התנועה המהפכנית טופאק אמארו
 דגל התנועה המהפכנית טופאק אמארו | |
| תקופת הפעילות | 1982–1997 (כ־15 שנים) |
|---|---|
| אידאולוגיה | קומוניזם |
| מנהיגים | נסטור סרפה קרטוליני (אנ') |
| אזורי פעילות |
 פרו |
| חברים | כמה מאות |
| בעלי ברית |
 לוב[1] |
התנועה המהפכנית טופאק אמארו (בספרדית: Movimiento Revolucionario Túpac Amaru, בראשי תיבות MRTA) הייתה קבוצת גרילה מרקסיסטית-לניניסטית פרואנית שהחלה לפעול בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20. מטרתה המוצהרת הייתה להפגין בפני קבוצות שמאלניות בפרו שחיפשו שינוי באמצעות הממשלה הנוכחית את הכדאיות של מהפכה רדיקלית. ה-MRTA גם שאפה לספק אלטרנטיבה לקבוצה מיליטנטית אחרת, הנתיב הזוהר, שהייתה בתחרות ישירה איתה. את הקבוצה הוביל ויקטור פולאי קמפוס (אנ') עד שנידון ל-32 שנות מאסר ב-1992, ועל ידי נסטור סרפה קרטוליני (אנ') (Camarada Evaristo - "החבר אווריסטו") עד מותו ב-1997.
שם הארגון הוא מחווה לטופאק אמארו השני, מנהיג מורדים מהמאה ה-18, שנקרא בעצמו על שם אביו הקדמון כביכול, טופאק אמארו, הקיסר הילידי האחרון של בניי האינקה. MRTA הוגדרה כארגון טרור על ידי ממשלת פרו (אנ'), משרד החוץ האמריקאי והפרלמנט האירופי, אך הוסרה מאוחר יותר מרשימת ארגוני הטרור הזרים של מחלקת המדינה של ארצות הברית ב-8 באוקטובר 2001.[2]
בשיא כוחה היו לתנועה כמה מאות חברים פעילים. מטרותיה המוצהרות היו להקים מדינה סוציאליסטית ולסלק מהמדינה את כל הגורמים האימפריאליסטיים.
אידאולוגיה
האידאולוגיה של ה-MRTA מבוססת הן על ידי לאומיות פרואנית והן על ידי מרקסיזם-לניניזם. מקור שם הארגון הוא בטופאק אמארו, קיסר אינקה, והשליט האחרון של מדינת נאו-אינקה, שנכבשה על ידי הממשלה הקולוניאלית הספרדית. במהלך הכיבוש נלכד טופאק אמארו והוצא להורג ב-1572. אחד מצאצאיו, חוסה גבריאל קונקורנקי, התכנה בשם טופאק אמארו השני והוביל מרד עממי נגד הספרדים (1780–1782). ה-MRTA החשיבה את עצמה לחלוצת הרעיונות שכבר זכו לתמיכה עממית בקרב קבוצות מדוכאות, בדומה למנהיג הילידים. בהצהרותיה הרשמיות, קישרה MRTA בין הארגון לבין המאבק האנטי-קולוניאלי נגד הספרדים שנמשך עד המאה העשרים, בטענה שפרו היא עדיין כלכלה וסאלית של המערב, במיוחד ארצות הברית. MRTA טענה שגלובליזציה היא מנגנון של הנאו קולוניאליזם, אפילו שאין הבדל אמיתי. ה-MRTA ראתה בקרן המטבע הבינלאומית ובבנק העולמי כלים חשובים של נאו-קולוניאליזם, וטענה שהמדיניות שנאכפה על ידי ארגונים אלה על פרו גרמה לאבטלה ולעצירת הפיתוח. בשידור הרדיו הראשון שלהם, אמר דובר הארגון: "המלחמה שאנו מתחילים היום היא המשך של המלחמה הגלויה והחשאית שניהלנו הפרואנים נגד מדכאים זרים ופנימיים (במשך מאות שנים)." בהסתמך על יצירותיו של חוסה קרלוס מריאטגי, "שבע המסות הפרשניות על המציאות הפרואנית" (Siete Ensayos de Interpretación de la Realidad Peruana), שילבה ה-MRTA הערכה להיסטוריה הילידית של פרו עם יצירותיו של קרל מרקס. המרקסיסטים הפרואנים שונים ממרקסיסטים מסורתיים בכמה מובנים. בייחוד משום שהמסורת המרקסיסטית הפרואנית גורסת שעובדים שאינם פועלי תעשייה יכולים להפוך למודעים פוליטית ולהתחיל בהתקוממות עממית, רעיון שנפסל על ידי המרקסיסטים האירופים בתקופתו של מריאטגי. המרקסיסטים הפרואנים התעניינו פחות בהשגת התנאים המקדימים העיקריים של המהפכות המרקסיסטיות המסורתיות, ובמקום זאת התמקדו בחוויות היומיומיות של הפרואנים. מהפכה, הם טענו, היא הדרך היחידה לשפר את תנאי העם הפרואני.
המרקסיסטים הפרואנים גם העריכו חברות ילידיות בשל הארגון הקהילתי שלהן, אשר נתפס כהקדמה לסוציאליזם. למעשה, המרקסיסטים הפרואניים משווים בין הקמת מדינה סוציאליסטית בפרו לחזרתה של מדינה ילידית, הנחשבת ליותר צודקת ומייצגת של עמים ואינטרסים פרואניים.
על מנת להגשים את חזונה, הכריזה תנועת ה-MRTA על ההכרח לוותר על הרפורמה המשפטית לטובת מהפכה אלימה. בהתאם לכך, מטרת ה-MRTA הייתה להסלים עימותים קיימים וליצור סכסוכים חדשים כדי להדגים את היתכנות המהפכה למסה קריטית של פרואנים. סכסוך ידרדר עוד יותר את התנאים בפרו, בתקווה שיוביל למעבר ממדינה טרום-מהפכנית למדינה מהפכנית. ה-MRTA האמינה שארגון פוליטי יהיה חשוב למהפכה מוצלחת, אך מתחה ביקורת על קבוצות שמאליות קיימות כנאיביות בשל האמונה בתנועת רפורמה בלתי אלימה. ה-MRTA האמינה שבאופן כללי ה"רפורמיזם" עצר את ההתקדמות לקראת מהפכה סוציאליסטית עולמית על ידי מניעת התגברות התודעה המעמדית.
בו-זמנית ה-MRTA הטיפה ללאומיות פרואנית תוך טענה שהיא חלק ממאמץ גדול יותר של אמריקה הלטינית לסלק את התערבות אמריקה הצפונית ביבשת. הבולטות של העבר הילידי של פרו ברטוריקה של ה-MRTA פירושה שהיא מעולם לא שאפה להתמזג במלואה עם תנועה עולמית, רק שהיא רצתה לסייע לבעלי ברית בעלי דעות דומות.
הקמה
ה-MRTA נוצרה בין 1980 ל-1982 עם מיזוג של המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית - מרקסיסטית-לניניסטית (Partido Socialista Revolucionario (Marxista-Leninista), בראשי תיבות PSR-ML) והפלג המיליטנטי של "תנועת השמאל המהפכני" (Movimiento de la Izquierda Revolucionaria) הקרוי MIR El Militante (בראשי תיבות MIR-EM). הראשונה כללה כמה חברים לשעבר בכוחות המזוינים של פרו שהשתתפו בממשלת השמאל של חואן ולסקו אלווארדו (אנ') (1968–1975), והאחרון ייצג חלוקת משנה של תנועת השמאל המהפכני, פלג גרילה קסטרואיסטי שהובס ב-1965. ה-MRTA ניסתה ליצור ברית עם ארגוני שמאל אחרים בעקבות הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בפרו לאחר תקופת ממשל צבאי (1968–1980). בתקופה של 1982–1984, ה-MRTA המשיכה לארגן פנימית את המבנים הצבאיים והפוליטיים שלה.
ה-MRTA שמר על הברית עם MIR עד 1987.[3]
פעולות
הפעולה הראשונה של ה-MRTA התרחשה ב-31 במאי 1982, כאשר חמישה מחבריה, כולל ויקטור פולאי קמפוס וחורחה טאיידו פריה (Jorge Talledo Feria), שניהם חברי הוועד המרכזי שדדו בנק בלה ויקטוריה (La Victoria), לימה. במהלך השוד, טאיידו נהרג מירי של אנשיו.
בחצות 28 בספטמבר 1984 ירו חברי ה-MRTA על שגרירות ארצות הברית, גרמו נזק אך ללא נפגעים.[4] חברי ה-MRTA היו מחופשים לשוטרים, ונמלטו לאחר שהשומרים הפרואניים של השגרירות השיבו אש. ה-MRTA נטלה אחריות לפיגוע בהודעה שנשלחה לשגרירות ארצות הברית. הקבוצה הייתה קשורה גם להתקפות נוספות בשטחי השגרירות בסוף 1985, באפריל 1986 (מחאה על מבצע קניון אל דוראדו בלוב) ובפברואר 1990, כמו גם לסדרה של התקפות על מרכזים דו-לאומיים של סוכנות ההסברה של ארצות הברית ושתי כנסיות מורמוניות במהלך 1989.[5][6][7]
תוכנית הלוחמה בטרור של פרו צמצמה את יכולתה של הקבוצה לבצע פיגועים, וה-MRTA סבלה מלחימה פנימית וכן מעימותים אלימים עם היריבה המאואיסטית הנתיב הזוהר, מאסר או מותם של מנהיגים בכירים, ואובדן תמיכת השמאל. הניסיון של ה-MRTA להתרחב לאזורים כפריים העמיד אותה בעימות עם הנתיב הזוהר, שם הם לא הצליחו להתחרות בקבוצה הרדיקלית יותר. כוחו של הנתיב הזוהר באזור הכפרי אילץ את ה-MRTA להישאר בעיקר בבסיס העירוני ומעמד הביניים שלה.
ב-6 ביולי 1992 ערכו לוחמי MRTA פשיטה על העיירה חאאן (Jaen) בפרו, עיירת ג'ונגל הממוקמת במחוז קחאמרקה הצפוני. שני שוטרים, ביניהם אלאדיו גרסיה טיו (Eladio Garcia Tello), נענו לקריאות העזרה. לאחר קרב יריות אינטנסיבי גורשו כוחות הגרילה אל מחוץ לעיירה. גרסיה טיו נהרג, לאחר שחטף כדור בחזה.
הפעולה הגדולה האחרונה של MRTA גרמה למשבר בני ערובה בשגרירות יפן (אנ') ב-1997. בדצמבר 1996 השתלטו 14 חברי MRTA על מעונו של שגריר יפן בלימה, כשהם החזיקו 72 בני ערובה במשך יותר מארבעה חודשים. בהוראת הנשיא אלברטו פוג'ימורי הסתערו כוחות מזוינים על המעון באפריל 1997, והצילו את כל בני הערובה הנותרים למעט אחד והרגו את כל 14 חברי ה-MRTA. פוג'ימורי זכה לשבחים פומביים על הפעולה המכריעה, אך הפרשה הוכתמה מאוחר יותר בגילויים שלאחר מכן, לפיהם לפחות שלושה, ואולי אף שמונה, מחברי תנועת ה-MRTA הוצאו להורג לאחר שנכנעו. משבר בני הערובה בשגרירות יפן סימן את סופה של MRTA ככל איום על המדינה הפרואנית ולמעשה פירק את הקבוצה.[8]
בשנת 2001 עדיין נותרו מספר חברי MRTA כלואים בבוליביה.
משפטים והרשעות
בספטמבר 2003, ארבעה נאשמים צ'יליאנים, כולל חיימה קסטייו פטרוסי (Jaime Castillo Petruzzi), נשפטו מחדש והורשעו בחברות בתנועה המהפכנית טופאק אמארו והשתתפות בהתקפה על מכון התרבות פרו-צפון אמריקה ובחטיפה-רצח ב-1993.[9]
ב-22 במרץ 2006 הורשע ויקטור פולאי, מנהיג הגרילה של ה-MRTA, על ידי בית משפט פרואני בכמעט 30 פשעים שבוצעו בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים.[10]
במקרה שמשך תשומת לב בינלאומית, ב-30 בנובמבר 1995 נעצרה לורי ברנסון (Lori Berenson), סטודנטית לשעבר ב-MIT ופעילה סוציאליסטית אמריקאית שהתגוררה בלימה, על ידי המשטרה והואשמה בשיתוף פעולה עם ה-MRTA. לאחר מכן היא נידונה על ידי בית משפט צבאי למאסר עולם (מאוחר יותר הופחת עונשה ל-20 שנה על ידי בית משפט אזרחי).
ועדת האמת והפיוס
ועדת האמת והפיוס של פרו (אנ') קבעה שהקבוצה אחראית ל-1.5% ממקרי המוות שנחקרו. בממצאיה הסופיים שפורסמו בשנת 2003, הוועדה ציינה:
בניגוד לנתיב הזוהר, וכמו ארגונים חמושים אחרים באמריקה הלטינית עימם שמרה על קשרים, לקחה ה-MRTA אחריות על מעשיה, חבריה השתמשו במדים או מזהים אחרים כדי להבדיל את עצמם מהאוכלוסייה האזרחית, הם נמנעו מלתקוף את האוכלוסייה הלא חמושה ובזמן מה הראו סימנים של פתיחות למשא ומתן לשלום. אף על פי כן, MRTA עסקה גם במעשים פליליים; היא דגלה בהתנקשויות, כמו במקרה של הגנרל אנריקה לופס אלבוחאר (Enrique López Albújar), לקיחת בני ערובה והפרקטיקה השיטתית של חטיפה, כולם פשעים שמפרים לא רק את החירות האישית, אלא את החוק ההומניטארי הבינלאומי שה-MRTA התיימרה לכבד.
ועדת האמת והפיוס ממשיכה ומציינת שאחת ממטרות ה-MRTA הייתה להעניק לגיטימציה לאלימות על רקע פוליטי בפרו. ועדת האמת והפיוס גם מגנה את ההצדקה הזו של אלימות, וגם טוענת שהיא תרמה ליכולת של ארגונים אחרים להפעיל אלימות גדולה יותר מזו שהם היו עשויים לפעול לולא ההשראה מפעילות ה-MRTA. יתרה מכך, קיומן של קבוצות כמו MRTA, טענה ועדת האמת והפיוס, העניקו לגיטימציה לממשלתו של אלברטו פוג'ימורי להפעיל מדיניות רודנית, מיליטריסטית ומדכאת.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Tupac Amaru Revolutionary Movement: Growing Threat to US Interests in Peru, CIA report
- ^ "Foreign Terrorist Organizations". United States Department of State (באנגלית אמריקאית).
- ^ "Peru: Information on the "Movimiento Revolucionario Tupac Amaru" (MRTA)". Refworld. 1 במרץ 1989.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Ap (29 בספטמבר 1984). "AROUND THE WORLD; U.S. Embassy in Peru Sprayed With Gunfire". The New York Times. ISSN 0362-4331.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "The isolation of American diplomacy. US embassies under siege by terrorism". Christian Science Monitor. 29 בינואר 1986.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Murillo, Ana (26 באוקטובר 1989). "Los maoístas de Sendero Luminoso atacan la Embajada china en Lima". El País.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Patterns of Global Terrorism". 1990.
- ^ Brooke, James (19 בדצמבר 1996). "The Rebels and the Cause: 12 Years of Peru's Turmoil". The New York Times.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Tras nuevo juicio – los 4 chilenos del MRTA continuarán en la cárcel
- ^ Peru guerrilla leader convicted
34060997התנועה המהפכנית טופאק אמארו