הארמון החדש (פוטסדאם)

הארמון החדש (בגרמנית: Neues Palais) הוא ארמון הנמצא בחלק המערבי של פארק סנסוסי שבפוטסדאם. בניית הארמון החלה ב-1763, לאחר סיום מלחמת שבע השנים, והסתיימה ב-1769. הארמון נחשב לארמון הבארוק הפרוסי הגדול האחרון.

היסטוריה

בניית הארמון החלה בתום המלחמה על מנת לחגוג את ניצחונה של פרוסיה במלחמה, שנודעה גם כמלחמה השלזית השלישית. פרידריך הגדול, מלך פרוסיה באותה תקופה, רצה להפגין את עוצמתה של פרוסיה באמצעות כלים אדריכליים כגון שימוש בשיש ובזהב. הארמון החדש לא היה בית המגורים העיקרי של פרידריך, כי אם מקום תצוגה וקבלת פנים עבור אורחים רמי מעלה. ארבעה חדרי אספה עיקריים, מתוך 200, שימשו למטרות המלכותיות השונות, נשפים ואירועים לאומיים. בתקופות שהותו בארמון התגורר פרידריך במערכת חדרים בקצה הדרומי של הבניין, שכללה בין השאר חדר עבודה, חדר מוזיקה, סלון סעודות, וחדר שינה.

לאחר מותו של פרידריך הגדול ב-1786 ננטש הארמון כמעט לחלוטין. אולם, החל מ-1859 הוא הפך למקום מגוריו של יורש העצר הגרמני פרידריך וילהלם, לימים הקיסר פרידריך השלישי. הארמון היה מקום המגורים המועדף על פרידריך ועל אשתו ויקטוריה לאורך 99 ימי שלטונו. בתקופת שלטונו הקצרה של פרידריך השלישי שונה שם המקום לארמון פרידריכסקרון (Schloß Friedrichskron), ומסביבו נחפר חפיר.

עם עלייתו לשלטון של וילהלם השני החלו עבודות חידוש ושיקום בארמון, ובמהלכן הותקן חימום מבוסס קיטור, אמבטיות בחדרי המדינה ורשת חשמל עבור הנברשות שפרידריך הגדול אסף ברחבי אירופה. הארמון היה מקום המגורים המועדף של וילהלם השני ואשתו אוגוסטה ויקטוריה עד 1918.

לאחר מהפכת נובמבר והדחת וילהלם השני הפך הארמון למוזיאון, ושימש בתפקיד זה עד מלחמת העולם השנייה. רוב הריהוט נלקח מהארמון למקום גלותו של הקיסר בהולנד. חלק מאוצרות הארמון נבזזו על ידי הצבא האדום בסיום המלחמה. רוב הריהוט התגלה על ידי ההולנדים בשנות ה-70, בעודו באריזות המשלוח המקוריות, והושב לפוטסדאם. כתוצאה מכך ומהיעדר נזקים מהפצצות במהלך המלחמה הארמון שמר על מראהו מ-1918.

החלק החיצוני

הארמון שוכן בחלק המערבי של פארק סנסוסי, על שדרת הציר הראשית. בזמן בנייתו הוא היה ממוקם בפארק בארוק יקר. הפארק לא קיים יותר, וכיום יש בו שבילים, פסלים, מזרקות, וחממה. ליד הפארק נמצאים מקדש הידידות ומקדש העתיקות.

הרוקוקו הפרידריכיאני היה הסגנון הבולט בסנסוסי, אך פרידריך הגדול העדיף לבנות את הארמון החדש במגוון צורות בסגנון הבארוק, אך עם שינויים אחדים. הוא העדיף את הרוקוקו ואת הבארוק על פני הקלאסיציזם, שהלך ותפס את מקומו כסגנון המועדף על המונרכים באירופה. האדריכל יוהאן גוטפריד בירינג, בסיועו של היינריך לודוויג מאנגר, הופקד על תכנון הארמון החדש, והיה בעל מוניטין מוצלח לאחר שהשלים את בניית הבית הסיני וגלריית התמונות בפארק סנסוסי.

ב-1764 הועבר תכנון הארמון לאדריכל קארל פון גונטארד, בעקבות מחלוקות בנושאים עיצוביים. החזית התלת-קומתית כמעט והושלמה במקביל לפנים הארמון הלא גמור. בראש החלק המרכזי של הארמון נבנתה כיפה גדולה, ובראשה הוצבו פסלי שלוש החאריטות התומכות בכתר הפרוסי. הכיפה לא נבנתה רק כקישוט אדריכלי, והיא שימשה גם עליית גג באזור שמתחת לעמודי העץ שעליהם נשענה.

כמו כן, על גג האגף הצפוני ועל גג האגף הדרומי נבנו כיפות המוקפות בנשרים מוזהבים. בין הפילסטרים היה קיר צבוע שדמה לקיר לבנים רגיל, כך שרק האגף הדרומי ששימש את המלך היה בנוי מלבנים חשופות. עלויות הבנייה מחדש בצורה נאה יותר היו גבוהות מדי, ופרידריך הורה לכסות את הלבנים בסטוקו ולצבוע אותן. למעלה מ-400 פסלי אבן חול מעטרים את הארמון ואת מבני המשנה שלו.

מול חצר הכבוד של הארמון ניצבות הקומונות, שתוכננו על ידי פון גונטארד וז'אן לורן לה-גה. הקומונות הם זוג מבנים בסגנון זהה לארמון, שהכילו את המטבחים המלכותיים, חדרי שירותים, מגורי הגננים, שומרי הארמון ומשרתים. הבניינים מחוברים באמצעות אכסדרה מעוקלת, המקושטת בפסלים ובאובליסקים. אכסדרה זו הייתה הכניסה הרשמית לארמון, והסתירה את נוף אדמות הביצה שמאחור. ב-1896 הורה וילהלם השני לבנות מעבר תת-קרקעי בין הארמון והקומונות, ובכך להימנע מבעיות במקרה שמזג האוויר סוער. הבניינים משמשים כיום את אוניברסיטת פוטסדאם, ועבודות השיפוצים שהחלו מתעכבות בגלל בעיות מימון. כיום סגור מתחם הקומונות בפני הציבור.

החלק הפנימי

החלק המרכזי של הארמון כולל גם ארבעה חדרי מדינה (אולמות פסטיבלים) בנוסף למגורי משפחת המלוכה. בקומת הקרקע נמצא אולם גרוטו (Grotto Hall) שקירותיו מצופים בצדפים, שיש, קוורץ ואבנים יקרות למחצה. רצפת השיש מתארת בעלי חיים וצמחים ימיים. על התקרה יש ציור מ-1806 הנקרא "ונוס ואהבה, שלוש החאריטות ופוטי" (פוטי הוא ציור של תינוק אנושי עם כנפיים). ברחבי החדר פזורות גומחות שבהן פסלים, ונברשות בדולח תלויות מהקשתות.

גלריית השיש הדרומית שבקומת הקרקע מובילה אל מגורי המלך. היא מקושטת בשיש לבן ובאבן ישפה אדומה, והיא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר בארמון לקישוטי רוקוקו. שישה חלונות ניצבים מול גומחות עם מראות, המשקפות את האור שנכנס לחדר. שלוש נברשות בדולח גדולות תלויות מהתקרה. הריהוט בגלריה כולל כיסאות מהמאה ה-18, כדים מחיקוי של פורפיר מצרי, וארוניות.

מעל אולם גרוטו נמצא אולם השיש, הגדול ביותר מבין אולמות הפסטיבלים, ששימש כאולם נשפים וכאולם משתים. האולם מתנשא לגובה של שתי קומות, וניתן להשקיף ממנו על הדרכים המובילות לסנסוסי. התקרה המעוקלת והמוזהבת מגיעה עד לתוך עליית הגג שבכיפת הנחושת הגדולה. הציור במרכז התקרה, "הבה מוביל את גנימדס לאולימפוס", נוצר ב-1769 על ידי הצייר הצרפתי שארל-אמדי-פיליפ ואן לו. קירות האולם מעוטרים בארבעה ציורים גדולים שנוצרו במהלך מלחמת שבע השנים. בפילסטרים שבאולם יש 12 פסלים, המתארים שמונה נסיכים בוחרים מברנדנבורג וארבעה קיסרים: יוליוס קיסר, קונסטנטינוס, קרל הגדול ורודולף השני. בקומה השלישית יש מרפסת עם מעקה ברזל מוזהב שממנה נשקף האולם.

הגלריה העליונה נמצאת בדרום אולם השיש ובדיוק מעל גלריית השיש שבקומת הקרקע. התקרה צבועה בגוונים של ורוד, צהוב ולבן, ויש בה קישוטים מוזהבים כבדים. הפופולריות של הקלאסיציזם באותה תקופה באה לידי ביטוי בעיטורים העגולים שמעל הדלתות. שישה ציורי בארוק איטלקיים תלויים מול החלונות של הגלריה. רוב הריהוט המקורי הוסר מהגלריה במשך השנים, וכל מה שנותר הוא שלושה פסיפסי שיש וספות מרופדות. לאחר מהפכת 1918 התירה ממשלת רפובליקת ויימאר להעביר רהיטים רבים מהארמון לקיסר הגולה.

התיאטרון שנבנה בתקופת פרידריך הגדול מתפרס על פני שני מפלסים שמעל קומת הקרקע, והוא עדיין פעיל. גם חלק זה של הארמון בנוי בסגנון הרוקוקו, ונעשה בו שימוש רב בצבעי אדום ולבן. התיאטרון ייחודי בכך שאין לו תיבת צפייה מלכותית, שממנה המלך היה סוקר את ההופעות. במקום זאת ישב פרידריך בקרב אורחיו, בשורה השלישית מהבמה. שורות המושבים מעוקלות, ומזכירות אמפיתיאטרון במראה שלהם. במשך השנים הוכנס לתיאטרון ציוד מודרני, אך הוא מוסווה כך שלא יפגע במראה הרוקוקו.