ההתיישבות היהודית בערבות קנדה בשנים 1880–1910
ההתיישבות היהודית בערבות קנדה במהלך שלושת העשורים שבין 1880 ל-1910 יצרה כתריסר קהילות חקלאיות יהודיות נפרדות, מרביתן באזור ססקצ'ואן ומניטובה. קהילות אלה קיבלו סיוע כספי מארגון יק"א.[1]
ערבות קנדה
ערבות קנדה נמצאות בדרום-מערב קנדה, בגבול עם ארצות הברית ונכללות בהן שלוש פרובינציות: ססקצ'ואן, מניטובה ואלברטה.
בערבות קרקע חקלאית פוריה והן מהוות אחד מאזורי גידול החיטה הגדולים בעולם, אף על פי שהטמפרטורות הקיצוניות בקיץ ובחורף ומשטר המשקעים מקשים על העבודה החקלאית. בנוסף לכך הקרקע עשירה בפחם, גז טבעי ונפט.
בסוף המאה ה-19, קנדה הייתה זקוקה לידיים עובדות לצורך פיתוח החקלאות, בניית מסילות הברזל ועבודות הכרייה והפקת הנפט. הממשלה הקנדית השקיעה מאמצים גדולים כדי למשוך מהגרים לאזור הערבה.[2]
החל משנת 1896, שר הפנים בממשלת קנדה קליפורד סיפטון (אנ') נקט בפעילות שנועדה לעודד הגירה ממזרח אירופה תוך הפעלת מדיניות הגירה מאוד סלקטיבית. הוא עודד הגירה של חקלאים ובאופן כללי של בעלי יכולת לבצע עבודה פיזית מאומצת וצמצם את ההגירה אל הערים. ראש הממשלה וילפריד לורייה תמך במדיניות זאת ואף הצהיר כי "אין זאת מדיניותה של קנדה להביא עניים אך אין כל הגבלות להבאת אנשים המסוגלים והרוצים לעבוד."[3] בשנת 1872 חוקק החוק Dominion Lands Act במטרה לעודד התיישבות בערבות קנדה כדי למנוע מארצות הברית לדרוש את האזור בטענה שאינו מאוכלס. חוק זה הבטיח לכל אדם מעל גיל 18 בעלות על 640 דונם קרקע, במחיר סמלי של ההרשמה לתוכנית, תוך הבטחה שאם הוא בונה בית ומתמיד בעיבוד הקרקע במשך שלוש שנים יוכל לרכוש את 640 הדונמים הצמודים במחיר של דולר אחד לארבעה דונם.
בעקבות יישום תוכנית זאת חלה עלייה דרמטית בגידול החיטה באזור ובמקביל עלייה גדולה במספר התושבים.
סיבות רבות הביאו מהגרים לקנדה: הזדמנויות כלכליות ושיפור באיכות החיים, שחרור מדיכוי ורדיפה והזדמנויות והרפתקאות שהוצגו למהגרים "רצויים" על ידי סוכנויות ההגירה הקנדיות. למרות חזונו של ראש הממשלה סר וילפרד לורייה "ליצור אומה גדולה ומאוחדת בה אין מקום להקמת יישובים סלקטיביים", לא היה מנוס מלאפשר הקמת גושי התיישבות נפרדים עבור קבוצות אתניות שונות (אוקראינים, רומנים, איטלקיים, רוסים, יהודים ועוד), אך גושים אלה היו קטנים ומפוזרים על שטחים גדולים.
הגירת היהודים לקנדה
על פי ההערכה המקובלת, כמיליון יהודים היגרו ממזרח אירופה בין השנים 1880–1905.
המהגרים היהודים העדיפו להתיישב בערים, שם יכלו להמשיך לעסוק במקצועותיהם ולקיים חיי קהילה כפי שהיו רגילים בערי המוצא שלהם. על יהודי רוסיה ורומניה נאסר להחזיק קרקעות ולעבד אותן, לכן לא היה להם כל ניסיון או ידע בחקלאות. מסיבה זאת הם נכללו בקבוצת המהגרים ה"לא רצויים" של ממשלת קנדה אשר עמדה בתוקף על כך שיישובם לא יתבצע על חשבון משלם המיסים הקנדי.
ממשלת קנדה התנתה את הקצאת הקרקע ואת מתן האישור להקמת היישובים החקלאיים היהודיים במימון, ליווי והכשרת המתיישבים על ידי, יק"א, Young Men's Hebrew Benevolent Society (YMHBS), החברה החקלאית היהודית [Jewish Agricultural Society (JAS)], חברת הסעד החקלאית־תעשייתית [Jewish Agricultural Industrial Aid Society (JAIAS)], או כל ארגון פילנתרופי אחר שאינו תלוי בתקציבי הממשלה.
להלן הקהילות החקלאיות שהוקמו על ידי יהודי מזרח אירופה בערבות קנדה:[4]
בפרובינציה ססקצ'ואן
- מוסומין (Moosomin) שכונתה גם "ירושלים החדשה" הוקמה בשנת 1884 על שטח אדמה שנרכש על ידי הוועדה הרוסית-יהודית בלונדון[5] לאחר הפוגרומים של 1882. לעשרים ושבעה המתיישבים לא היה ניסיון בחקלאות ובהיעדר ליווי והדרכה מתאימים הם עזבו את המקום כעבור שלוש שנים.
- וואפלה (Wapella) הוקמה בשנת 1886 על ידי שתי משפחות, ללא תמיכה מהממשלה או מארגוני הסיוע. בין השנים 1888–1892 הצטרפו אליהן כארבעים משפחות מדרום רוסיה, בסרביה, רומניה, גליציה ולטביה.[6]
- הירש (Oxbow-Hirsch) הוקמה בשנת 1886 על אדמה שהוקצתה על ידי הממשלה לארבעים ושבעה מועמדים שעברו בחינה יסודית. בעונה הראשונה חיו בקהילה 159 נפשות. הוזמן שוחט ונבנה בית כנסת ובית ספר. השם הירש נוסף לאחר הקמת תחנת הרכבת באותו שם במקום.
- ק'אפל (Qu'Appelle) הוא שם כולל של שתי קהילות Lipton שהוקמה ב-1901 ו-Cupar שהוקמה ב-1904. ליפטון הוקמה על ידי 100 מהגרים מרומניה לאחר שיק"א התחייבה בהסכם לשאת בכל הוצאות המתיישבים ולשלם משכורת של 1,000 דולר לשנה למפקח שהיה אמור לסייע ליהודים להקים את ההתיישבות. בית הקברות שהוקם בליפטון בשנת 1901 עדיין קיים.[7]
- עדנברידג' (Edenbridge) הוקמה ב-1906 על ידי יהודים שהיגרו מליטה והגיעו לקנדה בעקבות ההבטחות כי יוכלו לקבל בעלות על האדמה ולקיים עורך חיים יהודי. לא היה להם ידע או ניסיון בחקלאות. היישוב לא קיים יותר אבל בית הכנסת "בית ישראל"(אנ') שנבנה בשנת 1908 עדיין עומד על תילו והוכרז אתר היסטורי.
- ניו הרמן (New Herman (Sonnenfeld and Hoffer הוקמה בשנת 1906 ונחשבת המושבה המצליחה ביותר בקנדה. מרבית המתיישבים הראשונים היו בוגרי בית הספר החקלאי שהקימה יק"א בצפון גליציה (פולין).
בפרובינציה מניטובה
- Pine Ridge נוסדה בשנת 1907
- בנדר המלט (Bender Hamlet לימים נרסיס Narcisse) הוקם ב-1903. המתיישבים קיבלו תוספת אדמה לבניית הבתים. השם שונה ל-Narcisse Leven Colony על שם נרסיס לוון, נשיא יק"א.[8]
- אייר (Eyre) הוקמה בשנת 1910.
- מונטיפיורי (Montefiore) שכונתה גם אלססק הוקמה ב-1911 על ידי יהודים שברחו מרוסיה במהלך שנת 1900, בתמיכת יק"א ובמסגרת ההטבות שהוענקו על ידי הממשלה הקנדית לחקלאים שהיו מוכנים לאכלס את אזור הערבה.
- רוזטאון (Rosetown) הוקמה בשנת 1911.
- Bird's Hill נוסדה בשנת 1911.
- Camper שכונתה גם "הירש החדשה" הוקמה ב-1911 על ידי יהודים שחיו קודם במושבה ישראלובקה בדרום אוקראינה.
בפרובינציה אלברטה
- Rumsey הוקמה ב-1906.
- Trochu הוקמה ב-1906. היא הייתה ההתיישבות הגדולה ביותר בקנדה עם 89 משפחות, 238 נפשות ו-78,000 דונם אדמה.
עד שנת 1914, הסניפים הקנדיים של יק"א ושל החברה החקלאית היהודית סייעו ביישובם של כ-1,000 בני אדם ב-250 משקים משפחתיים שהשתרעו על שטח של כ-200,000 דונם מתוכם כ-60,000 דונם היו כבר מעובדים.
הסיבות לכישלון ההתיישבות
בשנת 1903, ישראל זנגוויל, נשיא ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט”א) אשר פעל לקידום התיישבות יהודית מסיבית באזורים שאינם פלשתינה, עם עדיפות לאזורים בשליטת אימפריה הבריטית, פנה לוינסטון צ'רצ'יל, אז שר המושבות הבריטי, בבקשה להשתדל לפני ממשלת קנדה כדי שזאת תסכים להקמת התיישבות אוטונומית יהודית רציפה בפרובינציה ססקצ'ואן בה היו קיימות כבר קהילות חקלאיות יהודיות. לדעתו של זנגוויל, קהילות אלה יכלו לקלוט מהגרים יהודים חדשים וללמד אותם את עבודת האדמה. למרות אהדתו של וינסטון צ'רצ'יל לרעיון, ממשלת קנדה דחתה את ההצעה מכל וכל והנושא ירד מהפרק בשנת 1906.
חוסר הניסיון ותנאי מזג האוויר הקשים לא היו הגורמים היחידים לכישלון הקהילות החקלאיות היהודיות שהוקמו בערבות קנדה.[9] החלוצים היהודים עזבו את המשקים שלהם כאשר לא היו מסוגלים לקיים את עורך החיים היהודי במגבלות פיזור האוכלוסייה שנקבעו על ידי חוק קרקעות הדומיניון שנחקק ב-1872. כישלון המוסדות הפילנתרופיים לתאם בין היישובים ולהשיג רצף התיישבותי גרם לכך שמרבית היהודים העדיפו בסופו של דבר לעבור להתגורר בסביבה עירונית.
גלריית תמונות
-
קברים בבית הקברות היהודי במושבה ליפטון, ססקצ'ואן, 1916 -
Bender Hamlet -
שלט בבית הקברות היהודי הירש ליד הירש, ססקצ'ואן
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Jewish Life in Saskatchewan, www.niedermayer.ca
- ^ Settling the West: Immigration to the Prairies from 1867 to 1914 | Canadian Museum of Immigration at Pier 21, pier21.ca
- ^ Abraham Arnold, Sir Wilfrid Laurier and Canada's Jews, September 6, 2016
- ^ Canada – Jewish Agriculturalism in the Garden State, sites.rutgers.edu
- ^ The Mansion House iniiative, www.peterbrooke.org
- ^ MHS Transactions: Wapella Farm Settlement, The First Successful Jewish Farm Settlement in Canada, www.mhs.mb.ca
- ^ MHS Transactions: The Contribution of the Jews to the Opening and Development of the West, www.mhs.mb.ca
- ^ MARTIN WOLFF, THE JEWS OF CANADA
- ^ Jewish Pioneer Agricultural Settlements in Western Canada, faculty.biu.ac.il
35028560ההתיישבות היהודית בערבות קנדה בשנים 1880–1910