הבוחר החציוני

הבוחר החציוני הוא הבוחר העומד במרכז המפה הפוליטית מבחינת עמדותיו ונטיותיו הפוליטיות, והאופן שבו הוא נתפש על ידי הפוליטיקאים. עמדות המועמדים הרוצים להיבחר, מדיניות הממשלות הנבחרות ועמדות ציבור הבוחרים מבטאות את רצונו של הבוחר החציוני המייצג את מירב עמדות ציבור הבוחרים.

מודל הבוחר החציוני

במובנים רבים, הניח ספרו של אנתוני דאונס , "התאוריה הכלכלית של דמוקרטיה", את היסודות לניתוחים המרחביים של המערכת הפוליטית. דאונס בנה את התאוריה שלו על הנחות מודל השיווק של הוטלינג , שפורסם כבר בשנת 1929. ואכן, נראה לעיתים, כי מועמדים פוליטיים ומפלגות מנסים לאמץ ולקדם עצמם באסטרטגיות וטקטיקות הדומות לאלה שבהן נעשה שימוש בשוק המוצרים.

בניתוחי מרחב פוליטיים מעורבים:

1. המפלגות או המועמדים המתחרים על קולות הבוחרים.
2. הבוחרים שצריכים להחליט לאילו מבין המפלגות או המועמדים יתנו את קולותיהם.
3. הנושאים שמציגים המועמדים בפני הבוחר.

הנחת היסוד לניתוחי מרחב פוליטיים היא שבוחרים מגיבים לעמדות שנוקטים מועמדים ומפלגות. הנחת היסוד הניצבת בבסיסה של טענה זו הינה שהבוחר הוא רציונלי. במודל הפשוט של דאונס, ההנחה היא כי הנושאים הינם המרכיב החשוב ביותר בשיקולי ההחלטה של הבוחר, עבור איזה מועמד או איזו מפלגה יצביע. לכן, מועמדים יסקרו מערכות העדפות אלו וימקמו עצמם במקומות בהם ירוכזו מקבצים גדולים של בוחרים כדי להבטיח להם ניצחון בבחירות. מיקומם של המועמדים נעשה בכך שהם מציגים עמדות דומות לאלה של הבוחרים. כלומר, על המועמד לזהות את התפלגות ההעדפות בין הבוחרים ולמקם את עצמו במקום בו מחציתם יהיו משמאלו ומחציתם מימינו. בתחרות בחירות בין שני מועמדים, המרכוז בעמדת החציון הוא חיוני להצלחה.

שיקולי העדפות של הבוחר הרציונלי

במודל של דאונס הבוחרים משמשים כנתון קבוע, שעל פי מערכות העדפותיהם, עיצבו המועמדים או המפלגות את אסטרטגית הבחירות שלהם. אך יש לבחון גם את ההפך: עמדות המפלגות והאסטרטגיות המרחביות שלהן תהיינה הנתון הקבוע, ואילו שיקולי הבוחרים יידונו כגורם דינמי של הבחירות. השאלה המנחה היא: אילו הם המרכיבים המנחים את שיקולי העדפות של הבוחר הרציונלי ביום הבחירות?

דאונס הסיק, כי לפני הבוחר עומדות למעשה שתי אפשרויות בסיסיות: לבחור או להימנע. במודל הבוחר יכול להצביע עבור מועמד אחד או עבור מועמד אחר. הבוחר עלול להימנע מבחירה בשל שתי סיבות עיקריות: אדישות או ניכור. אדישות פירושה שאין הוא מוצא הבדל בין העמדות המוצגות על ידי שני המועמדים, ומכיוון שמבחינתו, האחד טוב כמו האחר, יחליט שלא להחליט ביניהם. אם כי דאונס טוען שגם לבוחר כזה תהא מערכת העדפות מרכזית המיוצגת אצל המתחרים.

לעומת האדיש, ממוקם הבוחר המנוכר באחד משני הקצוות הקיצוניים של ההתפלגות. עמדתו רחוקה כל-כך מן המרכז, שלגביו האחד רע כמו האחר. אם כי דאונס טוען כי בעולם ברור, בעולם שבו המידע הוא שלם, כל עוד קיים הבדל, ולו הקטן ביותר, בין מועמד א' למועמד ב', ייאלצו הבוחרים המנוכרים - הקיצוניים לבחור במועמד הקרוב להם ביותר. אף על פי שמדיניותו מאוסה עליהם בהשוואה למדיניות של ממשלתם האידיאלית הימנעות תהא אפוא אי רציונלית, מפני שתגדיל את סיכויי הניצחון של המפלגה הגרועה יותר.

הנחה נוספת שמניח דאונס הינה, שבעולם ברור הימנעותם של בוחרים קיצוניים מבחירה היא גם מעשה רציונלי, שכן במחשבתם על העתיד, הם יהיו מוכנים לתת למועמד הגרוע לנצח בהווה כדי למנוע ממפלגתם, הטובה יותר, לנוע אל המרכז, ולהביא לכך שבבחירות עתידיות מפלגתם תתקרב אליהם יותר. הימנעות נעשית כמעין איום שהבוחר נוקט כלפי המועמד הקרוב ביותר לעמדתו הקיצונית, במטרה להרחיקו מהמרכז.

דאונס טוען כי ההנחה שמיקומו של מועמד או מפלגה הוא ממוצע משוקלל של המיקומים המיוחסים לכל עמדותיו, מסבירה מדוע מועמדים נוטים לפרוס את עמדותיהם בקשת רחבה: המועמדים מעוניינים למשוך מגוון רחב של עמדות במקביל. במערכת דו-מפלגתית תהיה קשת רחבה יותר של עמדות, מאשר למערכת רב-מפלגתית. המלצתו של דאונס היא להשתמש ב"טכניקת הערפול הפוליטי", בעיקר ביחס לאותם נושאים השנויים במחלוקות, שכן נקיטת עמדה ברורה לגביהם אולי תעניק יתרון כלפי ציבור בוחרים מסוים אך תגרום לחסרון ביחס לציבור בוחרים אחר, שהמועמדים מעוניינים למשוך לצידם. הגברת הערפול היא הדרך הרציונלית של כל מפלגה במערכת דו-מפלגתית וזאת למרות שהערפול מקשה על קבלת החלטות רציונלית מצד הבוחרים.

פתרונו של דאונס לבעיית הערפול היא כי הבוחר ייבחר את המפלגה הפוליטית בעלת האידאולוגיה הפוליטית הקרובה לעמדתו. האידאולוגיה הפוליטית אותה מציגה מפלגה פוליטית חייבת להיות עקבית לפעולותיה במציאות ולהתפתח ללא התכחשות לפעולותיה בעבר. כל אפשרות אחרת תהפוך את בחירת הבוחר הרציונלי לבלתי אפשרית, ולכן ציבור הבוחרים שם דגש על מפלגות פוליטיות בעלות תכונות של יושר ואחריות. דהיינו, מפלגות פוליטיות אינן יכולות לבצע דילוגים אידאולוגים זו מעל פני זו בשל הקיפאון היחסי הנוצר בשל היושר והאחריות הנדרשים מהן וזאת לאור העובדה כי אידאולוגיות פוליטיות הן האמצעי לגיוס קולות.

ברור כי הניתוח נעשה מורכב יותר כאשר מוכנסים משתנים נוספים לתוך חישובי אסטרטגיות המועמדים. מועמדים נוספים, הממקמים עצמם משמאלם או מימינם של שני מועמדים קיימים, יגזלו בהכרח נתחים בגדלים שונים מתמיכת הבוחרים וישפיעו בכך על תוצאות הבחירות. כך למשל, אם נכניס מועמד נוסף, ג', לימינו של מועמד ב' הממוקם מימין למועמד א', הוא יגזול ממנו קולות ויבטיח את הניצחון למועמד א'. מועמד ב' עלול להיות ער למצב כזה, וכדי לשפר את סיכוייו, יחליט לנוע עוד יותר שמאלה, לכיוון מועמד א'. החישובים האסטרטגיים של המועמדים חייבים לכן, להביא בחשבון את מיקומם של היריבים המתמודדים על ריכוזי העדפות בוחרים דומים.

במערכות רב-מפלגתיות – הכוללות שלוש מפלגות גדולות או יותר, בהנחה שכל מפלגה מייצגת עמדה מסוימת בנושא מסוים ניתן להניח כי מפלגות אלו יתאמצו לשמור על ייחודן האידאולוגי, וישמרו על טוהר עמדותיהן וזאת בשל כך, כי יושר ואחריות יוצרים קיפאון יחסי, המונע ממפלגה לבצע דילוגים אידאולוגיים מעל ראשי המפלגות השכנות לה. התזוזה האידאולוגית תהיה מוגבלת להתקדמות אופקית, לכל היותר עד למפלגה הקרובה ביותר מכל צד ולעולם לא מעבר לכך. כפי שהסברנו קודם לכן, במערכות רב-מפלגתיות הבוחרים נוטים להיות מושפעים מאידאולוגיות פוליטיות ומדיניות בפועל ועל כן הרציונליות של המפלגות תבוא לידי ביטוי בהדגשת ההבדלים ולא בטשטושם, וזאת בשונה מ"טכניקת הערפול הפוליטי" שנוקטות מפלגות במערכת דו-מפלגתית.

שיטת הבחירות משפיעה אף היא על האסטרטגיות של תנועת המועמדים על פני רצף הנושאים. שהרי, אם תחרות הבחירות מטרתה לזהות רק מנצח אחד, ינסה זה לעצב אסטרטגיה רובנית. דהיינו, השגת תמיכתם של בוחרים רבים ככל שאפשר יותר מיריביו. מועמד כזה אינו צריך לנסות להשיג את תמיכת רוב הבוחרים, אלא תמיכה של יותר בוחרים מאשר יקבלו האחרים.

כאשר שיטת הבחירות היא יחסית, דהיינו, מאפשרת הענקת נציגות למועמדים לפי משקל התמיכה שהשיגו בבחירות, תושפע אסטרטגיית הבחירות בהתאם. מועמדים של מפלגות שיש להן סיכוי לקבל את המשקל הגדול ביותר של התמיכה, יחסית לאחרים – תוצאה המקנה להם, בדרך-כלל, את הזכות להקים קואליציה, חייבים להתייחס לקשת הכללית של ההעדפות בעיצוב האסטרטגיה שלהם. מועמדים של מפלגות קטנות, שאין להן סיכוי להשיג רוב, צריכים לבדוק את מיקום ריכוזי התמיכה שלהם ולהשתמש בהם כבסיס להגדלת תמיכתם. אסטרטגיות המפלגות הגדולות יהיו שונות באופיין מאסטרטגיות המפלגות הקטנות.

ניתוחו של דאונס עד עתה עקף את בעיית הרב-נושאיות והרב-ממדיות של תחרות הבחירות, והניח במובלע, כי הבחירות נערכות על פי מימד אחד, אותו קל לזהות. המציאות הפוליטית מגלה, כי להנחה של חד-ממדיות יש לעיתים תוקף אמפירי ולעיתים אין.

דוגמה למודל: מפלגת העבודה במערכת הבחירות של 1992

בבחינת אופן ניהול מערכת הבחירות של שנת 1992 על ידי מפלגת העבודה נמצא כי המפלגה נעה ימינה, תנועה שהיוותה יעד אסטרטגי על פי מודל הבוחר החציוני. על פי המודל, במערכת בחירות בין שתי מפלגות גדולות, הבחירה הרציונלית תהיה תנועה למרכז, במטרה לזכות בקולות הצפים ובקולות של מצביעי המפלגה היריבה. בהתאם, מפלגת העבודה שהיוותה מפלגת שמאל בשנת 1992, הייתה צריכה לנוע ימינה, לכיוון המרכז. התנועה ימינה של המפלגה נעשתה באמצעות מספר מהלכים, הראשון הוא השימוש והדגשת דמותו של יצחק רבין (תוך הסתרת חברי מפלגה לא פחות בולטים, שזוהו כבעלי עמדות יוניות יותר. כך, במהלך מערכת הבחירות הועברו אברהם בורג, שמעון פרס ויוסי ביילין, אל מאחורי הקלעים), מי שעמד בראש המפלגה באותה עת, דמות שזוהתה עם "מיתוס הביטחון" בשל ההיסטוריה הצבאית הענפה שצבר. מפלגת העבודה הדגישה את הניצחון במלחמת ששת הימים עמו זוהה רבין ואת עברו הצבאי העשיר, הגם שמנגד הועלו טענות בעניין קריסתו ואי-תפקודו של רבין במהלך המלחמה. השני, עמדותיו המדיניות של רבין, שסירב להחזרת שטחים ובפועל, עמדותיו היו דומות מאד לעמדותיו של מנחם בגין, כמו גם עמדותיהם של נאמניו, בנימין בן-אליעזר, אביגדור קהלני ושמעון שיטרית, הודגשו במהלך מערכת הבחירות. השלישי, תהליך של מרכוז המפלגה, עד כניסתה אל המרחב הפוליטי של המפלגה היריבה, מפלגת הליכוד. מפלגת העבודה בחרה בסיסמאות בחירות ששידרו את "מרכזיותה" ואף מבחינה גרפית, שידרו מודעותיה את מיקומה במרכז המרחב הפוליטי. באמצעות שלושת המהלכים הללו, הצליחה מפלגת העבודה לנוע אל מרכז המרחב הפוליטי, כך אמנם הפסידה המפלגה קולות משמאל, אך הרוויחה קולות רבים מימין וניצחה במערכת הבחירות.

יתרונות

מודל הבוחר החציוני הוא אחד מהכלים הוותיקים והטובים ביותר הקיימים בתאוריות פוליטיות. המודל מאפשר להסביר תופעות המתרחשות במערכת הפוליטית. המודל מאפשר להראות כי שיטת הבחירות והתפלגות הבוחרים שתיהן מהוות גורמים חשובים בקביעת מספר המפלגות בדמוקרטיה נתונה. בנוסף, יכול המודל להציע תחזיות ספציפיות בעניין שינוי התוכן של העמדות שמציגות המפלגות החותרות לעלות לשלטון. ולהפך, הוא מאפשר לומר מהם התנאים היוצרים דמיון בין עמדות המפלגות ותזוזתן למרכז, ומהם התנאים המרחיקים את עמדותיהן זו מזו.

ביקורת

הצגת תחרות פוליטית כאילו התנהלה במימד אחד היא פשטנית ואינה משקפת את המציאות. מרחבים פוליטיים הינם רב-ממדיים. המרחב הפוליטי מורכב מהעדפות הבוחרים בממדי הביטחון, הכלכלה, החברה ועוד. גם הממדים עצמם אינם נתפסים אצל כל הבוחרים באותו אופן. ייתכן שלבוחרים שונים תהיינה אינטרפרטציות שונות למשמעות של ממדים שונים. כבר בשנות ה-60 מצאו חוקרים רבים כי קיים חוסר עקביות בהעדפות בוחרים בנושאים שונים. בחירות פוליטיות אינן תהליך חד-צדדי בלבד. הבוחר מעצב את עמדותיו על בסיס המידע שהוא מקבל מן המועמדים, מכלי התקשורת ומחבריו, ואילו המועמד מנסה להשפיע על עיצוב זה ככל שהדבר בגדר האפשר. בניסיון זה, המועמדים מפתחים עמדות בנושאים שונים, אך הם מנסים להבליט בעיקר נושא אחד, המקנה להם יתרון אצל הבוחרים על פני מועמדים אחרים. תהליך זה של התכנסות למימד אחד או לשני ממדים מקל על המועמדים ועל הבוחרים כאחד. נמצא גם כי הבוחר הממוצע אינו מסוגל לעבד מידע המתייחס למספר רב של ממדים, ולכן הוא בוחר לעצמו מימד אחד או שניים, קובע עמדתו לגביהם ומצביע. תהליך ההפחתה הזה מובן למועמדים אינטואיטיבית ולכן, אף הם מרכזים את תשומת לבם במימד המייחד אותם, תוך התייחסות מזערית, אך הכרחית, לממדים אחרים.

בנוסף, הניסיון לאתר נקודות מרכז מדויקות אצל בוחרים נידון אף הוא לכישלון. כלי המדידה לאיסוף מידע על מיקום הבוחרים – הסקר – אינו מדויק, וכן יש הבדל בין תשובותיהם של הבוחרים לסקר לבין העדפותיהם האמיתיות, כפי שהן מוצאות ביטוי בעת ההצבעה עצמה. הפער בין ההתנהגות בפועל לבין עמדתם המוצהרת של הבוחרים בסקרים נובע לא רק משום שחלקם פשוט משקרים, מטעמים השמורים אתם, אלא גם משום שבמהלך הבחירות חלק מהבוחרים מושפעים מהמידע שהמועמדים מעבירים להם ומשנים עקב כך את העדפותיהם. חלק מציבור הבוחרים מחליט רק בימים האחרונים שלפני הבחירות בעד איזה מועמד או מפלגה להצביע. לכן, המועמד נמצא במצב של אי-ודאות ביחס להצבעתו האמיתית של הבוחר, ואינו יכול אלא "לרדוף", באמצעות שינויים בעמדותיו המוצהרות, אחרי שינויים בהעדפות הבוחרים שהוא מאתר, בין השאר, באמצעות ה"אינטואיציה" הפוליטית המלומדת שלו. כלומר, הוא מסתייע בהתרשמות מן השטח או בממצאים של סקרי דעת קהל למרות שברור לו וליועציו, שאמצעים אלה אינם מדויקים לחלוטין.

ביבליוגרפיה

1. דורון, גדעון. פוליטיקה רציונלית בישראל. תל אביב : רמות - אוניברסיטת תל אביב. 1988.
2. דורון גדעון. אסטרטגיה של בחירות. תל אביב: הוצאת כיוונים. 1996.

1. Downs, Anthony. An Economic Theory of Democracy. New York: Harper & Row. 1957.
2. McKelvey, Richard D. "Intransitives in Multidimensional Voting Models and Some Implications for Agenda Control". Journal of Economic Theory. 1976. 12: pp. 472-482.
3. Whiteley, Paul. "Does the median voter theorem wipe out political participation?". In Bara, Judith and Weale, Albert, eds. Democratic Politics and Party Competition- Essays in honor of Ian Budge. London and New York: Routledge. Pp. 222-244

הערות שוליים

22376860הבוחר החציוני