הפארק הלאומי איווינדו

הפארק הלאומי איווינדו
Parc national d'Ivindo
	מפל מים בפארק הלאומי איווינדו
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 2021, לפי קריטריונים 9 ו-10
שטח האתר	2,987.58 קילומטרים רבועים
שטח אזור החיץ	1,822.68 קילומטרים רבועים
מידע כללי
תאריך הקמה	2002
נתונים ומידות
שטח	3,000 קמ"ר
מיקום
מדינה	גבון
מיקום	במזרח-מרכז גבון
קואורדינטות	0°05′17″N 12°37′48″E / 0.088°N 12.63°E
	(למפת גבון רגילה) ליברוויל פורט-גנטיל אויים פרנסוויל טשיבאנגה מואילה מאקוקו גינאה המשוונית קמרון קונגו מפרץ גינאה איווינדו

הפארק הלאומי איווינדו (בצרפתית: Parc national d'Ivindo) הוא פארק לאומי במזרח-מרכז גבון במרכז אפריקה, על גבול המחוזות אוגואה-איווינדו (אנ') ואוגואה-לולו (אנ'). הקמתו הוכרזה באוגוסט 2002 על ידי הנשיא עומר בונגו בפסגת כדור הארץ (אנ') ביוהנסבורג, יחד עם 12 הפארקים הלאומיים היבשתיים האחרים של גבון. הפארק, שהתפרסם בזכות מפלי קונגואו (אנ') ומפלי מינגולי המרהיבים של הנהר איווינדו (אנ'), הידועים כ"נפלאותיו של איווינדו", כולל גם את שמורת הביוספרה איפאסה מאקוקו (אנ') ואת לנגואה באי (Langoué Baï), אחת מחמש קרחות היער החשובות במרכז אפריקה. הפארק הוגדר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 2021 בשל המגוון הביולוגי יוצא הדופן והמערכת האקולוגית של היער הטרופי השלם יחסית.^[1]

גאוגרפיה פיזית

המאפיינים הפיזיים של הפארק כוללים את הנהר איווינדו, היובל העיקרי של הנהר אוגואה (אנ'), והר קינגואה (Kingué‏; 749 מטרים^[2]) והר נגואדי (Ngouad‏; 870 מטרים). כמות המשקעים הממוצעת היא 1,672 מילימטרים כששיא המשקעים בין ספטמבר לדצמבר, ובין פברואר ומאי. סופות רעמים עזות מתרחשות עונתיות, ולעיתים עלולות ליצור סופות טורנדו מקומיות, במיוחד ברמת איפאסה; הנזקים שנגרמים כתוצאה מהשפעה זו עשויים להיות אחראיים לכך שהיער הזה דומה באופן שטחי ליער משני. הטמפרטורה הממוצעת היא 23.9 מעלות צלזיוס (נמדדת במאקוקו במרחק של כמה קילומטרים מגבול הפארק הצפוני), עם שונות עונתית של כ-3.3 מעלות צלזיוס.

מגוון ביולוגי

הפארק משתרע על פני 3,000 קילומטרים מרובעים, שכמעט כולם מיוערים, תערובת של יער החוף האטלנטי של גינאה התחתונה, ויער נשירים למחצה האופייני לאגן הקונגו המרכזי. היערות הקדמונים בדרום מכילים אוכלוסייה ייחודית מבחינה גאוגרפית של תת-משפחת הקסאלפיניים, שמספקת בית גידול למגוון רחב מאוד של פרפרים, עופות ויונקים. מינים אלו כוללים: גורילת שפלה מערבית, שימפנזה מצוי, תאו יער אפריקאי, חזיר נהרות, קודו הביצות וחתול זהוב אפריקני, וכן את אחת האוכלוסיות השלמות האחרונות של פיל יער אפריקני. מיני עופות בולטים כוללים: עורב אפור-צוואר המצוי בסכנת הכחדה ואפרור אפריקני. יותר מ-430 מיני עופות תועדו בפארק.

הנחלים והמפלים הרבים בתוך הפארק הלאומי אפשרו גם מגוון של מיני מים מתוקים. מיני דגים רבים חיים בתוך הפארק, 13 מהם בסכנת הכחדה. ישנם לפחות 7 מינים של עשבי מים ממשפחת Podostemaceae (אנ'), וכל בריכת מפל עשויה להכיל צמחיית מים ייחודית. הנהר דידג'י מספק גם בית גידול קריטי לתנין צר-חרטום המצוי בסכנת הכחדה.^[1]

היסטוריה ושימור

מאז 2001, עוד לפני הקמת הפארק, חקר את האזור הדרומי של הפארק הארגון Wildlife Conservation Society (אנ') (בראשי תיבות WCS) ,ארגון חוץ-ממשלתי שהמטה שלו בגן החיות ברונקס בניו יורק, ושמטרתו לשמר את שטחי חיות הבר הגדולים בעולם ב-14 אזורי עדיפות, ודאג להגן עליו. הארגון ריכז את המאמצים בקרחת היער הגדולה של לנגואה באי (Langoué Baï), בתמיכת מה שהיא כיום סוכנות הפארקים הלאומיים של גבון (ANPN). בשנת 2004 הקים ה-WCS מחנה ייעודי במרחק של 3 קילומטרים מלנגואה באי, עם מגורים ומשרדים לחוקרים, המספקים תובנות חשובות על האקולוגיה של קרחת היער והגנה בפני ציידים.

מכון המחקר האקולוגיה הטרופית (Institut de Recherche en Écologie Tropicale) שוכן בצפון הפארק, 12 קילומטרים מהעיר הקרובה ביותר מאקוקו.