הקרב על לייה והסכלדה
 | ||||||||||
| מערכה: מתקפת מאה הימים | ||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 20 באוקטובר 1918 – 11 בנובמבר 1918 (3 שבועות ויומיים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מזרח פלנדריה, בלגיה | |||||||||
| תוצאה | ניצחון מדינות ההסכמה | |||||||||
| ||||||||||
הקרב על הלייה והסכלדה היה השלב השלישי והאחרון של הקרב השני על בלגיה או מתקפת איפר-ליס, והתרחשה בבלגיה בין ה-20 באוקטובר ל-11 בנובמבר 1918.
רקע כללי
באוגוסט 1918 פתח פיקוד בעלות הברית במתקפה כוללת על פני החזית המערבית. בבלגיה Groupe d'Armées des Flandres (GAF) הוקמה בפיקודו של אלברט הראשון, מלך הבלגים, עם הגנרל הצרפתי ז'אן-מארי דגוט כראש המטה, שכללה 12 דיוויזיות בלגיות, 10 דיוויזיות של הארמייה השנייה הבריטית ו-6 דיוויזיות של הארמייה השישית הצרפתית.
בשלב הראשון של המתקפה, הארמייה הרביעית הגרמנית הובסה בקרב איפר החמישי (28 בספטמבר – 2 באוקטובר) ופשנדל נכבשה מחדש.[1] בוץ וקריסה של מערכת האספקה עצרו את ההתקדמות בתחילת אוקטובר, אך באמצע החודש פתח ה-GAF את השלב השני של המתקפה, קרב קורטה.[2][3] הצרפתים כבשו את רולר, הבלגים את אוסטנדה, ברוז' וזיברוחה והבריטים את קורטרייק, ליל ודואי.[4]
ההתקדמות התישה את חיילי בעלות הברית והדיוויזיות ה-37 וה-91 של צבא ארצות הברית נשלחו לבלגיה כדי לתמוך בשלב השלישי של המתקפה, שמטרתה להדוף את הגרמנים מזרחה לנהר הסכלדה.
סדר הכוחות של בעלות הברית (מצפון לדרום)
הכוחות הבאים הוקצו לצבא בעלות הברית:[5]
- הצבא הבלגי (אלברט הראשון, מלך הבלגים)
- 12 דיוויזיות
- הארמייה הצרפתית השישית (אנטואן בושרון דה בואסוד)
- הקורפוס ה-34 (אלפונס נודנט)
- הדיוויזיה הצרפתית ה-77
- הדיוויזיה הצרפתית ה-70
- הדיוויזיה הצרפתית ה-11
- הקורפוס ה-30 (היפוליט-אלפונס פנה)
- הדיוויזיה הצרפתית ה-12
- הדיוויזיה האמריקנית ה-37
- הקורפוס ה-7 (אנדרה מסנה)
- הדיוויזיה הצרפתית ה-128
- הדיוויזיה האמריקנית ה-91
- הדיוויזיה הצרפתית ה-41
- הקורפוס ה-34 (אלפונס נודנט)
- הארמייה הבריטית השנייה (גנרל הרברט פלומר)
- 10 דיוויזיות
הקרב
בצפון, הגרמנים תפסו עמדות מאחורי תעלת דיינזה-ברוז' והפגינו התנגדות עזה נגד ההתקפות הבלגיות בין 20 ל-31 באוקטובר. ב-2 בנובמבר נאלצו הגרמנים לסגת מאחורי תעלת גנט-טרנוזן, שבה החזיקו עד סוף המלחמה. עד 10 בנובמבר, הצבא הבלגי הגיע לפאתי המערביים של גנט.
בדרום התקדם הצבא הבריטי בהתמדה. ולנסיאן נלקחה ב-2 בנובמבר, ומונס ב-10 בנובמבר. כאן נהרגו ג'ורג' אדווין אליסון וג'ורג' לורנס פרייס. הם היו חיילי האימפריה הבריטית והאנגלים האחרונים שנהרגו במהלך מלחמת העולם הראשונה.
במרכז, הדיוויזיה האמריקנית ה-91 ספגה אבדות כבדות נגד התנגדות גרמנית חזקה ב-Spitaals Bosschen ליד Waregem. הארמייה השישית הצרפתית והדיוויזיה האמריקנית ה-37 התקדמו עם פחות קשיים בין הלייה לסכלדה, אך נתקלו בהתנגדות עזה כשהגיעו לסכלדה ב-1 בנובמבר. מספר ניסיונות לחצות את הנהר בלילה שבין ה-1 ל-2 בנובמבר נכשלו, רק הדיוויזיה האמריקנית ה-37 הצליחה לתפוס ראש גשר באאודנרדה. בין 3 בנובמבר ל-8 בנובמבר נאלצו בעלות הברית לנוח ולארגן מחדש את כוחותיהן. ב-8 וב-9 בנובמבר פתחו הצרפתים במתקפה חדשה, אשר נהדפה על ידי הגרמנים, אך בכל זאת הביאה לראש גשר חדש בין אודנארדה ל-Melden.[6]
לאחר מכן
מתקפה חדשה לחציית הסכלדה שמטרתה להגיע לבריסל תוכננה ל-10 בנובמבר, אך זו בוטלה כשהתברר כי שביתת הנשק קרובה.
הנסיגה הגרמנית לא הייתה קלה, אבל הייתה מאורגנת היטב, עם "פלוגות מקלעים" ניידים מאוד שתקפו את בעלות הברית המתקדמות וגרמו אבדות רבות. הצבא הבלגי, למשל, איבד חמישית מכוחותיו בין 4 באוקטובר ל-11 בנובמבר 1918, שליש מכלל האבדות שספגה במהלך כל המלחמה.[7] סופה הפתאומי של המלחמה הפתיע חיילים רבים של בעלות הברית, כמו גם חיילים גרמנים. זה תרם למיתוס הדקירה בגב, שקבע כי הצבא הגרמני עדיין לא הובס בשדה הקרב, אלא נבגד על ידי פוליטיקאים סוציאליסטים ויהודים בעורף.
הערות שוליים
- ^ Edmonds & Maxwell-Hyslop 1947, pp. 1–2.
- ^ Sheffield 2011, p. 318.
- ^ Edmonds & Maxwell-Hyslop 1947, pp. 269–271.
- ^ Sheffield 2011, p. 329.
- ^ AFGG 1928a, p. 310.
- ^ AFGG 1928a, pp. 311–318.
- ^ Osprey Publishing, The Belgian Army in World War I (2009) pp 36–37
