המרד במגרב (2002-הווה)
| תאריכים | 2007–הווה (כ־17 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מלחמת האזרחים האלג'יראית | |||||||||
| קרב אחרי | מבצע ברקאן | |||||||||
| מקום |
מגרב, אלג'יריה  | |||||||||
| ||||||||||
המרד במגרב מתייחס למרד איסלאמיסטי בשלטונות המקומיים שמתרחש באזור המגרב בצפון אפריקה והתחיל בעקבות סיום מלחמת האזרחים באלג'יריה בשנת 2002.[1] הארגון המיליטנטי האלג'יראי הסלפי להטפה ולחימה (GSPC) התחבר עם אל-קאעידה והפך בסופו של דבר לאל-קאעידה במגרב האיסלאמי (AQIM).[2]
ממשלת אלג'יריה וממשלות מגרב אחרות נלחמות בחמושים ועובדות עם ארצות הברית ובריטניה מאז 2007 - כאשר החל " מבצע חופש מתמשך - טרנס סהרה ".[3]
בעוד שהאביב הערבי ב-2011 השפיע רבות על התמיכה במרד, הוא גם יצר הזדמנויות צבאיות עבור הג'יהאדיסטים.[4][2][5][6][7] בשנת 2012, אל-קאעידה במגרב האיסלאמי ובעלות ברית איסלאמיסטיות אחרות כבשו את חציה הצפוני של מאלי למשך כמעט שנה, עד שנאלצו לצאת מהאזורים העירוניים במהלך מבצע סרוואל, מבצע התערבות זרה בהנהגת צרפת, שלאחר מכן המשיך למבצע "ברכאן" בכל אזור הסאהל.[4]
המדינה האסלאמית (דאעש) הצליחה לשלוט בשטח מוגבל של לוב במהלך מלחמת האזרחים השנייה בלוב, על רקע האשמות על שיתוף פעולה מקומי עם יריבתה AQIM.[8][4][9]
רקע
עם שקיעתה של הקבוצה האסלאמית המזוינת של אלג'יריה (GIA), נותרה ה-GSPC כקבוצת המורדים הפעילה ביותר, עם כ-300 לוחמים ב-2003. היא המשיכה במסע חיסול של אנשי משטרה וצבא בתחומה, והצליחה גם להתרחב לסהרה, שם חטפה החטיבה הדרומית שלה, בראשות עמרי סייפי (שזכה לכינוי "עבדרזק אל-פארה", "הצנחן"). של תיירים גרמנים בשנת 2003, לפני שנאלץ לברוח לאזורים דלילים באוכלוסייה של מאלי, ואחר כך ניז'ר וצ'אד, שם נלכד.
יש הסבורים שאל-פארה למעשה עובד עבור ממשלת אלג'יריה. עד סוף שנת 2003, מייסד הקבוצה נדחק על ידי נביל סהראי הקיצוני עוד יותר, שהכריז על תמיכתו הגלויה באל-קאעידה, ובכך חיזק את קשרי הממשלה בין ארצות הברית לאלג'יריה. על פי הדיווחים הוא נהרג זמן קצר לאחר מכן, וירש אותו אבו מוסאב עבד אל ואדוד בשנת 2004.[10]
הGSPC הכריז על כוונתו לתקוף מטרות אלג'יריות, צרפתיות ואמריקניות. הוא הוגדר כארגון טרור זר על ידי משרד החוץ האמריקאי, ובאופן דומה סווג כארגון טרור על ידי האיחוד האירופי.
סקירה כללית
המרד באלג'יריה
הסכסוך עם הGSPC המשיך להוביל למספר משמעותי של נפגעים באלג'יריה, עם למעלה מ-1,100 הרוגים בעימותים עם מורדים איסלאמיסטים בשנת 2002.[11] בשנת 2003 - נהרגו 1,162 בעימותים באלג'יריה, ואחריהם 429 הרוגים ב-2004, 488 הרוגים ב-2005 ו-323 הרוגים ב-2006. בתחילת 2006 טען ראש המשטרה הלאומית של אלג'יריה כי הטרור כמעט וחוסל במדינה, אך התקפות משמעותיות נמשכו, וב-2007 נרשם שיא של פיגועי התאבדות ופיגועים באלג'יריה.
התרחבות הסכסוך
על מנת לשפר את הגיוס והמימון, ה-GSPC יישר קו עם אל-קאעידה, וב-11 בספטמבר 2006 הכריז מנהיג אל-קאעידה איימן אל-זוואהירי על איחוד בין הקבוצות. ה-GSPC מיתגה את עצמה מחדש כאל-קאעידה במגרב האיסלאמי (AQIM) בינואר 2007, מה שאותת על השאיפות המורחבות של הקבוצה.
הקבוצה שאפה כעת להפיל את כל ממשלות צפון אפריקה שנחשבו ככופרות. כולל אלג'יריה, לוב, מאלי, מאוריטניה, מרוקו ותוניסיה. הפעולות הועברו לשני "מגזרים" רחבים יותר, צפון אלג'יריה ותוניסיה נקראו "האמירות המרכזית", וצפון מאלי, ניז'ר, מאוריטניה ולוב נקראו "אמירות סהרה" בראשות ג'מל אוקצ'ה.[12] המנהיגות האסטרטגית של AQIM המשיכה להיות מטה באזור ההררי של קביליה ממזרח לבירת אלג'יריה אלג'יר, בראשות הנהגה בת 14 חברי מועצה.[12]
כאשר מסע המלחמה בטרור על ידי אלג'יריה הצליח במידה רבה ודחק את AQIM מהמדינה, הקבוצה הקימה בסיסים חדשים במדינות סאהל - ניז'ר, מאוריטניה, צ'אד ומאלי. התקפות נגד מתקנים ממשלתיים וצבאיים דווחו תכופות על ידי התקשורת המערבית.[12] בשנת 2007, ארצות הברית ובריטניה פתחו במבצע חופש מתמשך - טרנס סהרה לתמיכה בממשלות באזור.[3]
חטיפות תכופות של זרים ב-2008 גרמו לביטולה של ראלי דקר והעברתה לצמיתות לדרום אמריקה.[12]
מאוריטניה
בהתקפה הגדולה המוקדמת ביותר, ביוני 2005 בסיס צבא מאוריטני בלמגהיטי הותקף על ידי ה-GSPC, וגרם להרג של 17 חיילים, ופציעתם של עוד 17, ובנוסף מותם של תשעה ג'יהאדיסטים.[12][13] המתקפה בחלקה הובילה להפיכה של אוקטובר 2005 על ידי מוחמד אולד עבד אל עזיז, שהפך את הקמפיין נגד הג'יהאדיסטים לחלק מרכזי בשלטונו.[13] התקיפות נמשכו במאוריטניה עד שהצליחה במידה רבה לסכל התקפות מאז 2011 בעקבות דחיפה צבאית גדולה ופתחים פוליטיים לאיסלאמיסטים.[13] עם זאת, אל-קאעידה של המגרב האסלאמי (AQIM) המשיכה להישאר פעילה באזורי הגבול המזרחיים עם מאלי, עם מערכות תמיכה פעילות של לוגיסטיקה ומודיעין.[14] מחסור במשאבים צבאיים, לעיתים קרובות בגלל המהומה הפוקדת את המדינה והאוכלוסייה המועטה במדינה עם שטח כה גדול, גרמו למאוריטניה להסתמך על תמיכת צרפת, מרוקו ואלג'יריה כדי להביס את ה-AQIM.
תוניסיה
בדצמבר 2006 ושוב בינואר 2007, כוחות הביטחון התוניסאיים השתתפו בעימותים עם קבוצה הקשורה ל-GSPC שהקימה מחנות אימונים באזורים הרריים ליד הבירה תוניס, והרגו יותר מתריסר בני אדם.[15][16][17] לפי היומון הצרפתי Le Parisien לפחות 60 בני אדם נהרגו בעימותים. העימותים היו פעילות הטרור החמורה ביותר בתוניסיה מאז הפיגוע בבית הכנסת גריבה בשנת 2002.
החל משנת 2012, AQIM יחד עם אנסאר אל-שריה וחטיבת אוקבא אבן נאפי הפעילים באזור ג'בל א' צ'מבי ההררי היו מטרות לצבא תוניסיה במבצעי צ'אמבי.[18][19] בשנת 2014, חמושים של חטיבת אוקבא בן נאפי תקפו שני מחסומים צבאיים תוניסאים, הרגו ארבעה עשר חיילים תוניסאים ופצעו עשרים וחמישה. מה שהיה ההתכתשות הצבאית הקטלנית ביותר בתוניסיה מאז עצמאותה ב-1956.[20][21] מאז 2015, תוניסיה סומנה על ידי קמפיין התקוממות של המדינה האסלאמית. במרץ 2016 יותר מ-50 חמושים נהרגו כאשר לוחמי דאעש ניסו לתפוס את בן גרדאן סמוך לגבול לוב-תוניסיה.[22]
מלחמת האזרחים בלוב
מאז מלחמת האזרחים בלוב ב-2011, דרום מערב לוב הציעה מקומות ייעודיים ל-AQIM ששלחה תאים על מנת שיוקמו באזור.[12] ב-11 בספטמבר 2012, חברי אנסאר א-שריעה ו-AQIM היו אחראים להתקפות מתואמות נגד שני מתקנים של ממשלת ארצות הברית בבנגאזי, ואנסאר א-שריעה היה מעורב מאוחר יותר בעימותים בבנגאזי ב-2013. עריקים מהמדינה האסלאמית המתחרה (דאעש) הצליחו מאוחר יותר לשלוט בשטח מוגבל בצפון במלחמת האזרחים המחודשת מ-2014 ולאחר תמיכה רשמית ראשונית של AQIM, נמשכו ההאשמות על שיתוף פעולה מקומי בין הקבוצות היריבות.[8][4][9]
סכסוך מאלי וגלגול סאהל
בשנת 2012 הודח נשיא מאלי אמאדו טומני טורה בהפיכה על רקע ניהולו של מרד הטוארג. ה-AQIM והקבוצות האסלאמיסטיות בעלות הברית אנצאר א-דין ו - התנועה לאחדות וג"יהאד במערב אפריקה (MOJWA) הצליחו לכבוש את החצי הצפוני של מאלי לאחר כיבוש מדינת אזוואד, בראשות לוחמי טוארג לשעבר ממלחמת האזרחים בלוב. לאחר שאנצאר א-דין ניסה לעבור גם לדרום המדינה, מאלי ביקשה מצרפת לפתוח בהתערבות צבאית בינואר 2013 שדחקה בהצלחה את המורדים. לאחר ההתערבות הצבאית החל מבצע צבאי מתמשך בהובלת צרפת ברחבי הסהאל עם כ-4,000 חיילים צרפתים פרוסים באופן פעיל.[4][12]
קבוצות קטנות של איסלאמיסטים חמושים נותרו פעילים בצפון מאלי,[23] וההתקפות נמשכו מאז נגד משלחת שמירת השלום של האו"ם MINUSMA, שהפכה לאחת המשלחות הבינלאומיות הקטלניות ביותר של האו"ם.[12]
ראו גם
הפניות
- ^ Cruickshank, Paul; Hummel, Kristina, eds. (8 בספטמבר 2021). "Twenty Years After 9/11: The Threat in Africa—The New Epicenter of Global Jihadi Terror" (PDF). CTC Sentinel. West Point, New York: Combating Terrorism Center. 14 (7): 76–92. ארכיון (PDF) מ-8 בספטמבר 2021. נבדק ב-10 בנובמבר 2021.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 "Jihadists' Surge in North Africa Reveals Grim Side of Arab Spring". The New York Times. 19 בינואר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 3.0 3.1 "Britain Signals Maghreb Push with Anti-Terror Help". Reuters Africa. 18 באוקטובר 2011. אורכב מ-המקור ב-5 בדצמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 "Al Qaeda in the Islamic Maghreb". Stanford University. 1 ביולי 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Al Qaeda in North Africa seeks Arab Spring jihad". CBS News. 15 באוגוסט 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Moroccan Salafi Group hijacks Arab Spring". Asharq Al-Awsat. 3 באוקטובר 2011. אורכב מ-המקור ב-11 באוגוסט 2016. נבדק ב-17 בינואר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Obama and the Maghreb in the Wake of the Arab Spring". Middle East Institute. 7 בנובמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 8.0 8.1 "ISIS, Al Qaeda In Africa: US Commander Warns Of Collaboration Between AQIM And Islamic State Group". International Business Times. 12 בפברואר 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 9.0 9.1 "U.S. commander sees al Qaeda Africa group strengthening". Reuters. 13 בפברואר 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ New chief for Algeria's Islamists, Arezki Himeur, BBC News, Tuesday, 7 September 2004.
- ^ "11 killed in attack in Algeria". News24. 13 בספטמבר 2002. אורכב מ-המקור ב-18 בדצמבר 2007.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 12.5 12.6 12.7 Boeke, Sergei (2016). "Al Qaeda in the Islamic Maghreb: Terrorism, insurgency, or organized crime?". Small Wars & Insurgencies. 27 (5): 914–936. doi:10.1080/09592318.2016.1208280.
- ^ 13.0 13.1 13.2 Ibrahim, Ibrahim Yahaya (באוגוסט 2014). "Managing the Sahelo-Saharan Islamic Insurgency in Mauritania" (PDF). Sahel Research Group. University of Florida. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2018-09-20. נבדק ב-2017-02-21.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Travel Warning: Mauritania". OSAC. 30 בנובמבר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Profile: Al-Qaeda in North Africa". BBC News. 2013-01-17. נבדק ב-2017-03-30.
- ^ Craig S. Smithjan (2007-01-14). "Tunisia Says Suspects in Gun Battle Had Blueprints of Embassies – The New York Times". The New York Times. נבדק ב-2017-03-30.
- ^ "Militants had key diplomatic data". Los Angeles Times (Articles.latimes.com). 2007-01-13. נבדק ב-2017-03-30.
- ^ Aaron Y. Zelin; Andrew Lebovich; Daveed Gartenstein-Ross (23 ביולי 2013). "Al-Qa'ida in the Islamic Maghreb's Tunisia Strategy". Combating Terrorism Center. אורכב מ-המקור ב-11 באוקטובר 2017. נבדק ב-21 בפברואר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Jihadists coordinate on Tunisian-Algerian border". Al-Monitor. 13 באוגוסט 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Bouazza, Bouazza. "Home> International 14 Tunisian Soldiers Killed in Extremist Attacks". AP via ABC News. נבדק ב-17 ביולי 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Amara, Tarek (2014-07-17). "At least 14 Tunisian troops killed in mountain ambushes". Reuters. אורכב מ-המקור ב-26 ביולי 2014. נבדק ב-17 ביולי 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Tarek Amara (7 במרץ 2016). "Militants attack Tunisian forces near Libyan border, 50 killed". Reuters. נבדק ב-16 במרץ 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Eleven soldiers killed in Mali in terrorist attack on camp, government says". The Guardian. AFP. 4 באוגוסט 2015.
{{cite news}}: (עזרה)
38587711המרד במגרב (2002-הווה)