היטל בצורת

היטל בצורת (או בשמו הרשמי: היטל בשל צריכת מים עודפת) הוא היטל שחייב בו מי שצרך מים מעבר לכמות הקבועה בחוק. ההיטל נקבע במסגרת חוק ההסדרים לשנים 2009 ו-2010, כהוראת שעה עד ה-31 בדצמבר 2010, במטרה להפחית את צריכת המים בשל המחסור שנוצר עקב הבצורת שפקדה את ישראל בשנים שקדמו לקביעת ההיטל.

רקע

במשך חמש שנים ברציפות, בין 2005 ל-2009, כמויות המשקעים השנתיות היו נמוכות מהממוצע, וכתוצאה מכך ירדו מפלסי המים באקוויפרים. הירידה הייתה חדה כל כך, עד כי התעורר החשש כי המשך שאיבת המים בכמה מהם יביא את מפלס המים אל "הקו השחור" - רמה שבה השאיבה עלולה לגרום לפגיעה קשה ובלתי הפיכה במקורות המים ובאיכותם.

במטרה להפחית את הביקוש למים, יזמה הממשלה, במסגרת חוק ההסדרים, הוראת שעה ובה נקבעו מכסות מים למגזר הביתי שחריגה מהן כרוכה בתשלום היטל כספי. הנחת היסוד בבסיס ההוראה היא כי ההיטל יעודד את האזרחים לחסוך במים.

הוראות החוק

ההוראות הנוגעות להיטל הבצורת קבועות בפרק כ"א לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009. המכסות שנקבעו הן כמפורט להלן:

תקופה	מכסה	עלות לכל מ"ק נוסף
15 ביולי 2009 - 31 באוקטובר 2009	16 מ"ק ליחידת דיור של עד 4 נפשות ‏4.2 מ"ק לכל אדם נוסף	20 ש"ח
1 בנובמבר 2009 - 31 בדצמבר 2009	18 מ"ק ליחידת דיור של עד 4 נפשות ‏5 מ"ק לכל אדם נוסף	20 ש"ח
1 בינואר 2010 - 31 בדצמבר 2010	5 מ"ק לאדם ביחידת דיור, אך לא פחות מ-12 מ"ק	20 ש"ח

בנוסף, נקבעו מכסות מיוחדות לתושבי קיבוצים, יישובים המספקים לעצמם את המים לצריכה ביתית וליישובים שבהם נמדדו לפחות 38° במשך 20 ימים לפחות בין השנים 2008-2006, וכן לנכים בעלי 100% נכות ומעלה.

ההיטלים נגבים יחד עם חשבון המים באמצעות תאגידי המים של הרשויות המקומיות, אך מועברים לאוצר המדינה. החוק קובע כי אי העברת הסכומים שנגבו מתאגיד המים לאוצר המדינה היא עבירה פלילית.

ביקורת

על היטל הבצורת נמתחה ביקורת מגורמים שונים. הטענה העיקרית נגד ההיטל היא שבעצם הטלתו נדרש האזרח לממן את מחדלי ממשלות ישראל לאורך השנים, על שלא דאגו להקים מתקני התפלה ולא קידמו די הצורך שיקום מקורות מים מזוהמים וטכנולוגיה של שימוש במים אפורים ובטיהור שפכים. טענה אחרת הועלתה נגד העברת כספי ההיטל לאוצר המדינה, ולא לפיתוח משק המים. עוד נטען כי היטל הבצורת הוטל רק על הצרכנים הביתיים, משום שלענפי החקלאות, התעשייה והמלונאות שדולה חזק שמנע הטלת היטלים דומים גם עליהם.

מנגד, נטען כי משקי הבית הם צרכני המים העיקריים בישראל (בשנת 2008 צרך המגזר הביתי 755 מיליון קוב מים, לעומת 490 מיליון שצרכה החקלאות ו-88 מיליון שצרכה התעשייה). יו"ר רשות המים, אורי שני, ציין כי גם אם נעשו שגיאות בעבר, נוכח המצב החמור אליו נקלע משק המים, אין ברירה אלא להשתמש בהיטל הבצורת, וכי הוא חלק משורה של צעדים ארוכי טווח שננקטים כדי לחלץ את משק המים מהמשבר. עוד ציין שני כי היטל הבצורת משיג את מטרתו, שכן צריכת המים הביתית בישראל ירדה באופן משמעותי.

בנוסף לדיון הציבורי, הוגשו גם ארבע עתירות לבג"ץ נגד ההיטל. עתירה אחת הוגשה בידי עיריית אילת, שטענה שמאחר שהמים שבו היא ותושביה משתמשים הם תוצר של התפלה, אין זה סביר להטיל עליהם את ההיטל. עתירה שנייה הוגשה בידי מספר ועדים של יישובים קהילתיים, שטענו כי החוק מפלה אותם לעומת תושבי הקיבוצים. עתירה שלישית הוגשה בידי מגדלי עופות, שטענו כי החוק פוגע בהם משום שהם צורכים יותר מים מאחרים. העתירה הרביעית הוגשה בידי איש עסקים, שטען שהליך החקיקה המזורז במסגרת חוק ההסדרים לא היה תקין, וכי בהיעדר ערובה לכך שכספי ההיטל ישמשו את משק המים, הוא אינו מידתי. ב-2 בנובמבר 2009 הוציא השופט אדמונד לוי צו על תנאי, המורה למדינה לנמק מדוע לא יבוטל ההיטל בשל פגמים בהליך חקיקתו ובשל היותם של ההסדרים בו פוגעים בזכויות יסוד חוקתיות, ומדוע לא יתוקן בשל האפליה שיש בו בין מגזרים שונים באוכלוסייה.

התפתחויות לאחר החקיקה

בנובמבר 2009 סיכמו רשות המים, משרד התשתיות, משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה על הקפאת היטל הבצורת בתקופה שבין ינואר לאפריל 2010, לצד העלאת תעריפי המים ב-25% בינואר 2010, וב-15% נוספים עד ינואר 2011.

קישורים חיצוניים

• חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009 באתר הכנסת
• היטל על צריכת מים עודפת באתר רשות המים