מרד ינואר
_-_MNK_XII-453_-_National_Museum_Krak%C3%B3w.jpg) | ||||||||||||||||||
| פולין - שנת 1863, מאת יאן מטייקו, 1864, שמן על בד, 156 × 232 ס"מ, המוזיאון הלאומי, קרקוב. בתמונה הם תוצאות המרד הכושל של ינואר 1863. שבויים ממתינים להסעה לסיביר. קצינים וחיילים רוסים מפקחים על נפח מניח אזיקים על אישה (פולוניה). הילדה הבלונדינית שלצידה מייצגת את ליטא. | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 22 בינואר 1863 – 18 ביוני 1864 (שנה ו־21 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | פולין, ליטא, בלארוס ואוקראינה, אז חלק מהאימפריה הרוסית | |||||||||||||||||
| עילה | גיוס כפוי מתקרב לצבא הצאר | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רוסי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
_crowned.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
מרד ינואר (בפולנית: powstanie styczniowe) היה התקוממות של המיעוט הפולני בשטחה של האימפריה הרוסית, התקוממות שפרצה ב-22 בינואר 1863. ההתקוממות אירעה באזורים המהווים כיום את פולין, ליטא, לטביה, בלארוס, חלקים מאוקראינה וחלקים ממערב רוסיה. ההתקוממות הסתיימה עם תפיסתם של אחרוני המורדים, בשנת 1865.
בינואר 1863 ההתקוממות כיסתה את ממלכת פולין, בפברואר היא התרחבה לליטא, באפריל ובמאי הגיעה לאזור דאוגבפילס וויטבסק כמו גם למחוז קייב. מתנדבים, כלי נשק ואספקה הגיעו מגליציה ומשטחי פולין תחת פרוסיה. הגיעו גם מתנדבים מאיטליה, הונגריה, צרפת ורוסיה.
ההתקוממות החלה כמחאה ספונטנית של צעירים פולנים נגד גיוס החובה לצבאו של הצאר הרוסי. למרד הצטרפו קצינים בכירים ממוצא פולני וליטאי. המתקוממים היו נחותים במספרם ובחימושם ביחס לצבא הרוסי, ועברו במהרה למלחמת גרילה. הם לא זכו לניצחונות צבאיים בולטים ולא כבשו ערים ראשיות או נקודות צבא מבוצרות. בין המתקוממים היו יהודים שלחמו בגדוד על שם ברק יוסלביץ'. הדיפלומטיה הרוסית טענה כי המרד הוא פרשתה הפנימית וכי התנועה הפולנית מכוונת לסדר האירופי. עם זאת, חשיפת הוועידה הרוסית-פרוסית מ-8 בפברואר 1863 בנושא הזדהות עם פולנים, הפכה את ההתקוממות לבינלאומית ואפשרה למעצמות המערב להשתלט על היוזמה הדיפלומטית[3][4]
בראש ההתקוממות הצבאית עמד לודוויג מרוסלבסקי. לאחר מספר הפסדים בשדה קרב הוא נמלט לצרפת ובראש הכוח הועמד מריאן לנגביץ'.
בעקבות המרד ביטל הצאר אלכסנדר השני את נוהגו להעניק קרקעות לאיכרים הפולנים. רבים ממנהיגי המרד וממשתתפיו הוצאו להורג וכמה אלפים גורשו לסיביר. בשנת 1866 גירוש לסיביר לצמיתות הוחלף ל-10 שנות גירוש.
רקע כללי
.jpg)
למרות התבוסה במלחמת קרים והחלשות מצבה הכלכלי והפוליטי של האימפריה הרוסית, הזהיר אלכסנדר השני ב-1856 מפני ויתורים נוספים במילים "שכחו את כל החלומות". רווחו שני זרמי מחשבה בקרב אוכלוסיית ממלכת פולין. לאחד מהם היו סערות פטריוטיות בתוך חוגים ליברליים-שמרנים בדרך כלל ואינטלקטואלים, שהתרכזו סביב אנדז'יי זמויסקי וקיוו לחזרה מסודרת למעמד החוקתי לפני 1830; הם התאפיינו כלבנים. הנטייה האלטרנטיבית, המאופיינת כאדומים, ייצגה תנועה דמוקרטית המאגדת איכרים, פועלים וכמה אנשי דת. עבור שני הזרמים הדילמה המרכזית שלהם הייתה שאלת האיכרים. עם זאת, בעלי אחוזות נטו להעדיף את ביטול הצמית בתמורה לפיצוי, אך התנועה הדמוקרטית ראתה בהפלת העול הרוסי תלויה לחלוטין בשחרור ללא תנאי של האיכרים.
בדיוק כשהדמוקרטים ארגנו את ההפגנות הדתיות והפטריוטיות הראשונות ב-1860, החלו להיווצר קבוצות התנגדות סמויות בקרב בני נוער משכילים. הדם נשפך לראשונה בוורשה בפברואר 1861, כאשר הצבא הרוסי תקף הפגנה בכיכר הטירה ביום השנה לקרב גרוכוב. כתוצאה מכך נהרגו חמישה מפגינים. מחשש להתפשטות התסיסה הספונטנית, הסכים אלכסנדר השני בחוסר רצון לקבל עצומה לשינוי שיטת הממשל. בסופו של דבר, הוא הסכים למינויו של אלכסנדר וילופולסקי לעמוד בראש ועדה לבחינת שמירה על הדת וחינוך ציבורי, והכריז על הקמת מועצת מדינה וממשל עצמי לעיירות ולכפרים. הוויתורים לא מנעו הפגנות נוספות. ב-8 באפריל היו 200 הרוגים ו-500 פצועים מאש רוסית. משטר צבאי הוטל בוורשה, וננקטו צעדי דיכוי אכזרי נגד המארגנים בוורשה ובווילנה על ידי גירושם לעומק רוסיה.
בווילנה לבדה נערכו 116 הפגנות ב-1861. באותו סתיו הכריזו הרוסים מצב חירום בפלך וילנה, בפלך קובנה ובפלך גרודנו.
האירועים הובילו לגיבוש מהיר יותר של ההתנגדות. מנהיגים עתידיים של המרד התאספו בחשאי בסנקט פטרבורג, ורשה, וילנה, פריז ולונדון. מההתייעצויות הללו יצאו שני גופים. עד אוקטובר 1861, הוקמה "ועדת התנועה" העירונית (Komitet Ruchu Miejski), שהחלה לפעול ביוני 1862, על ידי הוועד הלאומי המרכזי (CNC). מנהיגיו כללו את סטפן בוברובסקי, ירוסלב דוברובסקי, זיגמונט פדלבסקי, אגטון גילר וברוניסלב שוורצה. הגוף ניהל את יצירתם של מבנים לאומיים שנועדו להפוך למדינה פולנית סודית חדשה. ה-CNC לא תכנן מרד לפני אביב 1863 לכל המוקדם. עם זאת, המהלך של וילופולסקי להתחיל בגיוס לצבא הרוסי באמצע ינואר אילץ את הוועד להכריז על המרד בטרם עת בלילה שבין 22 ל-23 בינואר 1863.
קריאה לנשק בממלכת פולין
המרד פרץ ברגע שבו שרר שלום כללי באירופה, ולמרות שהייתה תמיכה קולנית בפולנים, מעצמות כמו צרפת, בריטניה ואוסטריה לא היו מוכנות להפר את השקט הבינלאומי. למנהיגים המהפכנים לא היו מספיק אמצעים לחמש ולצייד את קבוצות הצעירים המסתתרים ביערות כדי להימלט מפקודת הגיוס של אלכסנדר וילופולסקי לצבא הרוסי. בתחילה, כ-10,000 גברים התאספו סביב הדגל המהפכני. המתנדבים הגיעו בעיקר ממעמדות הפועלים בעיר ומפקידים קטינים, אך היו גם מספר לא מבוטל מהבנים הצעירים של השלכטה (האצולה) הענייה ומספר כמרים בדרג נמוך יותר. בתחילה עמד לרשות ממשלת רוסיה צבא של 90,000 איש, תחת הגנרל הרוסי אנדרס אדוארד רמזי, בפולין.
זה נראה כאילו המרד עלול להימחץ במהירות. הממשלה הזמנית של ה-CNC לא נרתעה, פרסמה מניפסט שבו היא הכריזה כי "כל בני פולין הם אזרחים חופשיים ושווים ללא הבדל של אמונה, מצב או מעמד". היא קבעה שאדמות שעובדו על ידי האיכרים, בין אם על בסיס שכר או שירות, תהפוך לרכושם הבלתי מותנה, ופיצוי על כך יינתן לבעלי הקרקעות מכספי המדינה הכלליים. הממשלה הזמנית עשתה כמיטב יכולתה לשלוח אספקה למתנדבים הלא חמושים והמפוזרים, שבפברואר נלחמו בשמונים עימותים עקובים מדם עם הרוסים. בינתיים, ה-CNC פרסם פנייה לסיוע לאומות מערב אירופה שהתקבלה בכל מקום עם רגשות תמיכה מנורווגיה לפורטוגל. מדינות קונפדרציית המדינות של אמריקה אהדו את המורדים הפולנים-ליטאים וראו את מאבקיהם באופן אנלוגי. קצינים איטלקים, צרפתים והונגרים נענו לקריאה. האפיפיור פיוס התשיעי היה נגד ההתקוממות ב-1863 שעליה הודיע לויסלב צ'ארטוריסקי. ההיסטוריון יז'י זדרדה מתעד שעד סוף האביב ותחילת הקיץ של 1863, עמדו 35,000 פולנים חמושים מול צבא רוסי שמנה 145,000 חיילים בממלכה הפולנית.
המרד מתפשט לליטא
ב-1 בפברואר 1863, פרץ המרד בשטחי הדוכסות הגדולה של ליטא לשעבר. באפריל ומאי היא התפשטה לדינבורג, לטביה וויטבסק, בלארוס, לפלך קייב, צפון אוקראינה ולמחוז ווהלין. מתנדבים, כלי נשק ואספקה החלו לזרום דרך הגבולות מגליציה, מהחלוקה האוסטרית ומהחלוקה הפרוסית. מתנדבים הגיעו גם מאיטליה, הונגריה, צרפת ורוסיה עצמה. הכישלון הגדול ביותר היה שלמרות מניפסט השחרור מה-KCN, ללא תסיסה אידאולוגית מוקדמת, לא ניתן היה לגייס את האיכרים להשתתף במאבק, אלא באותם אזורים שנשלטו על ידי יחידות פולניות, שראו את הצטרפותם הדרגתית למרד של עובדי חקלאות.
המדינה הסודית
המדינה הפולנית הסודית נוהלה על ידי Rada Narodowa (RN, המועצה הלאומית) אליה היו אחראים על המבנים האזרחיים והצבאיים בשטח. זו הייתה "ממשלת קואליציה וירטואלית" שהוקמה מהאדומים והלבנים והובלה על ידי זיגמונט סיראקובסקי, אנטנאס מקביצ'יוס וקונסטנטי קלינובסקי. השניים האחרונים תמכו בעמיתיהם בפולין ודבקו במדיניות משותפת.
הקורפוס הדיפלומטי שלה התרכז בפריז בניהולו של ולדיסלב צ'ארטוריסקי. התפרצות הסכסוך המזוין באיחוד לשעבר הפתיעה את בירות מערב אירופה, גם אם דעת הקהל הגיבה באהדה למטרת המורדים. לפריז, לונדון, וינה וסנקט פטרבורג התחוור שהמשבר עלול להפוך למלחמה בינלאומית. דיפלומטים רוסים מצדם ראו בהתקוממות עניין פנימי, והיציבות האירופית הושתתה בדרך כלל על גורל שאיפתה של פולין.
השלכות בינלאומיות
חשיפת קיומה של אמנת אלבנסלבן, שנחתמה ב-8 בפברואר 1863 על ידי פרוסיה ורוסיה בסנקט פטרבורג, כדי לדכא את הפולנים במשותף, הפכה את המרד לבינלאומי. היא אפשרה למעצמות המערב לנקוט יוזמה דיפלומטית למטרותיהן. נפוליאון השלישי, כבר אהד את פולין, דאג להגן על גבולו על הריין והפנה את נשקו הפוליטי לפרוסיה במטרה לעורר עמה מלחמה. הוא חיפש במקביל ברית עם אוסטריה. הממלכה המאוחדת, לעומת זאת, ביקשה למנוע מלחמת צרפת-פרוסיה ולבלום ברית אוסטרית עם צרפת ולכן ניסתה לצמצם כל התקרבות בין צרפת לרוסיה. אוסטריה התחרתה עם פרוסיה על ההנהגה של השטחים הגרמניים אך דחתה את הגישות הצרפתיות לברית ודחתה כל תמיכה בנפוליאון השלישי כפועל נגד האינטרסים הגרמניים. לא התקיים דיון בהתערבות צבאית מטעם הפולנים, למרות תמיכתו של נפוליאון בהמשך המרד.
צרפת, בריטניה ואוסטריה הסכימו להתערבות דיפלומטית בהגנה על זכויות פולין ובאפריל הוציאו הודעות דיפלומטיות שנועדו להיות לא יותר משכנע בנימה. ה-RN הפולני קיווה שההתפתחות של המרד תדחוף בסופו של דבר את מעצמות המערב לאמץ התערבות מזוינת, שהייתה הטעם של שיחות דיפלומטיות פולניות עם המעצמות הללו. הקו הפולני היה שכינון המשך השלום באירופה מותנה בהחזרת מדינה פולנית עצמאית.
עם הימנע איום המלחמה, סנקט פטרבורג השאירה את הדלת פתוחה למשא ומתן, אך הייתה נחושה בדחייתה של כל זכויות מערביות לסכסוך מזוין. ביוני 1863 חזרו מעצמות המערב על התנאים: חנינה למורדים, יצירת מבנה נציגים לאומי, פיתוח ויתורים אוטונומיים ברחבי הממלכה, כינוס מחדש של החותמים בקונגרס וינה (1815) והפסקת אש למשך תקופתה. זה נפל בהרבה מהציפיות של הנהגת המרד. בעודו מודאג מאיום המלחמה, אלכסנדר השני הרגיש בטוח מספיק בתמיכת אנשיו כדי לדחות את ההצעות. למרות שצרפת ובריטניה הועלבו, הן לא המשיכו בהתערבויות נוספות, מה שאפשר לרוסיה להאריך ולבסוף להפסיק את המשא ומתן בספטמבר 1863.
תוצאה בשטח
מלבד המאמצים של שוודיה, התערבות דיפלומטית של מעצמות זרות בשמה של פולין לא הייתה מועילה במאזן בהסבת תשומת הלב מהמטרה של אחדות לאומית פולנית כלפי השסעים החברתיים שלה. היא הרחיקה את אוסטריה, ששמרה על נייטרליות ידידותית כלפי פולין ולא הפריעה לפעילות הפולנית בגליציה. היא פגעה בדעת הקהל בקרב קבוצות רדיקליות ברוסיה שעד אז היו ידידותיות משום שהתייחסו למרד כהתקוממות חברתית ולא לאומית. היא גם עוררה את ממשלת רוסיה לדיכוי אכזרי מתמיד של פעולות איבה ודיכוי נגד משתתפיה הפולנים, שהתחזקו.
בנוסף לאלפים שנפלו בקרב, נתלו 128 גברים בפיקוחו האישי של מיכאיל מורביוב-וילנסקי 'מורביוב התליין', ו-9,423 גברים ונשים הוגלו לסיביר, 2,500 גברים לפי הערכות רוסיה עצמה. ההיסטוריון נורמן דייוויס נותן את המספר כ-80,000 וציין שזהו הגירוש הגדול ביותר בהיסטוריה הרוסית. כפרים ועיירות שלמים נשרפו. כל הפעילות הכלכלית והחברתית הופסקה, ומעמד השלכטה נהרס באמצעות הפקעת רכוש ומיסים מופקעים. אכזריותם של חיילים רוסים הייתה כזו שמעשיהם גונו ברחבי אירופה. הרוזן פיודור ברג, המושל שזה עתה מונה, נמייסטניק של פולין, ויורשו של מורביוב, נקט באמצעים קשים נגד האוכלוסייה והגביר את הרוסיפיקציה השיטתית במאמץ למגר את המסורות והתרבות הפולנית.
חלוקות חברתיות ואתניות שנחשפו
מורדים ממעמד הצמיתים היוו 60% ממשתתפי המרד (בליטא ובלארוס כ-50%, באוקראינה כ-75%). רישומים מצביעים על כך ש-95% מאלו שנענשו על השתתפות במרד היו קתולים, מה שהתאים לשיעור המשתתפים הכללי.
למרות הפנייה לאיכרים הרוסים (רותנים) מצד האצולה הפולנית (שלאכטה), מעטים יחסית השתתפו במרד ינואר. בחלק מהמקרים הם סייעו לכוחות הרוסים בתפיסת המורדים. זו צוינה כאחת הסיבות העיקריות לכישלון המרד.
במהלך 24 השעות הראשונות של המרד, נשדדו כלי נשק ברחבי המדינה, ופקידים רוסים רבים הוצאו להורג. ב-2 בפברואר 1863, הייתה תחילתה של ההתנגשות הצבאית הגדולה הראשונה של המרד בין איכרים ליטאים חמושים ברובם בחרמשים ופלוגת הוסרים רוסים מחוץ לצ'יסטה בודה, ליד מריג'אמפולה. זה נגמר בטבח האיכרים הלא מוכנים. בעוד שעדיין הייתה תקווה למלחמה קצרה, קבוצות מורדים התמזגו להרכבים גדולים יותר וגייסו מתנדבים חדשים.
התפתחות האירועים
הממשלה הזמנית סמכה על התפרצות מרד ברוסיה, שבה נראה היה אז אי שביעות רצון רחבה מהמשטר האוטוקרטי. היא גם סמכה על תמיכתו הפעילה של נפוליאון השלישי, במיוחד לאחר שפרוסיה, שציפתה לסכסוך המזוין הבלתי נמנע עם צרפת, ביצעה פתיחות בפני רוסיה חתומות באמנת אלבנסלבן והציעה סיוע בדיכוי המרד הפולני. ההסדרים כבר הושלמו ב-14 בפברואר, ושגריר בריטניה בברלין, סר אלכסנדר מאלט, הודיע לממשלתו כי שליח צבאי פרוסי
סיכם אמנה צבאית עם ממשלת רוסיה, לפיה שתי הממשלות יעניקו זו לזו מתקנים הדדיים לדיכוי תנועות ההתקוממות שהתרחשו לאחרונה בפולין ובליטא. גם מסילות הברזל הפרוסיות היו אמורות לעמוד לרשות שלטונות הצבא הרוסי להובלת חיילים דרך שטח פרוסיה מחלק אחד של האיחוד הפולני-ליטאי לשעבר למשנהו.
צעד זה של אוטו פון ביסמרק הוביל למחאות מצד כמה ממשלות והסעיר את המדינות שהרכיבו את האיחוד לשעבר. התוצאה הייתה הפיכתה של התקוממות חסרת חשיבות יחסית לעוד "מלחמה לאומית" נגד רוסיה. מעודדים מהבטחות שהעניק נפוליאון השלישי, כל המחוזות של האיחוד לשעבר, הפועלים בעצתו של ולדיסלב צ'ארטוריסקי, התחמשו. יתרה מכך, כדי להצביע על סולידריותם, כל אזרחי חבר העמים המכהנים בתפקידים תחת ממשלת רוסיה, כולל הארכיבישוף של ורשה, זימונט פלינסקי, התפטרו מתפקידם וחתמו את נאמנותם לממשלה החדשה שהוקמה, שהורכבה מחמשת הנציגים הבולטים ביותר של הממשלה. לְבָנִים. האדומים, בינתיים, מתחו ביקורת על הממשלה הלאומית הפולנית על היותה ריאקציונית במדיניותה לתמרץ את האיכרים הפולנים להילחם במרד. הממשלה הצדיקה את חוסר הפעולה שלה על רקע התקוות להתערבות צבאית זרה שהבטיח נפוליאון השלישי שמעולם לא התממשה.
רומואלד טראוגט
רק לאחר שהגנרל הפולני רומואלד טראוגט לקח את העניינים לידיים ב-17 באוקטובר 1863 כדי לאחד את כל המעמדות תחת דגל לאומי אחד, ניתן היה לקיים את המאבק. הארגון מחדש שלו כהכנה למתקפה באביב 1864 היה מבוסס על מלחמה כלל אירופית. ב-27 בדצמבר 1863, הוא חוקק צו של הממשלה הזמנית לשעבר בכך שהעניק לאיכרים את האדמה שעבדו. הקרקע הייתה אמורה להינתן על ידי פיצוי הבעלים באמצעות כספי מדינה לאחר סיומו המוצלח של המרד. טראוגט קרא לכל המעמדות הפולנים להתקומם נגד הדיכוי הרוסי למען הקמת מדינה פולנית חדשה. ההיענות הייתה מתונה מאחר שהמדיניות הגיעה מאוחר מדי. ממשלת רוסיה כבר החלה לפעול בקרב איכרים כדי להעניק להם חבילות אדמה נדיבות עבור הבקשה. האיכרים ששוחדו לא התקשרו עם מהפכנים פולנים בשום היקף ולא סיפקו להם תמיכה.
הלחימה נמשכה לסירוגין במהלך החורף של 1863–1864 בקצה הדרומי של הממלכה, סמוך לגבול גליציה, משם הסיוע עדיין הגיע. בסוף דצמבר במחוז לובלין, יחידתו של הגנרל מיכל היידנריך הייתה המומה. ההתנגדות הנחושה ביותר נמשכה בהרי שוויטוקז'סקיה, שם הגנרל יוזף האוקה-בוסאק הבחין בעצמו בכך שלקח כמה ערים מהכוחות הרוסיים העדיפים בהרבה. עם זאת, גם הוא נכנע לתבוסה מוחצת ב-21 בפברואר 1864, שהקדימה את סוף המאבק המזוין. ב-29 בפברואר, אוסטריה הטילה משטר צבאי, וב-2 במרץ הביאו השלטונות הצארים את ביטול הצמיתות בממלכה הפולנית. שני האירועים ניטרלו את הרעיון של טראוגט לפיתוח המרד תוך התגייסות כללית של האוכלוסייה באזור הרוסי והסתמכות על סיוע מגליציה. באפריל 1864 נטש נפוליאון השלישי את המטרה הפולנית. ולדיסלב צ'ארטוריסקי כתב לטראוגט: "אנחנו לבד, ולבד נישאר".
המעצרים חיסלו עמדות מפתח במדינה הסודית של פולין, ומי שחש מאוים חיפש מקלט בחו"ל. טראוגט נלקח בליל ה-10 באפריל. לאחר שהוא וארבעת חברי המועצה הלאומית האחרונים, אנטוני יז'יורנסקי, רפאל קרייבסקי, יוזף טוצ'יסקי ורומן ז'ולינסקי, נתפסו על ידי כוחות רוסים, הם נכלאו והוצאו להורג בתלייה ב-5 באוגוסט במצודת ורשה. זה סימן את הסיום הסמלי של המרד. רק אלכסנדר וושקובסקי, ראש המרד בוורשה, חמק מהמשטרה עד דצמבר 1864, אך גם הוא הצטרף לרשימת "המוצאים להורג" בפברואר 1865. המלחמה שכללה 650 קרבות והתכתשויות עם 25,000 הרוגים פולנים ואחרים, נמשכה 18 חודשים. ההתקוממות נמשכה בסמוגיטיה ובפודלסיה, שם האוכלוסייה היוונית-קתולית, הזועמת ונרדפת בשל מצוות הדת שלה, "קריאקי" (אלה שהוטבלו לכנסייה היוונית-אורתודוקסית), ואחרות כמו המפקד והכומר סטניסלב בז'וסקה, נאחזו הכי הרבה זמן בדגל המהפכני עד אביב 1865.
-
הארכיבישוף של ורשה פלינסקי -
רומואלד טראוגט -
סטניסלב בזוסקה (דיוקן תמונה מקורי)
.jpg)
עשרות שנים של פעולות תגמול
לאחר התמוטטות המרד, נערכו פעולות תגמול קשות. לפי מידע רוסי רשמי, 396 בני אדם הוצאו להורג ו-18,672 הוגלו לסיביר. מספר גדול של גברים ונשים נשלחו לחלק הפנימי של רוסיה ולקווקז, לאורל ואזורים מרוחקים אחרים. בסך הכל נכלאו יותר מ-60,000 בני אדם ולאחר מכן הוגלו מפולין ונשלחו לאזורים מרוחקים של רוסיה.
ביטול הצמיתות בתחילת 1864 נחקק בכוונה במהלך שנועד במיוחד להרוס את השלאכטה. ממשלת רוסיה החרימה 1,660 אחוזות בפולין ו-1,794 בליטא. מס הכנסה של 10% הוטל על כל העיזבונות כפיצוי מלחמה. רק בשנת 1869 הופחת המס ל-5% על כל ההכנסות. זו הייתה הפעם היחידה שבה שילמו האיכרים את מחיר השוק עבור פדיון הקרקע (הממוצע של האימפריה הרוסית היה 34% מעל מחיר השוק). כל האדמה שנלקחה מאיכרים פולנים מאז 1864 הייתה אמורה להיות מוחזרת ללא זכויות פיצויים. צמיתים לשעבר יכלו למכור אדמות רק לאיכרים אחרים, לא לשלאכטה. 90 אחוז מהצמיתים לשעבר באימפריה שזכו בפועל לקרקע לאחר 1861 היו מוגבלים לשמונה המחוזות המערביים. צמיתים פולנים חסרי קרקע או ביתיים היו האנשים היחידים שהיו זכאים למענקי קרקע לאחר ביטול הצמיתות.
כל זה היה כדי להעניש את השלאכטה על תפקידה במרידות של 1830 ו-1863. בנוסף לאדמות שהוענקו לאיכרים, ממשלת רוסיה העניקה להם יער, מרעה וזכויות יתר, הידועות בשם "servitutes", אשר התבררו כמקור לעצבנות בלתי פוסקת בין בעלי האדמות והאיכרים במהלך העשורים שלאחר מכן ופגעו בפיתוח הכלכלי. הממשלה השתלטה על כל אחוזות הכנסייה והקרנות וביטלה מנזרים ובתי כמרים. למעט הוראת הדת, כל ההוראה בבתי הספר נצטווה להיות ברוסית. זו גם הפכה לשפה הרשמית של המדינה, לשימוש בלעדי בכל משרדי השלטון המרכזי והמקומי. כל עקבות האוטונומיה הפולנית לשעבר הוסרו, והממלכה חולקה לעשרה מחוזות, שלכל אחד מהם מושל צבאי רוסי ממונה בשליטתו של המושל הכללי בוורשה. כל פקידי הממשלה הפולנית לשעבר נשללו מתפקידיהם והוחלפו בפקידים רוסים. לדברי ג'ורג' קנאן, "אלפי מורדים פולנים" הועברו ל"מחוז מכרות הכסף של נרצ'ינסק ... לאחר המרד הלא מוצלח של 1863".
הנצחת המרד
אמצעים אלה של מיגור תרבותי הוכחו כיעילים רק בחלקם. ב-1905, 41 שנים אחרי שרוסיה ריסקה את המרד, התקומם הדור הבא של הפולנים שוב במרד לודז', שגם הוא נכשל.
מרד ינואר היה אחד בסדרה של מאות שנים של התקוממויות פולניות. בעקבותיו החלו להתפתח שתי תנועות חדשות שקבעו את סדר היום הפוליטי למאה הבאה. האחד, בראשות צאצא הליטאים, יוזף פילסודסקי הופיע כמפלגה הסוציאליסטית הפולנית. השני, בראשותו של רומן דמובסקי, הפך לתנועת הדמוקרטיה הלאומית; המכונה לפעמים אנדצ'ה, שורשיה נעוצים בשמרנות הקתולית שחיפשה ריבונות לאומית, יחד עם היפוך הרוסיפיקציה הכפויה והגרמניזציה על ידי הפולוניזציה של השטחים המחולקים באיחוד הפולני-ליטאי לשעבר.
גלריה
-
-
-
ז. סיראקובסקי 1863 -
-
-
יוליוש קוסאק, פרטיזנים פולנים משנת 1863 -
קרב וגרוב 1863 -
קפלה בווילנה, שהוקמה לזכר ריסוק מרד ינואר 1863 נגד רוסיה, התמונה צולמה על ידי סרגיי מיכאילוביץ' פרוקודין-גורסקי -
צלב לציון 70 שנה למרד ינואר
קישורים חיצוניים
- מרד ינואר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פולין, היסטוריה, מהפכה, 1863-1864, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Польское восстание 1863 // Большая российская энциклопедия : [в 35 т.] / гл. ред. Ю. С. Осипов. — М. : Большая российская энциклопедия, 2004—2017.
- ^ Айрапетов О. Р. Польское восстание 1863 года. Русский сборник, Том XV, стр. 132
- ^ prof. Jerzy Zdrada, Powstanie styczniowe, MUZEUM HISTORI POLSKI
- ^ על השתתפותם של יהודים מפלונסק במרד, באתר יד ושם
37895396מרד ינואר