (ביידיש: "דאָס דרײַצענטל), הגיע משם הרחוב בו שכן המשרד של הארגון בוורשה - "לשנו (Leszno[1]) 13". נודע גם בשם: "המשטרה הירוקה" ומנה בסביבות 300–400 איש.[2] הארגון הוקם על ידי אברהם גנצוויך ופעל במלחמת העולם השנייה, החל מחודש דצמבר 1940 עד שפורק ביולי 1941.[1] הוא נתמך על ידי סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית (האס דה) והגסטפו.

הרקע להקמת הארגון

אברהם גנצווייך

אברהם גנצווייך נולד בשנת 1904 צ'נסטוחובה (Czestochowa). אביו היה סוחר אמיד. גנצווייך קיבל בילדותו חינוך כללי רחב מאוד וחינוך מסורתי וואף הוסמך לרבנות. הוא לימד בבית הספר "תרבות" וכתב מאמרים בעיתונים יהודיים באזור צ'נסטוחובה וזגלמביה. בין השנים 1923–1924 היה פעיל בקן תנועת "השומר הצעיר" בצנסטוחוב ולאחר מכן היה פעיל במפלגת "פועלי ציון" ימין. בסוף שנות ה-20 לחייו עבר להתגורר בבלגיה וגם שם כתב בעיתונות הציונית. מבלגיה עבר לגור בעיר וינה שבאוסטריה, ובה גר עד שנת 1938. בזמן שהותו של גנצווייך בווינה, הוא עבד בעיתון האנטי פאשיסטי "Gerechtigkeit" של אירנה הרנד.[3]

בשנת 1938, בסמוך לסיפוחה של אוסטריה לגרמניה, גנצוויך, שפעל מהעיר לודז' שבפולין, החל להוציא לאור שבועון בשפה הפולנית בשם Wolność (חופש/ חירות) שהתנגד לאנטישמיות. יש הטוענים, שפעילותו כעורך השבועון הייתה הסוואה וכבר אז שימש סוכן סמוי של הנאצים. עם זאת, קיים רק מקור אחד שממנו ניתן להוכיח טענה זו, שכן עם הפלישה לפולין על ידי גרמניה הנאצית וכיבוש העיר לודז' בספטמבר 1939, אסר הגסטפו להפיץ את השבועון. כל חברי המערכת נעצרו, פרט לגנצווייך שנשאר חופשי. הוא ברח מלודז׳ והגיע כפליט לוורשה. זו כנראה ההוכחה, שייתכן והיו לו קשרים קודמים עם הגרמנים ובזכותם הצליח לברוח[4].

בארכיון רינגלבלום נשמרה פסקה אודות גנצוויך וכך כותב רינגלבלום: "באחרונה מרבים לדבר על גנצוויך… המדור הפוליטי של הללו [הגרמנים] ניצב מאחוריו. משרדו מכונה ג[סטפו] לודז'אי או ג[סטאפו] יהודי. הוא מספר שיש לו אצלם כתפיים רחבות וכי יקבל לידיו את הקהילה. הוא משתדל עתה לגייס חסידים ולרכוש אהדה בציבור (…) שמעתי עליו דעה כזו: נבל בשלושה רבעים ורומנטיקן ברבע הנותר. הרחוב יודע יפה מיהו ומהו ואף על פי כן זורמים אל משרדו"[5]. בנוסף, גם מרי ברג מזכירה ביומנה את חוסר האמון שהציבור חש לאנשי ה-"13" ולמעשיהם[6][7].

באפריל 1940, נערכה אֲסֵפָה מאורגנת של פליטים יוצאי לודז' בעיר ורשה. באספה זו טען גנצווייך, שיש להשלים עם העובדה שהגרמנים ינצחו במלחמה ולפיכך, על היהודים להתאים את עצמם ואת אֹורַח החיים היהודי לעקרונות "הסדר החדש" באירופה. גישתו הכתה בתדהמה את היהודים תושבי הגטו, מכיוון שכולם ייחלו להפסד הגרמנים ולכישלונו של אדולף היטלר, למרות שזה כלל לא נראה באופק. גנצווייך סבר, כי שיתוף פעולה עם הגרמנים הוא לא רק מטרה בפני עצמה, אלא גם פעולה יוצאת דופן חשובה שביטאה את תפיסתו הרעיונית. הציפייה לכישלונו של היטלר הייתה גדולה גם מצד משתפי הפעולה עם הגרמנים, שעשו זאת במגמה להגיע לסוף המלחמה ולצפות בנפילתו של היטלר[8].

פעילותו הציבורית

פעילותו הציבורית התפתחה בכמה כיוונים במטרה להוכיח לגרמנים שהוא מנהיג, אדם בעל השפעה רבה הנהנה מתמיכת שכבות רבות של האוכלוסייה בגטו. בשל כך, קיבל מספר זיכיונות מן הגרמנים וביניהם ניהול אחזקה של כ-100 בתים בגטו, ברחוב לשנו והסביבה. ניהול זה הבטיח מקור הכנסה כספי חשוב ל-"13" ונוצל כבסיס לפעילותו הציבורית. מצד שני, ניסה לשכנע את תושבי הגטו ולהסביר להם שבשל ההשפעה הרבה שיש לו על אנשי הממשל הגרמני, יצליח להשיג להם הטבות והקלות שונות. גנצווייך יזם ופיתח פעילויות שונות ללא עזרת אנשי היודנראט: שחרר כלואים ממאסר, ארגן חוגים להפצת הלשון העברית וספרות בקרב הנוער, הקים וטיפח את "המשטרה הירוקה" - ה-13, עזר לאוכלוסייה הענייה ושיפר את מצבה של השכבה המשכילה[9], הצליח להכניס סחורות לשטח הגטו מבחוץ. בנוסף, דאג להשיג רישיונות שונים למשל רישיונות להכנסת סחורות מיוחדות לגטו - דבר שלא עלה בידי היודנראט, קיבל 30 אישורי נסיעה מחוץ לוורשה מדי חודש בחודשו, רישיונות יציאה מן הגטו[10].

את עלייתו במעמד הציבורי מייחסים החוקרים לשני אנשים: (1) לעיתונאי הגרמני, ד"ר אולנבוש (Dr. Ohlenbusch), שעבד איתו לפני המלחמה והמליץ למקבלי ההחלטות בשלטון הגרמני. ד״ר אולנבוש היה אחראי על מחלקת התעמולה במחוז וורשה.[2] יש הטוענים כי היה סוכן נאצי בעצמו[8]. (2) למשה (מוניק) מרין, (גיסו של גנצווייך) שהיה יו"ר היודנראט המרכזי בזגלמביה.

באמצע שנת 1941 זימן גנצווייך את יושבי ראש וועדי הבתים באזור הגטו לאספה, על מנת להתוות קווים למדיניותו. וכך תיאר אחד ממשתתפי האספה: "גנצווייך הזמין יושבי ראש וועדי בתים. באו כ-120 איש. בין הנוכחים הורגש אי שקט. גנצווייך פתח את הכנס בפולנית, עבר ליידיש והציג את הבעיות. הוא היה מתבל את דבריו באמרות עממיות בעברית. הפתעה נעימה. הוא מציע הקמת ארגון כללי של וועדי בתים ברחוב לשנו ובאזור הסמוך במטרה להעלות את רמתה הכללית של השכונה מבחינת חיצוניות תברואתית ולהקלת מצבם של חסרי קורת גג. הארגון הכללי יושיט עזרה לוועדי בתים הזקוקים לכך"[11].

בשל פעילותו הרבה, נוצרה סביבו הילה של גואל ומושיע ועסקן ציבורי, שקשריו עם הגרמנים משרתים מטרות חשובות כדי להטיב עם האוכלוסייה היהודית.

מעט מאוד אנשי ציבור הזדהו איתו ועם פעולותיו ביניהם: עורך העיתון "היינט" - לייזרוביץ, יהודה ווארשאוויאק - סופר יהודי-עברי, בני משפחת החזן המפורסם סירוטה וד"ר לייבונר[12].

הקמת ״ה-13״

בדצמבר 1940 ייסד גנצווייך את "המשרד למלחמה בנשך ובספסרות" שפעל בגטו ורשה למורת רוחו של היודנראט. מטרת הקמתו באה להסדיר ולאכוף מסחר הוגן בגטו, אבל למעשה היו חבריו סוכנים סמויים של סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית (SD).[13] חברי הארגון זכו להטבות מפליגות מצד הגרמנים על שיתוף הפעולה, כל עוד נזקקו להם.[13] אחת ההטבות הייתה החזקת כרטיסי אספקה מיוחדים שבעזרתם השיגו לחם ומוצרים אחרים תוך כדי סחיטה.[2]

בתקופה מסוימת הצטרפו לגנצווייך שני פליטים מלודז׳ - מוריק קון (Moryc Kohn) וזליג הלר (Zelig Heller)[14], שהיו להם קשרים מפוקפקים עם הגרמנים, אולם לאחר זמן מה הם פרשו מהארגון וקיבלו אישור להפעיל בגטו קרונות רתומים לסוסים ככלי תחבורה רשמי נוסף.[1] השניים הללו נרצחו על ידי הגרמנים באוגוסט 1942.[2] בנוסף הצטרפו לגנצווייך ד"ר הרברט סטהרר (Dr Herbert Stahrer) מגדנסק, המזכיר והמועצה המשפטית שלו וכן דוד שטרנפלד (Dawid Sternfeld), יליד לודז'.[2]

לארגון היה כוח משטרה ומדי השוטרים חברי הארגון, היו דומים למדיהם של אנשי המשטרה היהודית, ושונים במספר הבדלים קטנים: הפס הכחול מסביב לכובע, הוחלף בפס ירוק (ומכאן השם "השוטרים הירוקים"), על הזרוע ענדו סרט שעליו שמו המלא של הארגון. בנוסף, על כובעם של הקצינים הוצמדה דרגה בצורה של כוכבים בצבע זהב, ועל כובעם של השוטרים הפשוטים, הכוכבים היו בצבע כסף, בניגוד לסימון הדרגות של שוטרי ה-OD שלהם היו עיגולי מתכת. כל השוטרים לבשו מעיל עור ארוך ונעלו מגפי קצינים.[2] זאת ועוד, היו לארגון תובע ובית דין משל עצמו.

תנאי הקבלה לארגון היו תשלום של כמה אלפי זלוטי, וכשגנצווייך היה זקוק לכסף, הוא דאג לגייס חברים נוספים לארגון מדי יום, והגיוס הזה שהביא להרחבת הארגון הביא להגדלת הסכום שהיה זקוק לו.[2] לפיכך, התקבלו לארגון גורמים שהגיעו מעולם הפשע הואיל ולא נערך כל סינון לקבלה. הכסף נועד לשחד את הגרמנים מפני איום על פירוקו של הארגון.[2]

בשל הצטרפותם של גורמים מעולם הפשע לארגון, רוב האוכלוסייה בגטו חשדה בחבריו ופחדה מהם.[2] היו שכינו את חבריו ״הגסטפו היהודי״[15].

פעילות הארגון: ינואר - אוגוסט 1941

ב-25 בינואר 1941 החלו לפטרל ברחובות הגטו אנשי ״המשטרה הירוקה״ (המשטרה מנתה כ-300 שוטרים), שפעלו מטעם "המשרד למלחמה בספסרות ובמפקיעי המחירים". מטרתם הייתה לבדוק את מחירי הסחורות בחנויות שבהן התנהל מסחר חוקי, ולערוך חיפושים אצל אנשים שעסקו במסחר בלתי חוקי. הסחורה הבלתי חוקית הוחרמה, בעליה נקנסו, נאסרו והובאו למשפט בבית הדין המיוחד של הארגון. בפועל, שחררו שוטרי ה-13 עצורים תמורת שוחד, סחטו מהם כספים וסחורות בדרכים שונות אולם היו שהוסגרו לידי הגרמנים ואי אפשר היה לשחרר. לדוגמה: אחד משוטרי ה-13 חשף, כי אצל יו״ר ועד הבית ברחוב מורנובקה מצוי מקלט רדיו. האיש נעצר ושוחרר ממעצרו לאחר שנאלץ לתת לשוטרים שוחד; במקרה אחר, פנה אחד מאנשי ה-13 לסוחר מקומי וקנה ממנו כ-100 גרם קפה בתמורה ל-12 זלוטי (כ-9 שקלים לערך). בשעה מאוחרת יותר ערכו הגרמנים חיפוש אצל הסוחר ומצאו כ-1/2 ק״ג קפה - הסוחר נקנס ונאסר. אנשי הארגון הציעו לשחררו בתמורה לכך שיעביר אליהם 5 ק״ג קפה ו-1,000 זלוטי. במקרה זה, התמורה הועברה אולם, האסיר לא שוחרר; חברי הארגון נהגו לדרוש מבעלי המאפיות באזור להפריש חלק מתוצרתם לטובת הארגון[16].

העימותים בין היודנראט והמשטרה היהודית לבין ה-13

התנאים הקשים בגטו ותפקיד המשטרה היהודית שאמנם הייתה כפופה ליודנראט אך בפועל כוונה על ידי הגרמנים גרמו למתיחות בינה לבין ה-13. מתיחות שהושפעה מהאינטרסים של כל אחד מן הצדדים. בצדם של השוטרים בשרות הסדר היהודי ניצבו היודנראט, המשטרה הפולנית וחוגים גרמניים שמשיקולים שונים היו מעוניינים בחיזוקו של היודנראט, בעוד שלצד אברהם גנצווייך וה-13, עמדו כוחות גרמניים אחרים כמו ה-SD, העימותים ומאבקי הכוחות היו בעיקר על שני נושאים: הפקעות מחירי סחורות, וחתירתו של גנצווייך תחת אדם צ׳רניאקוב במטרה להחליפו ולקבל את המינוי של יו״ר היודנראט.

הפקעת מחירים

1. בתחילת 1941, הורתה המשטרה הפולנית לשוטרים היהודים להילחם בהפקעת המחירים בגטו ובהתאם לכך נדרשו להחרים מוצרים כגון: קמח לבן, עוגות ושאר המותרות. בנקודה זו התקיים עימות המשטרה היהודית והפולנית לבין ארגון ה-13 ותומכיו.

2. במארס 1941 הודיע צ'רניאקוב לגרמנים על מחסור חמור מאוד בחומרי גלם, סיבה שעשויה להשפיע מאוד על הפסקת הייצור בגטו. כמות המזון שהייתה בשוק באותו זמן הייתה נמוכה מאוד והמחירים של המעט שהיה, היו גבוהים מאוד. זאת בשל המדיניות הכלכלית הנוקשה שנהוגה הייתה באותה תקופה. גם כאן התערבו ״המשרד למלחמה בספסרות ובהפקעת מחירים״ יחד עם ״המשטרה הירוקה״[17].

מאבק הכוחות בין אדם צרניאקוב לאברהם גנצווייך

העימות בין גנצווייך לצרניאקוב, יו״ר היודנראט, התבטא בכך וניתן למצוא עדות ביומנים שונים מהתקופה על מאבקי הכוחות ביניהם[18], שגנצווייך חתר בקרב האוכלוסייה היהודית תחת מעמדו של צֶ'רניַאקוב במטרה להחליפו כראש היודנראט. עימות זה התגבר בארבעה החודשים הראשונים של שנת 1941 (ינואר-אפריל), אך החל מחודש אפריל 1941 הורגש שינוי משמעותי במעמדו של גנצווייך. הוא הרגיש כי אינו בטוח יותר במעמדו. מאבקי הכוחות ביניהם נטו לטובתו צ׳רניאקוב וקרנו החלה לעלות בקרב הציבור. גנצווייך ניסה למצוא פתרונות שונים להיטיב את מצבו והחל בחיפוש דרך ואפשרות להשתלב ביודנראט ולהכין מסגרת ארגונית אחרת במקום "המשרד למלחמה בספסרות ובהפקעת המחירים"[17].

ב-19 באפריל 1941, הוקם משרד מיוחד בשם "קומיסריאט לגטו ורשה". אלכסנדר פאלפיגר (Alexander Palfinger) הודח מתפקידו ובמקומו מונה מאקס בישוף (Max Bischof), ממעצבי הקו החדש. אשר עודד את היהודים בגטו להשיג עבודה במקומות מאורגנים מחוץ לגטו.[1] במקביל, חל שינוי במעמדו הרשמי של צ'רניאקוב והוא קיבל סמכות של ראש עיריית הגטו. ארגון ה-13 לא שרד וחוסל על ידי הגרמנים ב-20.6.41 ואנשי הארגון עברו לידיו של שרינסקי. בתאריך 21.7.41 הוכרע המאבק כנגד ה-13 כמעט באופן סופי. הוא אמנם חוסל באופן רשמי, אך גנצוויך לא נכנס אל היודנראט והמשיך לפעול במסגרת ארגונית אחרת. לאחר ההכרזה על פירוק ה-13, שלח אוארסוואלד לגנצוויך מכתב שבו פירט מה עליו לעשות עם רכוש ה-13, ועם אנשי הארגון. במכתב כתב: "תחנת הפיקוח למלחמה בספסרות ובמפקיעי מחירים אסורה כל המשכת פעולהם במה שהיה עד אז שטח הפעולה של תחנת הפיקוח. נכסי התחנה עוברים לראש היודנראט בוורשה - מינהל רובע המגורים היהודי. ספרים עסקיים וכל התיקים יש להעביר לידי ראש היודנראט, את תעודות השירות של עובדי התחנה ואת הציוד הנמצא בידיהם (כובעי השירות וכו') יש ליטול מהם וגם אותם להעביר לידי ראש היודנראט. המשתייכים ל'תחנת הפיקוח' יתקבלו אל שירות הסדר היהודי, אם הם כשרים לכך. בעיית העסקתם של העובדים הבכירים נשארת שמורה להכרעה. (חתום) אורסוואלד."[19]

אוגוסט 1941 עד אפריל 1942: פירוק ה-"13"

תהליך הפירוק של ה-13

גם לאחר המכתב הרשמי, גנצוויך עדיין לא נכנע. ב-22 ביולי 1941 הוא פנה אל ראש הס.ד בוורשה על מנת למנוע את פירוק ה-13. למרות ניסיונו לעכב את המאורע, ב-5.8.41 הופיעו נציגי היודנראט ברח' לשנו 13, חתמו על פרוטוקול המאשר את חיסול הארגון לתמיד, וקבעו באופן רשמי את פירוקה. בסעיף מספר 4 במכתב הפירוק נכתב ש-"קיבלתי אנשי 'תחנת הפיקוח' אל שירות הסדר היהודי תבוצע לפי הצווים והדינים המחייבים. לשם קבלת האפשרת אל שירותי הסדר היהודי צריכים אנשי התחנה להגיש:

  • הצעה
  • קורות חיים
  • הצהרת התחייבות לקיים את השירות ללא תמורה כספית לפי המתכונת שהיא בתוקף בשירות הסדר היהודי
  • שאלון.

עם קבלתם האפשרית אל שירותי הסדר לא תחייב התחשבות בדרגות שניתנו בתחנת הפיקוח"[19]

השלב האחרון לפני השמדתה הסופית של ה-13

כבר מחודש אפריל 1941 היה אפשר להבין שמתרחש שינוי במעמדה של ה-13, ועל מנת לבלום את השינוי, ייסד גנצווייך מוסד חדש וקרא לו "יידישע גיכע הילף" - עזרה מהירה יהודית. מטרות המוסד היו: הושטת עזרה לנפגעים ברחובות הגטו וסיוע לאוכלוסייה הענייה. בהבהרת הכוונות ניתן להבחין בשני כיוונים של דרכי פעולה: עזרה רפואית וסוציאלית, וראיית ההמשך של המגמות הציבוריות של גנצווייך. מהר מאוד הרחיב גנצוויך את המסגרת הארגונית שלו והקים בתוכה שלושה מדורים חדשים:

  • מדור הנוער.
  • מדור הנכים.
  • מדור לענייני דת.

בנוסף למדורים, הקים מסגרות חדשות, כגון:

  • חוג לעברית.
  • מדור להגנת עבודה.
  • מחלקת לעבודות כפייה.
  • מדור למלאכה וסחר.
  • ליגה אנטי סובייטית.

המבנה הארגוני של "העזרה המהירה" ופעולתה

אמצה את צורת החלוקה בגטו ל-6 חלקים (בדומה לחלוקה המקובלת של ה-OD) ובכל אזור פעלו מספר תחנות לעזרה ובהן צוות רופאים וחובשים שמצויד בחומרי עזרה ראשונה. בדומה למשטרה הירוקה, גם הצוותים סיירו ברחובות הגטו. הייחוד שלהם היה שבנוסף לציוד הרפואי, היה עליהם לחם ושתייה למקרים קיצוניים. ראשי המוסד תכננו רשת גדולה של תאים שהיו צריכים לכסות את הגטו לאורכו ולרוחבו, והמבנה המוצע הצטייר כך:[20]

  • נציג הבית.
  • נציג הבלוק.
  • נציג השכונה - הכוללת 40 בתים.
  • ראש האזור - כולל 400 בתים.

תפקיד ראש האזור היה לקיים קשר הדוק עם הרופא האזורי. כדי להבטיח את מימון הפעולות נקבע עיקרון חברתי שבו כל חבר מחויב לשלם כזלוטי וחצי לחודש (כמעט 2 שקלים)[20].

משטרת ה-"עזרה המהירה" (המשטרה האדומה)

לצדם של הרופאים ועוזריהם, ליוו אותם אנשי המשטרה החדשה. בראש המשטרה החדשה עמד "קניגל". מוצאו של קניגל היה לבוב, שם עסק בענייני סרטים. קניגל נחשב לאיש בכיר בעולם התחתון באותה תקופה. יחידתו מנתה כמה מאות שוטרים, שרובן הגיעו מן ה-13 שנכחדה. לבוש השוטרים והווים הרפואיים היה דומה, ועל הכובעים שלהם במקום סרט ירוק של ה-13, היה סרט אדום, ומכאן השם "המשטרה האדומה". בנוסף למטרותיה הברורות של המשטרה האדומה, הם גם סחטו כספים וסחורות בתואנות שונות והיו פעילים בעסקי הברחת סחורות, כך שבמקום מרכבות עמוסים בחולות ברחובות הגטו, עברו מרכבות עמוסות ציוד מוברח.

הפעילות של גנצוויך ושותפיו בארגון החדש

גנצוויך אומנם היה מי שייסד את הארגון החדש, אך לא נטל בו חלק מלבד היותו מנהל מרכז מסחרי גדול ברח' לשנו 14. הוא החליט להמשיך בארגון אירועים ספרותיים ולטפח את אישיותו הציבורית. לגנצוויך היו שותפים והם נטלו חלק גדול בפעילות הכלכלית בגטו:

  • דוד שטרנפלד: מפקד לשעבר במשטרה הירוקה ועסק במחסר סיטונאי.
  • עו"ד לווין: שותף בתעשייה לעיבוד עצים.
  • וולף שימונוביץ: מעורב בתעשיית המתכת[21].

בינתיים החריפה המדיניות הגרמנית כנגד היהודים בגטו, והטרור גבר. אחד השיאים היה ברצח של כ-51 יהודים בלילה שבן ה-17–18 באפריל 1942. בין הקורבנות באותו לילה, היו בעיקר חשודים בפעילות מחתרתית, נמצאו גם מראשי ה-13 והם: לווין, מנדל, שימונוביץ וגורקו. ברשימת המועמדים לחיסול היו גם גנצוויך ושטרנפלד. הגרמנים הכריזו על גנצוויך ושטרנפלד כנידונים למוות, ויצאו למסע חיפוש בעקבותם, בראשות ה-OD. כל ועדי הבתים הוחרמו על מנת לא להעניק מחסה לשניים כדי לקצר את זמן החיפוש אחריהם, ויודיעו לשלטונות כל פיסת מידע שיש בידם לגבי גנצוויך ושטרנפלד[22].

פעולתה של ה-"עזרה המהירה" מחודש אפריל 1942, עד לחיסולה

אחרי חודש אפריל 1942 עבר הארגון "העזרה המהירה" ראורגניזציה. קניגל - מפקד המשטרה, הפך לדמות מרכזית בסיפור. המשטרה האדומה שמרה על מסגרתה הנפרדת וקניגל קיים קשר ישיר עם ה-SD. עם תחילתו של הגירוש הגדול ב-22.7.42 השתתפה המשטרה של "העזרה המהירה" באקציה לצד ה-OD. מייחסים לכך התנהגות שלילית. הם מנצלים את הקשרים עם הגרמנים על מנת להשיג אישורים המקנים בשלב מוקדם של גירוש זכות להישאר בגטו ומוכרים את אותם אישורים בהרבה מאוד כסף. בספטמבר 1942 לקראת סוף הגירוש, רוכזו כל שוטרי "העזרה המהירה" בבלוקים מיוחדים יחד עם אנשי ה-OD. מפקדה האחרון של המשטרה האדומה, היה ד"ר הרבט דטארר, עו"ד מדאנציג והיה המזכיר הכללי של ה-13. במהלך הגירוש צומצם מספרם של השוטרי מכמה מאות, למאה אחת ועם סיום הגירוש, המשטרה האדומה חוסלה באופן סופי. קניגל המשיך בפעילות מודיעינית בשירתם של הגרמנים על בסיס אישי. וברגע זה תמה הפעילות המשטרתית המאורגנת של ה-13 בשני שלביה העיקריים:

  • "המשטרה הירוקה" - ינאר'-אוגוסט 1941
  • "המשטרה האדומה" - אוגוסט 1941 - אוקטובר 1942[23].

פעילותו של גנצווייך מאפריל 1941 עד סוף 1943

לאחר שגנצוויך ושטרנפלד ברחו מהגרמנים בגלל עונש המוות שהוצא נגדם, הם עברו לצד "הארי" על מנת להסתתר ולהמלט מהעונש. לאחר כמה זמן נודע להם שבוטל העונש על שניהם. למרות זאת הוא עדיין לא חזר אל הגטו, אלא רק ביקר בו לעיתים קרובות.

באותה תקופה גנצוויך פעל בשני כיוונים:

  • ניסיון יצירת קשר עם אנשי הרוח ועסקני הציבור שנשארו בגטו על מנת לעזור להם לשרוד.
  • גרם לדמורליזציה בין תושבי הגטו על מנת להקשות על פעולות המחתרת הלוחמת.

גנצוויך השתמש בלזרוביץ (אחד מתומכיו הנלהבים) על מנת ליצור קשר עם עסקני הציבור בגטו, כדי לעזור להם בצורה החומרית לשרוד בגטו.

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 ורשה (Warsaw) וואַרשע, באתר יד ושם, המכון הבין-לאומי לחקר השואה, האנציקלופדיה של הגטאות
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 זכויות יוצרים: דיוויד ווטס וויקטור סמארט H.E.A.R.T 2008, Abraham Gancwaich, "The 13", Nazi Collaborators in the Warsaw Getto, Holocaust Education & Archive Research Team, ‏2008 (באנגלית)
  3. ^ ילקוט מורשת, עמ' 175
  4. ^ אהרון וייס, ה-"13" בגטו וארשה, ילקוט מורשת, 1967, עמ' 158
  5. ^ עמנואל רינגלבלום, ומן ורשימות מתקופת המלחמה: גטו ורשה: ספטמבר 1939 - דצמבר 1942 (שני כרכים), ירושלים: יד ושם, עמ' 230
  6. ^ מרי ברג, גטו ורשה, תש"ו, עמ' 38
  7. ^ דמותם של ראשי היודנראט בשואה – מבט מתוך יומני התקופה, באתר lib.toldot.cet.ac.il
  8. ^ 8.0 8.1 ילקוט מורשת, עמ' 159
  9. ^ יקלוט מורשת, עמ' 161
  10. ^ ילקוט מורשת, עמ' 163
  11. ^ אהרון וייס, ה-"13" בגיטו וארשה, ילקוט מורשת כ"א, יוני 1967, עמ' 161
  12. ^ ילקוט מורשת, עמ' 164
  13. ^ 13.0 13.1 ילקוט מורשת, עמ' 157
  14. ^ The 'Thirteen' in Warsaw - Headed by Abraham Gancwajch, Holocaust Historical Society, ‏2019 (באנגלית)
  15. ^ Abraham Gancwajch - Biography, JewAge (באנגלית)
  16. ^ ילקוט מורשת, עמ' 160
  17. ^ 17.0 17.1 ילקוט מורשת, עמ' 166
  18. ^ חוי בן ששון, דמותם של ראשי היודנראט בשואה – מבט מתוך יומני התקופה, באתר תולדוט - אתר ההיסטוריה, מאגר מידע, מתוך כתב העת ״בשביל הזכרון״ גליון 36, שנת 2000
  19. ^ 19.0 19.1 ילקוט מורשת, עמ' 170
  20. ^ 20.0 20.1 ילקוט מורשת, עמ' 172
  21. ^ ילקוט מורשת, עמ' 173
  22. ^ ילקוט מורשת, עמ' 174
  23. ^ ילקוט מורשת, עמ' 174-175
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36328136ה-13 בגטו ורשה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ה-13_בגטו_ורשה&oldid=2298469"