ברון פום שטיין
היינריך פרידריך קרל "רייכספרייהרר" פום שטיין (גרמנית: Heinrich Friedrich Karl Reichsfreiherr vom und zum Stein; 26 באוקטובר 1757 - 29 ביוני 1831), מדינאי פרוסי, מוכר בעיקר כברון פום שטיין. יש הרואים ברפורמות שערך את סלילת הדרך לאיחוד גרמניה. הוא קידם את ביטול הצמיתות אולם התנה את שחרור האיכר בפיצוי האציל הפאודלי. חייב את בני האצולה בתשלום מס על האחוזות שבחזקתם ופעל ליצירת מערכת מוניציפלית מודרנית.
סקירה כללית
פום שטיין, בן למשפחת אצולה פרנקונית, נולד באחוזה משפחתית ליד העיר נאסאו. הוא למד בגטינגן ומיד אחר כך נכנס לשירות המדינה. כבר בתחילת דרכו הציבורית ניסה ליזום שינויים אולם השמרנים הפרוסים מנעו זאת. ב-1807 הושעה מתפקידו על ידי המלך, כיוון שסירב לקבל את תפקיד שר החוץ, אולם הוא נקרא לשוב לשירות המדינה עם חתימת שלום טילזיט.
לאחר שנודע כי שטיין כתב דברי ביקורת כנגד נפוליאון הוא חויב להתפטר ב-24 בנובמבר 1808. הוא פרש לאימפריה האוסטרית ובעת שהותו שם, הוזמן לרוסיה על ידי הצאר אלכסנדר ב-1812. לאחר קרב לייפציג ב-1813, חזר שטיין לפרוסיה ומונה לראש המועצה האדמיניסטרטיבית של המדינות הגרמניות המשוחררות.
מציאות פוליטית והתפתחות אידאולוגית
שטיין היה הילד התשיעי של קרל פיליפ והנרייטה קרולינה. בדומה לאביו היה אדם קשוח ומהיר חימה אולם בניגוד אליו ניחן ביכולות רטוריות ואנליטיות גם יחד. משפחתו השתייכה למסדר האבירים האימפריאלי של הקיסרות הרומית ה"קדושה" אשר היוו את מעמד הביניים בין הנסיכים השולטים לבין נתיני האימפריה. בבעלות המסדר היו שטחים נרחבים, הם היו כפופים באופן ישיר לאימפרטור אולם לא היה להם כוח אלקטורלי בדיאט.
באחרית ימיו הביע שטיין את תודתו להוריו אשר העניקו לו חינוך קפדני לדת ולערכים גרמניים ואביריים גם יחד. רעיונות ליברליים בריטיים השפיעו על הלך מחשבתו של שטיין הצעיר בדיוק כפי שהשפיעו על וולטר, רוסו, טאלירן ורבים נוספים במאה ה-18.
נראה כי שטיין לא זכה לחינוך מסודר עד 1773 - השנה בה החל את לימודיו באוניברסיטת גטינגן בהאנובר בעזרתו של מורה פרטי. באקדמיה התמקד בלימודי משפטים, אולם במקביל השקיע את זמנו הפנוי בלימוד ההיסטוריה והפוליטיקה האנגלית. ב-1777 עזב את גטינגן ועבר לוצלאר - המרכז המשפטי של הקיסרות, משום שהאמין כי עליו לראות את המערכת המשפטית בפעולה כהכנה לקריירה המשפטית שלו. לאחר שבילה זמן מה בערי הבירה של המדינות הדרום-גרמניות, התיישב ברגנסבורג (Regensburg) כדי לבחון מקרוב את פעולותיו של הדיאט האימפריאלי.
הכניסה לשירות המדינה
ב-1779 נסע לווינה ומשם המשיך לברלין ב-1780. בבירה הפרוסית, כתוצאה מהערצתו לפרידריך השני (הגדול) וגם כתגובה לסלידתו מארגון האדמיניסטרציה בווצלאר, החליט להצטרף לשירות המדינה. במהרה מונה למשרה בכירה בשירות מחלקת המכרות והמפעלים של הממלכה, לצדו של מנהל המחלקה פרידריך אנטון פון היינץ (Friedrich Anton von Heynitz), אשר לימדו את עקרונות הכלכלה והמנהל הציבורי.
כבר ביוני נשלח לראשונה כשגריר פרוסי לחצר במיינץ (Mainz) ובהמשך לערים נוספות, אולם עד מהרה החליט להתרחק מן הדיפלומטיה ויצא לסיור באנגליה בין השנים 1786-1787 כדי להשלים את מחקרו אודות המסחר ועסקי המכרות. בנובמבר 1787 מונה לחבר בדירקטוריון לענייני מלחמה וריבונות (Kammerdirektor) וב-1796 מונה למנכ"ל של כל אזורי וסטפאליה לענייני מסחר ומכרות.
כחלק מהשינויים שהנהיג שטיין באזורים הללו היה גם פרויקט הרחבת נהר הרור שהפך זה מכבר למוצא חשוב לפחם המקומי. הוא גם דאג לשיפור תנאי הניווט בוזר (Weser) ולטיפוחן של הדרכים הסלולות באזור. ביוני 1793 נישא לרוזנת וילהלמינה פון-ואלמודן ( Wilhelmine von Wallmoden) בתו של גנרל-פלדמרשל הרוזן לודוויג פון ואלמודן-גימבורן (Ludwig von Wallmoden-Gimborn), מי השהיה בנו הלא חוקי של מלך בריטניה ג'ורג' השני.
תקופת המהפכה הצרפתית
שלא כרבים בגרמניה, אשר נסחפו אחר הרעיונות החדשניים של המהפכה הצרפתית, נראה כי שטיין לא הושפע כלל ממצע רעיוני זה. הוא שלל את הלגיטימיות של המהפכה בשל מגמותיה ההרסניות כלפי הסדר הקיים וההתפתחות הטבעית בגרמניה, יחד עם זה, הוא הבחין בכוח הלאומי האדיר שנגזר מן הרפורמות הרדיקליות שהתחוללו בצרפת.
מלחמת הפרוסים עם הכוחות המהפכניים הסתיימה בהסכם בזל באפריל 1795 והשלום נמשך עד 1806 – השנה בה נחלו הפרוסים את התבוסה הצורבת לחילות נפוליאון בקרב ינה. באופן פרדוקסלי, לא השכילה פרוסיה להתחזק בתקופת השלום, בעיקר בשל אופיו החלש של פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה אשר ירש את הכתר ב-1797. כמו אביו, גם מלך זה הניח את רוב ענייניה החשובים של הממלכה בידיהם של יועצי סתרים חסרי אחריות. במציאות פוליטית זו, מונה שטיין ב-1804 לשר המסחר.
כבר בשלב מוקדם בשירותו נאלץ למחות כנגד המדיניות הפרו-צרפתית שהנהיג השר הבכיר במשרדו - כריסטיאן גראף פון-הוגוויץ', מדיניות שלדעתו הכבידה על התנהלותה הכללית של האדמיניסטרציה הפרוסית. ברם, מחאה זו לא נשאה פרי והמדיניות הפרוסית נשארה כפי שהייתה. מאוחר יותר הציע המלך לשטיין את משרד החוץ, אולם הוא דחה זאת וטען כי אין ביכולתו לנהל את המשרד מבלי לערוך שינויים מרחיקי לכת במערכת השלטונית כולה. שטיין הציע למלך את מינויו של קרל אוגוסט פון הרדנברג תחתיו אולם המלך סירב - לא לפני שגער והאשים את שטיין בחוסר ציות ובהעלבת המלך. לפיכך נאלץ שטיין הצעיר, חדור האמביציה, לעזוב את תפקידו בדיוק בתקופה שצבאות נפוליאון כבשו את פרוסיה.
רפורמות בתקופת נפוליאון
בחפשו אחר דמות פוליטית מתאימה אשר תשכיל ליישם את הרפורמות שלו, ביקש נפוליאון למנות את שטיין לתפקיד. ב-8 באוקטובר 1807, בניגוד גמור לרצונו ובמצוות נפוליאון, העניק המלך לשטיין סמכויות פוליטיות רחבות. באופן פורמלי, שטיין היה לדיקטטור של הממלכה המצומצמת הפרוסית, הוא ראה במינוי הנפוליאוני הזדמנות פז ליישם את הרפורמות שעליהן חלם בשנים שעברו.
עם כניסתו לתפקיד ביטל את מוסד הצמיתות ובכך שיחרר את האיכרים, להלכה, מזרועות האציל הפיאודלי. יחד עם זאת, כחלק מביטול הצמיתות חויבו האיכרים לפצות את בעלי האחוזות ולפדות עצמם באמצעות כסף או קרקע. בנוסף, ביטל שטיין את שייכות הקרקע למעמד פרטיקולארי ובכך איפשר, לראשונה בפרוסיה, לסחור בקרקעות באופן חופשי.
אדיקט האמנציפציה, אשר יושם בפרוסיה, הלכה למעשה, באוקטובר 1810, כלל גם את עקרון חופש העיסוק, אשר פתח צוהר ראשוני למוביליות חברתית. מבחינה זו, מיעוטים אתניים רבים, ובכלל זה גם היהודים, שעד כה הופלו על-פי חוק בפרוסיה, זכו לשיפור מעמדי הודות לאקט האמנציפטורי של שטיין. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הפרוסית שמישהו העז לקרוא תיגר על החלוקה הימי-ביניימית ההירארכית של המעמדות.
בנוסף, הוא חיזק את הקבינט ודחף לרפורמה במבנה הצבאי אשר כללה, בין היתר, את הניסיון הפרוסי הראשוני ליצירת צבא עממי המורכב מפלוגות סדירות וממערך מילואים. אולם, מלוא מרצו הוקדש לענייני ציבוריים, ומבחינה זו, הצליח לבצע מספר רפורמות במבנים המוניציפליים אשר העניקו אוטונומיה שלטונית, דה יורה, לערים הפרוסיות ואף לכפרים הגדולים.
הקץ לשלטונו של שטיין הגיע זמן קצר לאחר תחילת הרפורמות - באוגוסט 1808, סוכן חרש צרפתי פתח את אחד ממכתביו של שטיין שבו נמסר כי הוא מקווה שגרמניה כולה תצמיח מרד לאומי, בדומה לזה של ספרד. כבר בספטמבר, נפוליאון החל לוחץ על פרידריך וילהלם להדיח את הרפורמטור הפרוסי ולהחרים את כל רכושו ממלכת וסטפאליה. נראה כי המלך הפרוסי ניסה להתחמק מציוויו של הרודן הצרפתי אולם האחרון הצהיר, בתהלוכת ניצחון שערך עם כיבוש מדריד, כי שטיין הוא אויבה של צרפת ושל קונפדרציית הריין ולפיכך ציווה להחרים את כל רכושו בקונפדרציה. מיד הבין שטיין כי חייו בסכנה ובעזרת עמית לספסל הלימודים הצליח להימלט מברלין ב-5 בינואר 1809 לבוהמיה.
רפורמות נוספות
שלוש שנים חי הגולה באימפריה האוסטרית, עד שב-1812 נעתר להזמנתו של הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון להגיע לבירתו סנקט פטרבורג. הצאר הבין כי שטיין יוכל לשמש לו כיועץ מאחר שגמלה בו ההחלטה שלא להיכנע לכוחות הצרפתיים, במקביל התברר לצאר כי האוסטרים יצטרפו לכוחות הצרפתיים במתקפתם כנגד הרוסים.
כאשר הצבא הנפוליאוני צעד שוב לעבר פרוסיה בסוף 1812, שטיין הפציר בצאר לתקוף ולשחרר את אירופה מן העול הצרפתי. ואכן שיתוף הפעולה הרוסי-פרוסי לא אחר לבוא: ב-30 בדצמבר באותה שנה, חתם הגנרל פון ורטנבורג הסכם שיתוף פעולה עם הרוסים, שכלל גם מתן מעבר חופשי לכוחות הרוסיים ברחבי פרוסיה. במקביל שטיין פעל כאדמיניסטרטור זמני בפרובינציות המזרחיות והמערביות של פרוסיה, ומתוקף תפקידו הקים אספת נציגים אשר בפברואר 1813 הקימה את ה-Landwehr - מיליציית מילואים ואת ה-Landsturm - התשובה הלאומית-פרוסית לצבא העם הנפוליאוני. במקביל, קרא שטיין למלחמה חסרת פשרות נגד נפוליאון.
עם התגבשות הקואליציה האנטי-נפוליאונית, ועם הצטרפותן של אנגליה ואוסטריה, שטיין מונה למנהל האדמיניסטרציה של השטחים המשוחררים. לאחר קרב לייפציג שנערך בין ה-16 ל-19 באוקטובר 1813, נכנס שטיין לעיר המשוחררת והביע את דעתו על השליטה הנפוליאונית: "הרי זה לפניכם – המרקם המפלצתי שהורכב מדם ודמעות של מיליונים רבים, ונתמך בשגעונו של טירן ארור. מכל קצוות גרמניה יש להכריז ולומר כי נפוליאון הוא בן-עוולה ואויבו של המין האנושי."
העידן הפוסט-נפוליאוני
לאחר הסרת העול הצרפתי ביקש שטיין לעצב מחדש את החוקה הפרוסית ברוח ליברלית ולהעניק לה נופך לאומי, אולם המגמות הריאקציונריות של הנסיך האוסטרי מטרניך, אשר שיכנע את שליטי המדינות הדרומיות והמרכזיות בגרמניה לאמץ את משנתו, מנעו משטיין להציג רפורמה קונסטיטוציונית כלל-גרמנית. הוא גם הביע אכזבה מהקנצלר הפרוסי הרדנברג אשר לא השכיל לספח את סקסוניה למדינה הפרוסית.
ב-24 במאי 1815, הוא שלח לצאר הרוסי ביקורת מפורטת על המגמות הפדרליות שיושמו במדינות הגרמניות. בשעה שהבין כי לא יוכל להוציא לפועל את רעיונותיו הלאומיים והליברליים, החליט שטיין לפרוש, לאחר שראה כי המלך הפרוסי מעכב את שינוי שיטת הבחירות ולמעשה פעל על-פי תכתיבי ה"קונצרט האירופי" שגובש בקונגרס וינה. שטיין סירב להשתתף כנציג בפרלמנט של פרנקפורט, אשר בו ראה חיקוי גרוע למוסד הפדרלי המרכזי אליו שאף. בין השנים 1820-1818 השקיע את מלוא אונו לייסוד החברה לעידוד המחקר ההיסטורי ולפרסום ה-Monumenta Germaniae Historica
מת בקאפנברג שבווסטפאליה ב-29 ביוני 1831.
קישורים חיצוניים
