הצלפים של ברית המועצות
בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה מילאו הצלפים של ברית המועצות תפקיד חשוב, בפרט בהשוואה לעימותים שקדמו למלחמה זו או אלו שהתחוללו אחריה. במלחמת העולם השנייה השתמשו הצלפים הסובייטיים ברובים בקליבר 7.62x54R תוך שימוש בקליעים חודרי שריון (B-30), קליעים מתלקחים וחודרי שריון (B-32), קליעים מדויקים מתלקחים (P3) וקליעים נותבים. מרבית הצלפים הסובייטים במלחמת העולם השנייה נהגו לשאת עימם לשדה הקרב 120 כדורים. שלא כמו בצבאות של אומות אחרות, היו נשים בין הצלפים הסובייטים. ב-1943 היו מעל ל-1,000 נשים בתפקיד זה.[1]
דוקטרינה
על פי הדוקטרינה הצבאית הסובייטית נכללו צלפים ברמת כיתה שבדוקטרינות אחרות מכונים קלע סער. הם נהגו כך משום שבעקבות אימוץ התת-מקלע (שהוא נשק עדיף ללחימה בטווחים קצרים בשל קצב האש שלו) כנשק התקני של החיילים הרגילים אבדה ליחידה היכולת להילחם בטווחים ארוכים.
על פי הדוקטרינה הצבאית הסובייטית שימשו הצלפים לשם חיפוי מרחוק ולחיסול מטרות מזדמנות, בייחוד מפקדים, משום שמפקדי צבא ותאורטיקנים צבאיים סובייטים (וסילי זייצב, אף שרשמית לא היה אף אחד מהשניים, תרם רבות לדוקטרינה הצבאית הסובייטית) גילו שארגונים צבאיים מתקשים להחליף מש"קים וקצינים מנוסים בזמן מלחמה. הם אף גילו שתועלתו של רובה צלפים היקר יותר והחסין פחות אינה נופלת מרובה סער הזול יותר בתנאי שבעליו נבחר כיאות, אומן והוא דבק בדוקטרינה. ברית המועצות אף השתמשה בצורה נרחבת בנשים לתפקידי צליפה, כולל לודמילה פבליצ'נקו ונינה לובובסקייה. ההצלחה הגדולה של הצלפים הסובייטים במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה בשלב המגננה במלחמה (1943-1941), ואחריה עבר יתרון ההגנה לגרמנים, והצלפים הגרמנים היוו סכנה של ממש לכוחות הסובייטים המתקדמים.
בשנות ה-60, לאחר הכנסתו של רובה הצלפים מדגם דרגונוב (СВД), פרס הצבא הסובייטי צלפים ברמת מחלקה. צלפים אלו נבחרו מתוך כוח אדם שהשיג תוצאות טובות במבחני קליעה בהיותם בארגון הקדם-צבאי (ОСОАВИАХИМ). לצלפים אלו היה סיכוי של 50% לפגוע במטרת אדם עומדת במרחק של 800 מטרים ו-80% לפגוע במטרת אדם עומדת במרחק של 500 מטרים. למרחקים שלא עלו על 200 מטרים הסיכוי היה הרבה מעל 90%. על מנת להשיג דרגת דיוק זו הצלף לא היה מסוגל לירות ביותר משתי מטרות כאלו בדקה.
רובים
שלושת רובי הצלפים הנפוצים ביותר בשימוש בברית המועצות היו מוסין נגאן, טוקרב SVT-40, ומאוחר יותר הדרגונוב (СВД), הרובה הראשון שתוכנן מלכתחילה כרובה צלפים.
בגרסת רובה הצלפים של המוסין נגאן השתמשו לפני, במהלך, ואחרי מלחמת העולם השנייה. גרסה זו התבססה על רובה בריח דגם 1891/30 התקני ששימש את חיל הרגלים הסובייטי, אם כי רובים שנועדו לעבור הסבה לרובה צלפים נבחרו במדוקדק על פי איכותם ודיוקם. לרובה נוספה כוונת טלסקופית בעלת כושר הגדלה פי ארבעה, והיו שני דגמים. דגם PE היה העתק של כוונת טלסקופית גרמנית מתוצרת חברת אמיל בוש (Emil Busch AG) שהשתמשה בעדשות מתוצרת צייס. דגם PEM הוכנס לשימוש מאוחר יותר ככוונת אמינה יותר וקלה יותר לייצור. דגם הצלפים השני של המוסין-נגאן ידוע כ-PU, יוצר בשלהי 1942. דגם רובה זה השתמש בכוונת הפשוטה יותר שנלקחה מדגם ה-SVT-40, אותה קל היה הרבה יותר לייצר בייצור המוני. המוסין-נגאן הוא רובה הצלפים שיוצר בכמות הגדולה ביותר אי-פעם ושירת במשך התקופה הארוכה ביותר. הוא היה רובה הצלפים העיקרי של ברית המועצות עד שהוחלף ב-1962 על ידי רובה הדרגונוב האוטומטי למחצה.
הטוקרב SVT-40 היה רובה צלפים סובייטי נוסף בו השתמשו במלחמת העולם השנייה. הרובה תוכנן כמחליף לרובה הצלפים מוסין-נגאן והיה רובה חצי אוטומטי והשתמש באותה תחמושת (7.62x54R) כמו המוסין-נגאן. עם זאת, בשל כמה בעיות, כולל בעיות דיוק והרשף מהקנה, כמו גם בשל מבנה מורכב וייצור איטי, הופסק הייצור, והחלה עבודה על פיתוח דגם PU של המוסין-נגאן שהוזכר לעיל.
דרגונוב (СВД) (Снайперская винтовка Драгунова, "סנייפרסקייה וינטובקה דרגונובה" – "רובה צלפים דרגונוב") היה התשובה של ברית המועצות לבקשות לרובה צלפים מעודכן. אף שהרובה יוצר כבר מ-1958 הוא אומץ רשמית על ידי הצבא הסובייטי רק ב-1963. הרובה השתמש באותה תחמושת (7.62x54R) כמו המוסין-נגאן, אבל הוא היה חצי אוטומטי (יורה כדור אחר כדור ללא צורך לדריכה חוזרת) והשתמש בכדורים שמזינה מחסנית שבה עשרה קליעים. הדרגונוב ממשיך להיות רובה הצלפים התקני של כמה מדינות כולל החברות לשעבר בברית ורשה.
בתרבות הפופולרית
- הסרט ההוליוודי "אויב בשער" מבוסס על ספר באותו שם מאת ויליאם קרייג (William Craig), שעלילתו הבדיונית התבססה על סיפור דו-קרב הצלפים בין וסילי זייצב, צלף סובייטי, לצלף גרמני בקרב סטלינגרד.
- תפקידו של הצלף הסובייטי מתואר גם במשחק Call of Duty: World at War הכולל סצנות שנלקחו ישירות מהסרט "אויב בשער". באחד הסצנות, צלף פצוע בשם ויקטור רזנוב (שממנו מקבל השחקן במשחק המגלם את דמותו של "דמיטרי פטרנקו" בן דמותו של וסילי זייצב את תפקיד הצלף) רץ על מנת לפתות צלפים גרמנים לפתוח באש, ולחשוף בכך את מיקומם על מנת שהשחקן יוכל "לירות" לעברם.
- ספרו של ג'יימס ריורדן (James Riordan), "הצלפית" (The Sniper), מתאר את סיפורה של טניה צ'רנובה ומבוסס על הראיונות של ריורדן אתה.[2]
- ספרו של ג'ון וילסון (John Wilson), "ארבעה צעדים למוות" (Four Steps to Death), מתאר את דמותה של ילנה פבלובה, צלפית סובייטית, כדמות עיקרית בקרב על סטלינגרד.[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Top WW2 Snipers
- ^ Riordan, James. The Sniper. Frances Lincoln, 2008. מסת"ב 978-1-84507-885-0
- ^ John Wilson, Four Steps to Death, Kids Can Press Ltd, 2005, מסת"ב 1553377052
