אמנות הלניסטית
אמנות התקופה ההלניסטית המשיכה וירשה מחד גיסא מאפיינים רבים מאמנות יוון הקלאסית, ומאידך גיסא בעלת מאפיינים, דגשים וחידושים הייחודיים רק לה. במשך תקופה ארוכה נחשבה האמנות ההלניסטית כנחותה לאמנות הקלאסית, כתקופה של ניוון אמנותי. המחקר המודרני אינו מסכים עם קביעה זו[1]. האמנות ההלניסטית היא עשירה, מגוונת מאוד, ובעלת תפוצה רחבת היקף, כל זאת בזכות התפשטותן של תרבות ואוכלוסייה יוונית באזורים נרחבים של אסיה והמזרח התיכון לאחר כיבושיו של אלכסנדר מוקדון. מקורן של חלק מן היצירות היווניות המפורסמות ביותר בתקופה זו, ביניהן ניקה מסמותרקיה וונוס ממילו.
ארכיטקטורה
ראשית התקופה ההלניסטית חזתה בהתפרקותה של האימפריה של אלכסנדר מוקדון למספר מדינות קטנות יותר, בעלות שושלות עצמאיות. בניגוד למקובל ביוון הקלאסית, לא היו ישויות פוליטיות אלו ערי מדינה, בעלות משטרים כאלו או אחרים, לעיתים דמוקרטים, אלא מדינות אוטוקרטיות שנשלטו על ידי מלכים ריכוזיים. ככלי להאדרת שמם נתנו מלכים אלו חסות למפעלי בנייה רחבי היקף, כמו גם אפשרו תכנון עירוני בהיקף שלא נראה עד לאותה התקופה. תכנון מסוג זה היה מוכר כבר בעולם היווני העתיק אולם בעבר נטה התכנון ההיפודאמי להתחשב במגבלות הפיזיות בהן נדרש להתבטא. עתה, מששלטו הממלכות ההלניסטיות על שטחים נרחבים יותר, התאפשרה להן בנייה בממדים גדולים הרבה יותר. בנוסף, לאורך כל התקופה הארכאית והתקופה הקלאסית, חששו היוונים מחטא ההיבריס, ולכן לא נבנו מבנים מונומנטלים. אך עם תחילת התקופה ההלניסטית, החשש פחת כתוצאה מהשפעות המזרח, לכן החלו להיבנות מבנים כאלו. ארכיטקטורת התקופה ירשה אף מן המסורת של האימפריה הפרסית שעל חורבותיה קמה, ושילבה פארקים[2] ואזורי פנאי בערים החדשות שנוסדו במהלך התקופה.
דוגמה בולטת לארכיטקטורה ההלניסטית היא העיר פרגמון, בירתה של השושלת האטלידית. מרכזה של העיר, אשר תחילתו במצודה על האקרופוליס, הפך תחת השליטים האטילידים לקומפלקס ארכיטקטוני ענק. האגורה הממוקמת בדרום גבעת האקרופוליס, מוקפת במבני סטואה, ומהווה נקודת התחלה לרחוב החוצה את כל האקרופוליס מדרום לצפון. ממזרח לרחוב נמצאים המבנים האדמיניסטרטיבים, הפוליטיים והצבאיים של הממלכה, ואילו ממערב עומד קומפלקס פולחני שבראשו מזבח פרגמון המפואר. זה היה מעוטר באפריז הגיגטומכיה המתאר את מלחמתם של הטיטנים באלי האולימפוס. המזבח, הנמצא כיום במוזיאון פרגמון בברלין, הוא אחת מיצירות המופת המוכרות ביותר של האמנות ההלניסטית. דוגמה מפורסמת נוספת לבניה הענקית של התקופה הוא הקולוסוס מרודוס.
פיסול
מספר עקרונות בולטים בפיסול ההלניסטי היו הפיסול ההיקפי, המאפשר לצפות בפסל מכל כיוון, השימוש המיומן בבדים ובגדים (וראו לדוגמה את גלימתה של ניקה מסמותרקיה), נתינת תשומת לב לפרטים ואימוצן של הבעות פנים, פוזות גמישות ותנועות מעודנות בעיצוב הדמויות. אולם מעל לכל ביקש הפיסול ההלניסטי לבטא נרטיב מסוים, להשרות על הצופה תפיסה או אטמוספירה כלשהי. הדבר בולט במיוחד בכל הנוגע לפורטרטים - הדגש הוא על ביטוין של תכונה אחת או יותר של הדמות המתועדת, ולאו דווקא תיעוד אמיתי ומציאותי שלה. יותר מבעבר, הופכים מוטיבים המוניים או עממיים לנושאים המקובלים לפיסול[1]. נשים, ילדים, בעלי חיים וסצינות ביתיות מופיעים בפסלים אשר עיטרו את בתי העשירים ברחבי העולם ההלניסטי.
הגאלי המתאבד, הגאלי הגוסס ולאוקון ובניו, כולם דוגמאות בולטות של עקרונות אלו. הפסלים מבטאים את האלימות שבהשראתה נוצרו, תוך נתינת תשומת לב יתרה לפרטים הקטנים ביותר ולתנועות ולהבעות הפנים האקספרסיביות של גיבוריהם.
ציור ומוזאיקה
ציורי קיר מעטים בלבד שרדו מן התקופה ההלניסטית, עובדה המאלצת את המחקר להתמקד בעיקר בהשפעות ההלניסטיות על הפרסקאות הרומיים, למשל אלו שהתגלו בפומפיי והרקולנאום. גם פסיפסים משליכים אור על מסורות הציור של התקופה, שהרי במקרים רבים הם אינם אלא העתקים של פרסקאות. מן הבולטים שבפסיפסים הוא פסיפס אלכסנדר מפומפיי, אשר מבוסס ככל הנראה על ציור מסוף המאה ה-4 לפנה"ס המתואר אצל פליניוס הזקן. לצד הבחירה בצבעים חזקים, בולט ניסיונו של האמן לייצג נרטיב. הפסיפס אינו מתאר נקודת זמן אחת בלבד אלא מתעד מספר התרחשויות ומציב את העתיד לצד ההווה. כך למשל ערוכים החיילים משמאלו של דריווש השלישי לקרב, ואילו מימינו חייליו נעדרים כל סדר. גם כאן, כמו בפיסול ההלניסטי, ניתנת חשיבות רבה לתנועה - אלכסנדר השועט לתוך התמונה משמאל, לצד דריווש, אשר מרכבתו סבה לסגת תוך שהיא רומסת את חייליו. גם כאן ניתן להבין בהקפדה על תנוחות והבעות פנים מדויקות במטרה להבהיר את עולמן הפנימי ומצבן הנפשי של הדמויות. בולטת דמותו של דריווש, הנראה מבוהל או נחרד ומושיט את ידו בכיוונו של אלכסנדר[3]. וכמו ביצירות רבות אחרות, ניתנת חשיבות רבה לנטורליזם וריאליזם.
קרמיקה
בהשואה לקרמיקה של יוון הקלאסית, עדה התקופה ההלניסטית להתנוונות ברמתם של כלי החרס, כמו גם של קישוטיהם. בין קבוצות כלי החרס הבולטים נמצאים כלי המדרון המערבי (Western Slope Ware) הממורקים שחור ומעוטרים בדפוסים ומוטיבים פשוטים בצבע לבן, והקערות המגאריות המיוצרות בדפוס. למרות שייצורם של כלים בדפוס, באמצעות השימוש בתבנית, מוכר כבר מתקופות קדומות יותר, לראשונה בתקופה זו מתבצע ייצור סדרתי ורחב היקף של כלים מסוג זה. קערות אלו הן חיקוי של כלי כסף, זהב ואף זכוכית, כלי מותרות של התקופה שהיו הן נדירים והן יקרים הרבה יותר.
אולם לצד דעיכתם של מרכזי הייצור המסורתיים ביוון, עדיין השתמרו בתקופה ההלניסטית מסורות קלאסיות רבות במרכזים חדשים, במיוחד בכרתים ובדרום איטליה. אלו עתידים להשפיע על הקרמיקה הרומית. כמו כן, עקב כינונן של המדינות ההלניסטיות ברחבי המזרח התיכון, גם תפוצת הכלים ההלניסטים רחבה יותר מבעבר, ותדירות הופעתם בממצא הארכאולוגי עולה גם כן.
אמנויות אחרות
עיבוד מתכת
שיפורים במיומנות השימוש במתכות, כמו גם זמינותם הגדולה של חומרי הגלם עקב הכיבושים במזרח, תרמו רבות להתפתחות אמנות המתכת ההלניסטית. חשיבותו של הנטורליזם ותשומת הלב שניתנה לירידה לפרטים באה לידי ביטוי גם בעבודות במתכת, בדמותן של יצירות צורפות מדוקדקות כגון עלים ושיבולי חיטה, דמויות ובעלי חיים. גם שילובן של אבנים יקרות ביצירות המתכת התפתח מאוד בתקופה זו.
צלמיות טרה-קוטה
ערך מורחב – בעוד שבתקופות קדומות יותר שימשו צלמיות טרה-קוטה את הפולחן הדתי, הופכת אמנות זו בתקופה ההלניסטית לעממית יותר ומשמשת גם לקישוט. מסורות שונות של פיסול הצלמיות מוכרות מאזורים שונים. בטנגרה, עיר באזור בויאוטיה שביוון, נפוצות צלמיות של נשים אלגנטיות, בעוד שבסמירנה שבאסיה הקטנה נפוצים חיקויים של יצירות פיסול גדולות ולצידן צלמיות גרוטסקיות, המתארות דמויות מעוותות או חולות, למשל גיבנים.
זכוכית
התקופה ההלניסטית היא הראשונה לחזות בייצור סדרתי של כלי זכוכית. בעוד שבעבר היו כלים אלו כלי מותרות עבור האליטות החברתיות, לראשונה הופכת הזכוכית לחומר הנגיש לשכבות רחבות יותר באוכלוסייה. שיטת הייצור הנפוצה ביותר הייתה שיטת הליבה, שיטה קדומה בה זכוכית מותכת נוצקת על ליבה בצורת הכלי הרצוי המסולקת לאחר התקררות הכלי. בתקופה ההלניסטית מתבססת גם שיטת יצור נוספת, שיטת ההתכה בתבנית[4], שבה נעשה שימוש בתבניות על מנת לטבוע את צורת הכלי. שיטת יצור זו מאפשרת את תפוצתם הרחבה של סגנונות חדשים רבים, דוגמת "זכוכית הפסיפס", המילפיורי.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אבי יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, ירושלים: מוסד ביאליק תש"ל 1969 (הספר בקטלוג ULI)
הערות שוליים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אמנות הלניסטית |
- ^ 1.0 1.1 Hellenistic bronze sculptures at the Metropolitan Museum: from gods to grotesques
- ^ garden and landscape design
- ^ Cohen, A. 1997. The Alexander Mosaic: Stories of Victory and Defeat
- ^ מוזיאון ארץ-ישראל: ביתן הזכוכית
