הסכם ראש-באגוט
הסכם ראש-באגוט או חוזה ראש-באגוט (באנגלית: Rush–Bagot Treaty), או פירוז ראש-באגוט (Rush–Bagot Disarmament), היה הסכם שנחתם בין ארצות הברית ובריטניה בדבר הגבלת החימוש הימי באגמים הגדולים ובאגם צ'מפליין, בעקבות המלחמה של 1812.
הסכם זה אושרר על ידי הסנאט של ארצות הברית ב-16 באפריל 1818, ואז אושר על ידי קנדה, בעקבות איחוד הפדרציות של קנדה, בשנת 1867. ההסכם אפשר את פירוזם של האגמים לאורך הגבול הבינלאומי, שלאורכו נותרו מבצרים רבים של הצי הבריטי. ההסכם קבע כי ארצות הברית וצפון אמריקה הבריטית (המושבה הבריטית אשר לימים תהפוך לקנדה) יוכלו, כל אחת, להחזיק כלי שיט צבאי אחד (בעל נטל של לא יותר מ-100 טונות נטל), ותותח אחד (שפגזיו לא עולים על שמונה קילוגרמים) באגם אונטריו ובאגם צ'מפליין. ביתר האגמים הותר לארצות הברית ולבריטניה הצפון אמריקאית להחזיק שני כלי שיט צבאיים בלבד בנטל זהה ובעלי כוח אש זהה. אמנה זו, והסכם 1818, הניחו את הבסיס ואפשרו את פירוז הגבול בין ארצות הברית וקנדה.
היסטוריה
מקורו של הסכם ראש-באגוט בהתכתבות בין מזכיר המדינה של ארצות הברית ריצ'רד ראש לבין שגריר בריטניה בארצות הברית סר צ'ארלס באגוט שנשלחו ב-27 וב-28 באפריל 1817. לאחר שתנאי ההסכם סוכמו במכתבים, ההסכם הוכר באופן לא רשמי על ידי שתי המדינות.
ב-6 באפריל 1818, ההסכם הוגש לסנאט של ארצות הברית ואושרר ב-16 באפריל 1818.
ההסכם הוביל לאמנת וושינגטון ב-1871, אשר השלימה את פירוק הנשק ופירוז הגבול בין ארצות הברית וקנדה לכל אורכו.
בשנת 1946 הסכימו ארצות הברית וקנדה, בחילופי אגרות דיפלומטיות, על שינוי תנאי הסכם ראש-באגוט, ואפשרו הצבת ספינות חיל ים לצורכי אימון באגמים לאורך הגבול, בתנאי שלכל ממשלה תינתן הודעה מראש על כך.
בשנת 2004, החליט משמר החופים של ארצות הברית לחמש את 11 ספינות המשמר שלו המוצבות באגם אירי ובאגם הורון במקלעי 7.62 מ"מ במטרה למנוע הברחות, וכן בשל חשש מטרור לאחר מתקפות ה-11 בספטמבר 2001[1].
ממשלת קנדה החליטה כי חימוש זה לא הפר את ההסכם, מאחר שהרובים נועדו לאכיפת החוק ולא לפעילות צבאית. בהתאם להסכם, לקנדה שמורה הזכות לחמש את זרוע אכיפת החוק שלה בכלי נשק דומים.
תוצאות ההסכם
ההסכם הביא לפירוז אזור האגמים הגדולים ואגם צ'מפליין. כמו כן ארצות הברית ובריטניה הסכימו על שליטה משותפת בטריטוריית אורגון. ההסכם יצר למעשה גבול מפורז שאורכו 5,527 ק"מ, שהיה הגבול המפורז הארוך בעולם.
למרות הקשיים שגרם ההסכם לצי האמריקאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, תנאיו לא שונו. קשיים דומים התעוררו לפני מלחמת העולם השנייה, אבל מזכיר המדינה של ארצות הברית קורדל האל לא הסכים להפר את ההסכם בגלל חשיבותו ההיסטורית. בשנים 1939 ו-1940 קנדה וארצות הברית הסכימו לפרש את ההסכם כך שנשק יכול להיות מותקן על ספינות בתוך האגמים הגדולים, אבל לא יכול להפוך פעיל עד שהספינות עזבו את האגמים. ב-1942 ארצות הברית הצטרפה למלחמה (וקנדה כבר השתתפה במלחמה), והן הסכימו כי עד סוף המלחמה נשק יכול להיות מותקן על ספינות באגמים, ואף יכול להיבדק בעת שכלי השייט באגמים.
אנדרטאות
קרן המורשת של אונטריו הציבה שלט זיכרון להסכם בקינגסטון, אונטריו (44°13′48″N 76°27′59″W / 44.229894°N 76.466292°W). שלט נוסף עומד באתר בו הייתה שגרירות בריטניה בוושינגטון הבירה (38°54′13.7″N 77°3′8.4″W / 38.903806°N 77.052333°W) במקום בו התנהל המשא ומתן לקראת חתימת ההסכם.
אנדרטה נוספת נמצאת במצודת ניאגרה הישנה (43°15′48″N 79°03′49″W / 43.263347°N 79.063719°W), והיא מציגה תבליטים של ראש ובאגוט, וכן את מילות האמנה.
לקריאה נוספת
- דזיאובן, סטנלי וו. קישרי הצבא באין ארצות הברית וקנדה 1939 - 1945, המרכז להיסטוריה צבאית של צבא ארצות הברית, וושינגטון די.סי. 1990
קישורים חיצוניים
- הסכם ראש-באגוט - נוסח ההסכם במלואו
- הסכם ראש-באגוט - נוסח ההסכם במלואו
הערות שוליים
- ^ ארצות הברית מחמשת את ספינות משמר החופים שלה באגמים הגדולים, אסוסיאטד פרס
