השביתה הכללית בברצלונה (1919)
השביתה הכללית בברצלונה (ספרדית: Huelga de La Canadiense, קטלנית: Vaga de La Canadenca) שהתרחשה בשנת 1919 הייתה אחת השביתות המוצלחות ביותר בהיסטוריה של תנועות הפועלים בעולם והביאה לכך שספרד הייתה המדינה הראשונה בעולם בה הושגה הסכמה ליום עבודה של שמונה שעות בלבד. חילוקי דעות לגבי אופן הטיפול בשביתה הביאו למתיחות בין השלטון המרכזי במדריד לשלטון האזורי של קטלוניה שבחרה בהפעלת הצבא כנגד השובתים.
רקע
במהלך מלחמת העולם הראשונה, ספרד כמדינה נייטרלית שמשה מקור לתוצרת רבה שנדרשה לצדדים הלוחמים. ברצלונה, בירת האזור המתועש של קטלוניה ראתה תעשיינים רבים שהתעשרו הודות לעסקים הפורחים. בד בבד עם הגידול התעשייתי, זכו ארגוני הפועלים לגידול משמעותי בקטלוניה. הגדול שבארגונים בברצלונה היה ה-CNT האנרכו-סינדיקלי שבסוף 1918 היו חברים בה כ-345,000 (מתוך 700-755 אלף חברים בכל ספרד) שהיוו כ-30% מכח העבודה בקטלוניה. הארגון השני בגודלו היה ה-UGT הסוציאליסטי שביוני 1918 היו בו כ-90,000 חברים והיה במגמת גידול. הפריחה של קטלוניה העלתה גם את הדרישה לעצמאות האזור, שהיה העשיר ביותר בספרד. בסוף ינואר 1919 ברצלונה הייתה על סף התפרצות בין הצבא שהתנגד לאוטונומיה לחבל, לבין הנציגות האזרחית של קטלוניה שדרשה אוטונומיה.
עם סיום מלחמת העולם שהייתה צפויה להביא לירידה בביקוש ובהתאם לירידה במחירים, התארגנו המעסיקים בפדרציה משלהם שנערכה לפעילות לשבירת ארגוני העובדים במטרה לאפשר הורדת משכורות עם ירידת מחירי התוצרת. המעסיקים מצאו בעל ברית במפקד הצבא בקטלוניה, הגנרל מילאנס דה בוש, אשר באמצע ינואר דרש מהשלטונות במדריד להשהות את הזכויות החוקתיות בקטלוניה כדי לאפשר לו להאבק במגמות הבדלנות, אך גם, מבחינתו, להאבק באיגודים המקצועיים. המושל מילאנס השתמש בסמכויותיו על מנת להוציא אל מחוץ לחוק את ה-CNT, לעצור את מנהיגיו ולסגור את הבטאון שלו[1].
השביתה
בסוף ינואר 1919 קוצצו המשכורות של העובדים המשרדיים בתחנת כוח הידרואלקטרית בבעלות קנדית בברצלונה. שמונה מהעובדים פנו להנהגת ארגון העובדים האנרכו-סינדיקטי (ה-CNT) לסיוע ובתגובה הם פוטרו. ב-5 בפברואר, קיימו עובדי המשרד שביתת שבת במקום עבודתם ופונו מהמשרד בכח על ידי המשטרה. בתגובה, 140 עובדים עזבו את מקום העבודה כמחאה על הפיטורים, ולאחר שלושה ימים הצטרפו אליהם רוב גדול של עובדי תחנת הכח. הנהלת תחנת הכח ביקשה להענות לדרישות העובדים שהיו סבירות, אולם מילנס דה-בוש התערב ומנע את המשך המשא ומתן עם נציגות העובדים[2][3]. בתגובה, השביתה התרחבה. העובדים בתחנת כח נוספת קיימו שביתת שבת במקום העבודה שלהם כתמיכה בחבריהם. ב-17 בפברואר הצטרפו לשביתה כ-80% מעובדי ענף הטקסטיל בברצלונה במחאה על הפיטורים, אך גם בדרישה להכרה באיגוד המקצועי שלהם והכרת הרשויות ביום עבודה של שמונה שעות. ב-21 בפברואר כבר הוכרזה שביתה כללית בכל תחנות הכח בברצלונה, דבר שהשבית כ-70% מהתעשייה באזור קטלוניה. מעל 100,000 עובדים השתתפו בשביתה שהקיפה גם את עובדי התחבורה הציבורית בעיר. העיר הייתה כמעט משותקת[4], והצבא סיפק שירותים מינימליים של גז ומים. שלטונות העיר לקחו פיקוד על מפעלי החשמל של החברה הקנדית כדי לחדש את התאורה בעיר שהופסקה ליומיים[5].
ב-27 בפברואר, בעקבות לחץ מצד מילאנס, הכריז ראש ממשלת ספרד בהסכמת המלך אלפונסו, על פיזור הפרלמנט כדי לאפשר גיוס לצבא של השובתים ללא צורך באישור הפרלמנט[6]. ב-8 במרץ[7] הוחל בגיוס חלקי של העובדים בברצלונה לצורך מתן שירותי תשתית בעיר. אולם בניגוד לתחזיתו של מילאנס שהעובדים ישמחו לתירוץ הגיוס כדי לחזור לעבודה, העובדים דווקא החריפו את פעולותיהם. צוי הגיוס לא נענו, לפחות חלקית מכיוון שבלחץ איגודי העובדים הם אפילו לא הודפסו בעיתונים. איגוד העובדים של בתי הדפוס הזהיר את בעלי העיתונים בברצלונה שלא יעיזו להדפיס את צווי הגיוס או כל מידע אחר שעלול לפגוע בשביתה, במה שכונה "צנזורה אדומה". האיגודים הטילו קנסות, ואף הצליחו לגבות אותם, על עיתוני ימין שהעיזו להפר את הוראות האיגודים[8]. בעקבות כישלון הגיוס, דרש מילאנס הטלת משטר צבאי על העיר. רומנסנס הסכים לדרישתו של מילאנס בגלל הצורך הבוער להשיב את הסדר על כנו לפני שהאנדרלמוסיה תתפשט לשאר חלקי ספרד, למרות שהוא האשים את מילאנס שהקו הנוקשה שלו הוא שדרדר את המצב. ב-13 במרץ 1919 הוכרז על משטר צבאי בברצלונה ושלושת אלפים עובדים נעצרו ונכלאו.
עיריית ברצלונה פתחה במשא ומתן עם הנהגת השובתים כדי להביא לסיום השביתה, שפגעה רבות בכלכלה של קטלוניה. כל דרישות העובדים התקבלו - יום עבודה בן 8 שעות, הכרה באיגודי העובדים, החזרה לעבודה של עובדים שפוטרו. בכך ספרד הפכה למדינה הראשונה שהעבירה חוק בנוגע ליום עבודה ארצי בן 8 שעות, כתוצאה מהשביתה הכללית ב-1919. העובדים דרשו גם את שחרורים של אסירים פוליטיים. הממשלה הסכימה לדרישה זו, אך סירבה לשחרר את אלו שעמדו באותה עת למשפט. העובדים הגיבו בקריאות "שחררו את כולם!" ואיימו בהמשך השביתה.
ב-19 במרץ, לאור ההסכמות שהושגו, קרא סלבדור סגואי, המנהיג המתון של ה-CNT, לעובדים לחזור לעבודה על פי ההבטחה שכל השובתים שנעצרו ישוחררו עד 24 במרץ. אולם מילאנס שביקש לטרפד את ההבנות מנע את שחרורם של האסירים וגרם לעובדים לפתוח ב-24 במרץ בשביתה נוספת בדרישה לשחרורם. ממשלת מדריד, שנלחצה על ידי הצבא, הכריזה שוב על משטר צבאי בכל רחבי ספרד במטרה לסיים את השביתה במהירות[9]. צעד זה הצליח לסיים את השביתה[10]. המושל האזרחי של קטלוניה, קרלס מונטנס, התפטר בעקבות הפרות הוראותיו על ידי הצבא, ביחד עם מפקד המשטרה. שביתות והשבתות מגן נמשכו במשך כל השנה בברצלונה כאשר חוסר היכולת של המתונים להביא להסכמות שיכובדו גרמה לכך שהזירה עברה לשליטת הקיצונים משני הצדדים.
קישורים חיצוניים
- 1919: La Canadiense and Barcelona general strike, אתר libcom
- Praetorian Politics in Liberal Spain, Carolyn P. Boyd, chapter 6
הערות שוליים
- ^ The Third Revolution: Popular Movements in the Revolutionary Era By Murray Bookchin, page 118
- ^ Anarchism: A History Of Libertarian Ideas And Movements By George Woodcock, עמוד 315
- ^ מורי בוקצ'ין, עמוד 118 כותב בדיוק ההפך. שם כתוב שההנהלה ניהלה קו נוקשה נגד העובדים וקיימה שביתת מגן
- ^ לוח הזמנים דורש ברור נוסף. כבר ב-19 בפברואר, ה-NY times מדווח על יומיים בלי חשמל, מים ותחבורה ציבורית בעיר בכתבה - Barcelona without water and light, NY times, February 19, 1919
- ^ Barcelona to Run Lights, NY times, February 23, 1919
- ^ Spain Suspends the Cortes; Martial law in one province, NY times, March 1, 1919
- ^ או בתשיעי
- ^ Red Barcelona: Social Protest and Labour Mobilization in the Twentieth Century By Angel Smith, עמוד 56
- ^ DECREES ALL SPAIN UNDER MARTIAL LAW, NY times, March 26, 1919
- ^ Spain is Quieting Down, NY times, March 27, 1919
27670410השביתה הכללית בברצלונה (1919)