דה-קונסטרוקטיביזם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המוזיאון היהודי בברלין. דניאל ליבסקינד
גשר

דה-קונסטרוקטיביזם הוא סגנון באדריכלות שהתפתח מתוך האדריכלות הפוסט מודרנית בשנות ה-80. סגנון זה נשען ברובו על תפיסות הדקונסטרוקציה, תאוריה פילוסופית שפיתח הפילוסוף ז'אק דרידה, ומתאפשר בין השאר בזכות טכנולוגיות בנייה ותכנון חדשניות.

מאפייני הסגנון

האדריכלות הדה-קונסטרוקטיבית מנסה לבצע מניפולציות בצורה ובחלל וליצור מעטפת בניין ומערכת חללים השוברת את האקסיומות והמוסכמות הקודמות באדריכלות מכל סוג שהוא. לבניין אין מראה של מבנה יציב וחזק, אלא יותר של בניין העומד להתמוטט בכל רגע על הצופים בו, מה ששובר את המוסכמה המסורתי לגבי נראות של מבנים. יש המשווים את תפיסה זו לתפישה המחשבתית החדשה שהולידו הגאומטריה הלא-אוקלידית ותורת היחסות. הדה-קונסטרוקטיביזם יוצר מצב שהמקום או המבנה יכולים להתייחס אחרת לגמרי לכיוונים שונים ולאנשים המגיעים מאותם כיוונים ומפרשים אחרת את המרחב הפיזי. דה-קונסטרוקטיביזם מאופיין בצורות מקוטעות ומעוותות, כמו גם בהיעדר הרמוניה והמשכיות בעיצוב. אדריכלות דה-קונסטרוקטיביסטית משחקת לעתים קרובות עם תפיסת המרחב של הצופה ומאתגרת את המושגים המסורתיים של צורה ותפקוד. התנועה מושפעת מהרעיונות הפילוסופיים של הדקונסטרוקציה, המבקשת לחשוף ולאתגר את ההנחות והסתירות העומדות בבסיס השפה והתרבות. כמה דוגמאות בולטות לארכיטקטורה דקונסטרוקטיביסטית כוללות את המוזיאון היהודי בברלין מאת דניאל ליבסקינד ואת מוזיאון גוגנהיים בילבאו מאת פרנק גרי. המושג דה-קונסטרוקטיביזם משמעו, מבנה שנראה לא הגיוני מבחינה הנדסית. הצופה בהם, אף אם אינו מבין בהנדסה, חש שהמבנה מתנגד לכח המשיכה.

מבנים רבים שתוכננו בסגנון זה מתאפיינים בריבוי של גרידים (רשתות קווים המסדרות ומארגנות את התוכנית) המקבלים ביטוי בשכבות שונות של המבנה. מכיוון שמבנים בסגנון הזה אינם אורתוגנליים, [1] כדי לבנות את התכנית נדרשו גרידים שיתנו אפשרות למקם את התכנית ביחס לגריד האורתוגונלי. כמו כן הם מתאפיינים בצורות בלתי קונבנציונליות המכונות לעיתים "צורות מתפוצצות" משום שנראה כאילו הן בקעו מתוך המבנה והרסו חלק ממנו.

הבנייה והתכנון של מבנים דה-קונסטרוקטיביסטים מחייבת שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, שהתפתחו החל משלהי המאה ה-20. הצורות החדשניות של אדריכלות זו הן כמעט בלתי אפשריות לתכנון ללא עבודה רבה בעזרת תוכנות מחשב תלת ממדיות, המסייעות בתהליך התכנון. הכלים המסורתיים המשמשים את האדריכל לתכנון: תוכניות, חזיתות, חתכים וכדומה, הופכים להיות בלתי רלוונטיים במקרים רבים. גם את הבנייה עצמה קשה מאד להוציא לפועל בשימוש בשיטות בנייה קונבנציונליות. לדוגמה, פרטי הבניין הדרושים כדי לבנות קירות מסך הנחתכים בזוויות בלתי שגרתיות הם מורכבים מאד ודורשים שימוש בטכנולוגיות ייצור מתקדמות כגון חיתוכי לייזר של מתכות וחיבורים מחומרים פלסטיים שונים שבעבר לא היו מקובלים בתחום הבנייה. כיוון שהמבנים בצורתם מתנגדים להנדסה המסורתית, יש צורך בקונסטרוקציה מיוחדת , יקרה ומסובכת עבורם, מה שדורש טכנולוגיות חדשניות.

בישראל

גם בישראל ישנם מספר מבנים אשר נבנו בסגנון זה. אחד המפורסמים שבהם הוא המשכן החדש לאמנויות הבמה בבאר שבע, אותו תכנן האדריכל סלו הרשמן.[2]

אדריכלים דה-קונסטרוקטיביסטים בולטים

שבעת אדריכלים אלו הציגו בתערוכה במוזיאון ה-MOMA בניו יורק בשנת 1988. תערוכה זו, שנערכה ביוזמת פיליפ ג'ונסון ומארק וויגלי הייתה התערוכה הראשונה בה התגבשה תנועת הדה-קונסטרוקטיביזם ורעיונותיה פרצו לתודעה העולמית.

בניינים דה-קונסטרוקטיביסטים מפורסמים

מבנים נוספים

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בעלי זויות ישרות בלבד
  2. ^ המשכן לאמנויות הבמה באתר של עיריית באר שבע
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23727812דה-קונסטרוקטיביזם