החמישייה הניו-יורקית
החמישייה הניו-יורקית (באנגלית: The New York Five) הוא השם שניתן לקבוצה בת חמישה אדריכלים (ריצ'רד מאייר, פיטר אייזנמן, מייקל גרייבס, צ'ארלס גוואת'מי וג'ון היידוק) בני העיר ניו יורק, אשר היוו מושא לתערוכה במומה משנת 1969 באצירת ארתור דרקסלר, ולספר עוקב אודותם, משנת 1972, בשם "חמישה אדריכלים". (Five Architects)
החמישה בעלי רקע משותף כאדריכלים האמונים על טוהר הצורה והחומר, כחלק מרוח המודרניזם באדריכלות, ובכך מרפררים ביצירתם אל עבודתו של לה-קורבוזיה משנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, זאת חרף העובדה כי בחינה מדוקדקת של עבודותיהם מאופיינות באינדווידואליזם רב. ייתכן כי השפעה ניכרת יותר על יצירתם ותפיסות החמישה, תמצא בעבודתו המוקדמת של פיליפ ג'ונסון, אשר הוגדר לא פעם כאב הרוחני של הקבוצה.
החמישייה היוותה מטרה לביקורת עוקצנית שפורסמה בירחון Architectural Forum במאי 1973, בקבוצת מאמרים שנקראה "חמישה על חמישה", בהם האדריכלים ה"אפורים" רונלדו גיורגולה, אלן גרינברג, ז'קלין רוברטסון, צ'ארלס מור ורוברט מ. א. שטרן, תקפו את חמשת ה"לבנים" על בסיס הטוענה כי הרדיפה אחר אסתטיקה מודרניסטית טהורה יצרה במישרין בניינים לא מתפקדים, שאינם קשורים לאתר, אינם קשורים למשתמש ובעלי ניכור רב לחיי היום-יום. חמשת ה"אפורים" זכו לרוח גב מרוברט ונטורי הפוסט-מודרניסט (זוכה פרס פריצקר לשנת 1991) ומן העניין הגובר באדריכלות הורנקולרית "נטולת האדריכלים" בזרם הפוסט-מודרניזם האדריכלי.
בהמשך הדרך ניתן לראות התפצלות סגנונית בין החמישה ואף זניחה של עקרונות העבר אצל רובם. ג'ון היידוק פנה בעיקר להוראה, ומת בשנת 2000. מבין שאר הארבעה, נותר רק מאייר נאמן לרעיונותיו הישנים וממשיך לדבוק באדריכלות הלבנה, בעלת הטוהר המודרניסטי, הנכון לגישתו של לה-קורבוזיה. גרייבס אימץ את הפוסט-מודרניזם ואף הפך לאחד מן האדריכלים הבולטים מן התקופה. יש הטוענים גם כי הגזים כאשר עסק אף באדריכלות פופוליסטית. אייזנמן פנה לדה-קונסטרוקטיביזם והיה לאחד הבולטים בסגנון זה, בעוד שגוואת'מי עידן את גישתו הראשונית והתאים אותה לרוח התקופה.
22141461החמישייה הניו-יורקית