המכלול:מיזמים/פרקי הש"ס/טבול יום

טבול יום הוא הפרק השנים עשר במסכת זבחים. בפרק 5 משניות, ובתלמוד הבבלי הוא כולל ? דפים וממוקם בין הדפים צ"ח עמוד א' - ק"ו עמוד א'. הפרק עוסק בדין הפסולים להקריב טבול יום ומחוסר כיפורים ואונן, אם הם מקבלים חלק בקרבן, ואם מותר להם לאכול ממנו.

דיני פסולים להקרבה בחלוקת קדשים ואכילתם

המשנה הראשונה קובעת כי טבול יום ומחוסר כיפורים אינם מקבלים יחד עם שאר הקדשים שבמשמרתם, למרות שבערב יהיו ראויים לאכול את הקרבן - בשקיעת החמה שלאחר יום הטבילה. ואונן, למרות שמותר לו לנגוע בקרבן ואינו טמא, אסור לו להקריב קרבן, וגם כן אינו מקבל חלק בקרבן. שונים הם בעלי מומין שלמרות שאסורים להקריב, מותר להם לאכול מהקרבן. בטעם ההבדל בין שאר הפסולים לבעל מום מסביר ריש לקיש, כי מהפסוק "והכהן המחטא אותה לו תהיה" אנו לומדים שרק כהן שראוי לחיטוי (=להקריב) מקבל חלק בקרבן. לעומת זאת מהפסוק "כל זכר בכהנים" לומדים שיש פסול אחד להקרבה שכן מקבל חלק בקרבן, ומסתבר שכוונת הפסוק על בעל מום מכיון שמותר לו לאכול מבשר הקרבן. רב יוסף למד דין זה מכך שהתורה כותבת "כל זכר... יאכלנה" במקום "יחלקנה" ומכאן שזכות קבלת הבשר בחלוקה תלויה בדין היתר אכילה.

הסוגיה הבאה מתייחסת לסתירה בין משנתינו בה נאמר כי מותר לאונן לנגוע בקרבן, לבין ברייתא אחרת הקובעת כי אונן נחשב לטמא. שני תירוצים נאמרו על כך: 1) בברייתא מדובר באונן שלאחר טבילתו הסיח דעתו מדבר הפוסלו (אך לא מדבר המטמאו) ואילו במשנה מדובר באונן שלא הסיח דעתו משמירת ידיו. 2) בברייתא לא מדובר כלל על איסור נגיעה, אלא על חיוב טבילה שהצריכו חכמים לפני אכילת קדשים, ואילו במשנה הותרה רק נגיעה.

הסוגיא הבאה מתייחסת לסתירה בין משנתינו שקובעת שאונן אינו מקבל חלק בקרבן ומשמע שאם נותנים לו על חשבון כהן אחר מותר לו לאכול בערב לאחר שתשקע שמשו, ואילו בברייתא אחרת כתוב שאונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים מכיון שחלה עליו אנינות לילה. מספר תירוצים נאמרו על כך: 1) במשנה מדובר על פסח שמכיון שהותר לו לאכול פסח מותר לו לאכול גם שאר קדשים. 2) במשנה מדובר שמת לו מת בי"ג וקברו בי"ד ולכן אנינות לילה זאת היא רק דרבנן, אבל משנה מדובר שמת לו מת בי"ד ואנינות הלילה היא מהתורה. 3) במשנה מדובר על מי שמת לו מת בי"ג וקברו בי"ד, וכל מציאות אנינות של יום הקבורה היא דרבנן (ולא רק אנינות לילה). 4) במשנה מדובר שמת לו מת לאחר חצות וממילא לא חלה עליו אנינות כלל, בברייתא מדובר שמת לו מת קודם חצות ומכיון שהאנינות קדמה לקרבן פסח אסור לו לאכול את הקרבן.

שריפת שעיר החטאת על ידי אהרן ובניו

הסוגיא הבאה עוסקת בענין שריפת שעיר החטאת על ידי אהרן, עליו קצף משה רבינו ובמהות הדיון ביניהם. נחלקו בזה התנאים: רבי נחמיה סובר שמפני אנינות שרפוה, והדיון בין משה ואהרן היה אם מותר לכהן גדול לאכול באנינות רק קדשי שעה (כמו מנחה שהוקרב לרגל היום השמיני שאחר שבעת ימי המילואים) או גם קדשי דורות (כמו קרבן שעיר ראש חודש). ואילו רבי יהודה ורבי שמעון אומרים מפני טומאה נשרפה השעיר ראש חודש, שנגעה בה טומאה, והדיון היה אם מותר לכהן גדול לאכול באנינות גם ביום שמת עליו מת או רק בלילה שפקעה האנינות, ומכיון שדעתו של אהרן היתה שמותר לאכלו רק בלילה שכבר אין עליהם אנינות, דין אותו למד בקל וחומר ממעשר שני שאסור לאכלו באנינות, הוצרכו לשהותו ובין כך ובין כך נטמא הבשר.