אימפריית מאלי
 | |
| אימפריית מאלי בשיא גדולתה | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מלוכני |
| ראש המדינה | מלך |
| שפה נפוצה | מלינקה, מנדינקה, פולני, בוזו |
| עיר בירה | ניאני, בהמשך קנגאבה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| הקמה | 1235 |
| פירוק | |
| פירוק | 1670 |
| שליטים בולטים | מנסא מוסא הראשון, מלך מאלי |
| שטח בעבר |
|
| דמוגרפיה | |
| דת | אסלם |
| כלכלה | |
| מטבע | ללא מטבעות, שימוש בזהב במשקל כהילך חוקי |
אימפריית מאלי הייתה אימפריה מסחרית שפרחה במערב אפריקה מהמאה ה-13 עד המאה ה-16 לספירה[1]. האימפריה הוקמה על ידי סונדיאטה קייטה (אנ') והתפרסמה בזכות עושרם של שליטיה, במיוחד של מנסא מוסא הראשון, מלך מאלי. זאת הייתה האימפריה הגדולה ביותר במערב אפריקה והיא השפיעה עמוקות על התרבות של מערב אפריקה באמצעות התפשטות השפות שלה, חוקיה ומנהגיה[2].
האימפריה החלה בתור ממלכה שהייתה מורכבת מאנשי הקבוצה האתנית-אפריקאית מנדינקה בחלקו העליון של נהר ניז'ר, סביב העיר ניאני (אנ'). במהלך המאות ה-11 וה-12 היא החלה להתפתח כאימפריה בעקבות דעיכתה של אימפרית גאנה מצפון. במהלך תקופה זו עברו נתיבי הסחר דרומית לסוואנה של אפריקה, מה שהביא להמרצת צמיחתה. סונדיאטה קייטה נחשב כמייסד האימפריה. הוא שלט בין השנים 1230–1260 והרחיב את גבולותיה, שנחשבים לחלקה המערבי של מאלי של ימינו[3]. סונדיאטה קייטה היה נסיך לוחם של שושלת קייטה (אנ'), אשר קראה לשחרור העם המאלי משלטון מלך אימפריית סוסו (אנ'), סומורו קאנטה[4] . לאחר מותו של סונדיאטה קייטה, מלכי מאלי הוזכרו בתואר מאנסה (אנ')[5].
בנו של סונדיאטה קייטה, מאנסה אולי הראשון (Ouali Keita I), הגדיל את הייצור החקלאי של האימפריה וכצעד כלכלי ופוליטי הקים חאג' לעלייה לרגל למכה, שכן האימפריה התבססה על האסלאם עוד מתקופתו של אביו. לאחר שורת ניסיונות לא חוקיים לתפוס את כס המלוכה הפך, בשנת 1298, סאקורה (אנ'), מפקד לשעבר בצבא, לקיסר והיה לאחד משליטי האימפריה החזקים ביותר, אשר הרחיב מאוד את שטחה של מאלי. בזמן שלטונו, ב-1307, עלה למכה. סאקורה נהרג בדרכו חזרה ממכה, וכס המלוכה חזר לצאצאיו של סונדיאטה קייטה. לאחר שלטונם של שלושה קיסרים נוספים הפך, בשנת 1312, מוסא קייטה לקיסר. בין השנים 1324–1326 ביצע מוסא עלייה מפורסמת לרגל. מתנותיו הנדיבות למצרים הממלוכית גרמו לערך הזהב לרדת מאוד, שכן ערכו נפל בקהיר ולא עלה חזרה במשך מספר שנים. בשנת 1337 ירש אותו בנו מאגן הראשון, אשר הודח בשנת 1341 מכסאו על ידי דודו סולימאן (Souleyman Keita)[4] .
לאחר מותו של סולימאן ב-1360, ירש אותו בנו והחלה תקופה של מלחמת אזרחים, שגררה קונפליקטים ומאבקים פוליטיים במאלי. אימפרית מאלי הייתה כבר חלשה עוד בטרם החלה מלחמת האזרחים[4]. החל מ-1507 מדינות שכנות כבשו את השטחים הקיצוניים של מאלי. בין השנים 1542–1545 פלשו כוחות מאימפריית סונגהאי לעיר הבירה ניאני, אך לא הצליחו לכבוש את האימפריה. בשנת 1670 בזזה ושרפה אימפריית באמאנה (אנ') את ניאני. אימפריית מאלי התפוררה במהירות, חדלה מלהתקיים והוחלפה על ידי ממלכות עצמאיות. בני משפחת קייטה נסוגו לעיירה קאנגבדה, שם הפכו למנהיגים[6].
פרה-אימפריית מאלי
בשנת 300 לפני הספירה התפתחו יישובים גדולים ומאורגנים, ברובם ליד ג'נה (Djenné), אחת הערים העתיקות ביותר במערב אפריקה. עד המאה ה6 לספירה, החל המסחר הרווחי דרך מדבר סהרה בזהב, במלח ובעבדים, דבר שהקל על עליית האימפריות הגדולות של מערב אפריקה[7].
מאלי נוצרה מתוך מספר ממלכות ואימפריות אפריקאיות ששיגשגו בין המאה ה9 למאה ה19, כאשר המוקדמת ביניהן הייתה אימפריית גאנה, שהתקיימה בין המאה ה9 למאה ה12 והגיעה לשיאה בשנת 1000 לספירה. אימפרית מאלי נולדה מממלכה קטנה שהייתה ממוקמת במוצא נהר הניז'ר[3] .
מחוז קאנגאבה
ראשית, שלטה אימפרית סוסו במאנדן, שהיוותה ממלכה קטנה בתוך האימפריה. לאחר כיבושה של סוסו על ידי אימפרית מאלי במהלך גדולתו של סונדיאטה קייטה, הפכה אדמת מאנדן (האזור שהיה מאוכלס על ידי אנשי מנדינקה) לאחד ממחוזותיו. העיר המנדנית של מאן-קה (כיום קאנגאבה) שימשה כבירתה ושמה של המחוז הזה[4].
.jpg)
האריה הרעב
במהלך עלייתו של קניאגה נולד, בתחילת המאה ה-13, סונדיאטה משבט קייטה. הוא היה הבן של המלך של ניאני, מגאן קון פאטה (שמשמעותו הנסיך הנאה). אמו של סונדיאטה הייתה אשתו השנייה של מגאן קון פאטה, סוגולון קדג'ו. היא הייתה אישה מארץ דו, מדרום למאלי. הילד קיבל את שמה הפרטי של אמו (סוגולון) ואת שם המשפחה של אביו (דג'אטה). משולבים בשפה המדוברת, השמות יצרו את המילה סאנדג'אטה או סונדיאטה קייטה. בהסברו של איבן ח'אלדון (Ibn Khaldun), דג'אטה פירושו "אריה"[8].
הנסיך סונדיאטה התנבא להיות כובש גדול. אולם, לא הייתה לנסיך התחלה מבטיחה. סאנדיאטה, על פי מסורות שבעל פה, לא הלך עד גיל שבע. עם זאת, ברגע שסונדיאטה עשה שימוש ברגליו הוא גדל ונהיה חזק ומכובד מאוד. לצערו של סונדיאטה, זה לא קרה לפני מותו של אביו. למרות הרצון לכבד את הנבואה ולשים את סונדיאטה על כס המלוכה, הכתירו זקני העיר ניאני את הבן מאשתו הראשונה ססומה ברטי במקום. ברגע שבנו של ססומה, דנקרן טומן, ירש את הכתר, הוא ואמו הגלו את סונדיאטה הפופולרי יחד עם אמו ושתי אחיותיו. לפני שדנקרן טומן ואמו יכלו ליהנות מכוחם הבלתי נמנע, הניח המלך סומורו את ידיו על ניאני, ואילץ את דנקראן לברוח לקיסידוגון[8].
הקרב על קירינה
בחזרתם של סונדיאטה ואימו מהגלות יחד עם צבאות משולבים של ממה, ווגאדו וכל ערי המדינה שהיו מדוכאות על ידי סומארו העריץ, התרחש נגדו מרד. הכוחות המשולבים של צפון ודרום מאנדן הביסו את צבא סוסו בקרב על קירינה בערך בשנת 1235. ניצחון זה הביא לנפילתה של ממלכת קניאגה ועלייתה של אימפרית מאלי. לאחר הניצחון נעלם המלך סומארו, והמנדינקה הסתערו על ערי סוסו האחרונות. מגאן סונדיאטה הוכרז כ "faama of faamas" (מלך המלכים בשפת המנדינקה) וקיבל את התואר "מאנסה", שפירושו קיסר. בגיל 18, הוא קיבל סמכות על כל 12 הממלכות בברית הידועה בשם מאנדן קורופבה. הוא הוכתר תחת שם כס המלוכה סונדאיטה קייטה והפך לקיסר המאנדינקה הראשון. וכך הפך השם קייטה למשפחה והחל את שלטונו[5].
ארגון
מאנדן קורופאבה, שנוסדה על ידי מרי דג'אטה, הייתה מורכבת מ"שלוש המדינות בעלות הברית החופשית" של מאלי, ממה וואגדו ועוד "12 הדלתות של מאלי".
12 הדלתות של מאלי היו קואליציה של שטחים כבושים, בעיקר בתוך מאנדן, שתושביהם היו נאמנים לסונדיאטה ולצאצאיו. הן היו רכושו של המאנסה והוקמו ב-1235 בעקבות הקרב על קירינה. באמצעות תקיעת חניתותיהם באדמה לפני כסאו של סונדיאטה, ויתרו כל אחד משנים-עשר המלכים על ממלכתם לטובת שושלת קייטה. בתמורה להיכנעותם, הם הפכו ל"פארבאס", שילוב של המילים "פארין" ו"בה" (פארין הגדול). פארין היה אז מונח כללי למפקד צפוני[8].
מארי דג'אטה הראשון / סונדיאטה קייטה הראשון
מאנסה מארי דג'אטה, שנקרא מאוחר יותר בשם סונדיאטה קייטה הראשון, היה אחראי על כיבושם של מספר מקומות מפתח באימפרית מאלי ותחת שלטונו הורחבו גבולות האימפריה. הוא לא לקח חלק בשדה הקרב שוב אחרי 1240 והתעסק בשלטונו בגבולות הממלכה. הגנרלים שלו המשיכו לכבוש שטחים, במערב הגיעו לנהר גמביה ולגבולות של טקרור, מה שאפשר לו לשלוט על תחום גדול יותר אפילו מאשר תחומה של אימפרית גאנה בשיאה. בסופם של המסעות, האימפריה גדלה בכ-1,000 מיילים (1,600 ק"מ) ממזרח למערב עם גבולות שהתפתלו בין נהרות סנגל וניז'ר. לאחר שאיחד את מנדל, הוא הוסיף את שדות הזהב של שבטי הוונגרה והפך אותם לגבול הדרומי של האימפריה. העיירות המסחריות ולאתה ואודאגוסט נכבשו גם הן והפכו לגבול הצפוני של המדינה החדשה. ואגאדו וממה הפכו לשותפים זוטרים בממלכה ובחלקה של הגרעין האימפריאלי. האדמות של במבוגו (מזרח סנגל ומערב מאלי של ימינו), ג'לו (מחוז במרכז גינאה של ימינו) וקאבו (ממלכה שהיה במרכזה של גינאה-ביסאו והתפשטה לסנגל של ימינו) נוספו למאלי על ידי פאקולי קורומה, פרן קמרה וטירמקאן טרורה. בין הקבוצות האתניות השונות המקיפות את מאנדן היו קבוצות דוברות פולאר בערים מקינה, טקרור וג'לו[9]. אף על פי שהיה מוסלמי, הצליח סונדיאטה קייטה הראשון לזכות בתמיכה כוללת בקרב עמו וזאת מכיוון שביצע טקסים של דתות נוספות וכאלו שהיו רלוונטיים למנהיגים לא מוסלמים בעבר[3].
מאלי האימפריאלית
מאלי האימפריאלית ידועה בעיקר בזכות רשמיהם של שינאב אל-אומארי (אנ'), איבן באטוטה ואיבן ח'אלדון. אף על פי שהמקורות מספקים מידע מוגבל, הם מספקים תמונה די טובה על האימפריה, שהגיעה לשיאה באמצע המאה ה-14 תחת שלטונו של מנסא מוסא הראשון[3].
ממשל
האימפריה של מאלי כיסתה, במשך תקופה ארוכה, שטח גדול יותר מכל מדינה מערב אפריקאית אחרת. מה שאפשר זאת היה אופי הממשל המבוזר של המדינה. עם זאת, המאנסה (שליט האימפריה המכהן) הצליח לשמור על כספי המיסים ועל שליטה נומינאלית באזור מבלי לקומם את הנתינים שלו. ברמה המקומית (כפר, עיירה ועיר), הדוגואו-טיגי (ראש הכפר) נבחר מתוך השושלת של מייסד האזור[10] . הקאפו-טיגי (ראש האזור) מונה על ידי מושל המחוז מתוך המעגל שלו. הסמכות המרכזית בניאני התערבה רק בבחירת ראש המחוז או המדינה. מחוזות בחרו את המושלים שלהם בעזרת המנהגים האישיים שלהם (בחירות, ירושה וכו'). ראש המחוז נקרא דימאני-טיגיאו פארבה על ידי המאנסה[11] . ראשי המחוז היו צריכים להיות מאושרים על ידי המאנסה והיו מפוקחים על ידו. אם המאנסה לא האמין שהדימאני טיגי היו כשירים או אמינים, הייתה מוצבת פארבה כדי לפקח על המחוז או להנהיג אותה באופן ישיר.
פארינים ופארבות
טריטוריות במאלי נוספו לאימפריה דרך כיבוש או סיפוח. באירועי כיבוש, פארינים (מושלים) תפסו שליטה על האזור עד ששליט בן המקום נמצא. לאחר שהובטחה נאמנות או לפחות כניעה של אזור, הוא היה רשאי לבחור דימאני טיגי משלו. תהליך זה היה הכרחי כדי לוודא שהאזרחים הנחותים יותר יישארו נאמנים לאליטה ששלטה בהם.
בהיעדר קשיים נוספים, הדימאני טיגי ניהל את המחוז בעצמו, גבה מיסים וגייס צבאות מהשבטים תחת שליטתו. אולם, טריטוריות שהיו הכרחיות לסחר נוהלו על ידי פארבה (ראש מחוז)[12] . פארבות נבחרו על ידי המאנסה מהפארינים הכבושים או חברי משפחה. הדרישה היחידה הייתה שהמאנסה ידעו שהם יכולים לסמוך עליהם שיגנו על האינטרסים של האימפריה.
חובותיו של הפארבה כללו דיווח על פעולותיה של הטריטוריה, גביית מיסים ווידוא שהשליטים בני המקום לא יסתרו את הפקודות של הניאני. כמו כן, הפארבה היה יכול לקחת מהממשל בני המקום סמכויות ולגייס צבא לצורכי הגנה או דיכוי מורדים.
משרת הפארבה הייתה מאוד יוקרתית ועברה בהורשה לצאצאים ובאישור המאנסה. המאנסה היה יכול להחליף פארבה אם הוא איבד שליטה.
טריטוריה
שטחה של מאלי השתרע גם על פני מדבר סהרה. שטחה הכולל של האימפריה היה מחולק לשלושה חלקים עיקריים, שכל אחד מהם שיחק תפקיד חשוב. החלק הצפוני של הממלכה השתרע על פני מדבר סהרה, ושימש מחסום כנגד פלישה מצד זה. מתחתיו שכן החלק שנקרא סאהל. אזור זה היה אזור צחיח שהצמחייה באזור שימשה חוואים ורועים. החלק הדרומי כלל את הסוואנה, בה היו כרי דשא ששימשו לחקלאות אינטנסטיבית יותר. שטחה השתרע היכן שהיום נמצאות המדינות סנגל, מאוריטניה, מאלי, בורקינה פאסו, ניז'ר, גמביה, גינאה-ביסאו, גינאה, חוף השנהב וגאנה. עד 1350, האימפריה כיסתה כ-439,000 מיילים רבועים (1,238,000 ק"מ רבועים). האימפריה הגיעה לאוכלוסייתה המרבית בתקופת לאייה קייטה, ששלט על יותר מ-400 ערים, עיירות וכפרים של דתות שונות. במהלך תקופה זו, רק האימפריה המונגולית הייתה גדולה יותר.
העלייה החדה בגודלה של האימפריה הצריכה מעבר מהארגון של מאנדן קורופאבה (שפירושה המדינה השלמה) של 3 חלקים עם 12 ארצות. הדגם הזה הוחלף בתקופת החאג' של מנסא מוסא הראשון. על פי אלאומאר'י, שראיין ספר שחי בניאני 35 שנים, היו 14 מחוזות (או יותר נכון, ממלכות מפולגות). ברישומים שלו, הוא תיעד 13 מחוזות ו5 מדינות בלבד[13].
כלכלה
האימפריה של מאלי שגשגה בעיקר בזכות המסחר וגישתה לחומרי גלם חשובים. הא הייתה מורכבת משלושה מכרות זהב גדולים בתוך גבולותיה של האימפריה, וזאת בניגוד לאימפריה של גאנה, שהכילה רק נתיב מעבר לזהב. האימפריה הטילה מס על כל קורטוב זהב, נחושת ומלח שנכנסו לגבולותיה. עד תחילת המאה ה-14, מאלי הייתה המקור של כמעט מחצית מהזהב של העולם הישן, שיוצא ממכרה בבמבוק, בואור וגאלאם. מכרות הזהב בבואור, שממוקמים היכן שכיום שוכנת גינאה, התגלו בסוף המאה ה-12[13].
לא היה מטבע בסיסי אחד של הממלכה, אלא היו סוגי מטבעות שונים בהתאם לאזורים באימפריה. הערים הסהאליות והסהריות של אימפריית מאלי היו מאורגנות כך שבשתיהן הוצבו קרוואנים ארוכי טווח למסחר והן שימשו כמרכזי סחר למוצרים מערב אפריקאים שונים. בעיר טגאזה, למשל, היה סחר במלח. בעיר טקאדה, נחושת[13].
זהב
תושבי קאנגאבה של מאלי פעלו כמתווכים בסחר הזהב בתקופה המאוחרת של גאנה העתיקה[1]. גושי זהב היו רכושם הבלעדי של המאנסה, וסחר בהם בתוך גבולותיה היה בלתי חוקי. כל הזהב היה עובר מיד למשרד האוצר של האימפריה בתמורה לערך שווה של רסיסי זהב. רסיסי זהב נשקלו ונארזו לצורך שימוש לפחות מאז תקופת אימפריית גאנה. המדד הנפוץ ביותר לזהב בקרב הממלכה היה המיתאל, שנקרא גם דינר (4.5 גרם זהב). רסיסי זהב היו בשימוש בכל האימפריה, אבל לא היו בעלי ערך זהה בכל אזוריה[13].
מלח
מלח היה יקר ערך במידה שווה, אם לא יותר, מזהב באפריקה שמדרום לסהרה. בעוד שהמלח היה שווה בערכו לזהב בצפונה של האימפריה, ערכו היה גבוה יותר בדרומה. אנשי הדרום היו זקוקים למלח בתזונה שלהם, אולם הוא היה נדיר מאוד. לעומתם, לאנשי הצפון לא היה מחסור במלח. בכל שנה סוחרים נכנסו דרך קוואלאטה על גמלים, כאשר הם מביאים מלח כדי למכור בניאני. אחד ממקורות המלח של האימפריה היה מכרות מלח שהיו ממוקמים בטגאזה. אף אחד לא חי באזור, מלבד משרתים שעבדו בחפירות כדי למצוא מלח וניזונו מתמרים שיובאו מסיג'ילמאסה ועמק הדארה, ומבשר גמלים ודחן שיובא מסודאן. בתיהם היו מורכבים מחתיכות מלח והגגות מעורות של גמלים. המלח היה מגיע מחפירות באדמה ונחתך לחתיכות גדולות, כאשר על כל גמל הועמסו שתי חתיכות והוא העביר אותן דרומה דרך המדבר לקוואלאטה, שם נמכרו. ערכו של המלח נקבע על פי עלויות ההעברה שלו. איבן בטוטא ציין שערכו של המלח עלה אם הועבר בין קוואלאטה לבירת מאלי[13] .
.jpg)
נחושת
נחושת הייתה נכרית בטאקדה בצפון והייתה נסחרת בדרום בתמורה לזהב. נחושת הייתה נסחרת גם מחוץ לממלכה. מקורות עכשווים טוענים ש60 מוטות נחושת נסחרו ב-100 דינארים של זהב[13].
צבא
חלק מהצלחת ההתפשטות של מאלי היה הודות לגודלו של הצבא, אשר כלל למעלה מ-100,000 לוחמים, מתוכם 10,000 פרשים. סוסים היו יקרים לקניה, והיה אפילו קשה יותר לשמור על בריאותם, במיוחד בדרום שבו הייתה צמחייה טרופית שגורמת למחלות, אבל נראה כי הכוחות האלה היו הגורם המרכזי שאפשר את ניידות הצבא. חיל הפרשים היה מורכב ממעמד האצולה, בעוד שחיל הרגלים היו בעיקר עבדים, אם כי ייתכן שהיו גייסות בקרב האיכרים כדי לעזור למלא את השורות[13].
דת
סונדיאטה היה המלך הראשון של מאלי שהמיר את דתו לאסלאם, אם כי מקורות טוענים שלא היה אדוק במיוחד. מנסא מוסא, לעומת זאת, היה אדוק מאוד, ועלייתו לרגל למכה הפכה מפורסמת מאוד. השליטים, כמו כן רבים מאנשי מאלי, לקחו את האסלאם ברצינות. לא היה ידוע למה היה רצון עז להתאסלם, אבל כנראה השליטים החדשים רצו למקם את עצמם מעל עמיתיהם המנדיקאנים ולהידמות יותר לבני בריתם מהצפון, מה שהוסיף להם יוקרה. היו אלה סוחרים ערבים שהביאו לראשונה את הדת החדשה לממלכה. רבים מהם היו אנשים משכילים ודתיים, אשר על ידי דיבור וספרים של סופרים מלומדים הצליחו להפיץ את הדת. תושבי מאלי שהפכו לסוחרים והתרחקו משורשיהם, החלו לזנוח את דתם הישנה ולאמץ את האסלאם. בעקבות הסוחרים, הגיעו ערבים שעבדו כשופטים, אימאמים ומורים והתיישבו במדינה. הם זכו ליחס של כבוד ומנסא אחד אפילו חיתן את בנותיו לשניים מהם. מסגדים נבנו והשפעות איסלאמיות הורגשו בארכיטקטורה, שירה, בישול ואפילו בלבוש. למרות זאת, בכפרים נותרו הדתות הישנות[13].
ארכיטקטורה
המסחר קידם את פיתוח העבודות הציבוריות, וביניהן בניית מבנים חברתיים ודתיים. השליטים הזמינו בניית מסגדים ובנוסף ארמונות הפכו אף הם למסגדים. מסגדים היו מזוהים, לעיתים קרובות, עם הערים בהם נבנו והשליטים שהזמינו את בנייתם. בעזרת טכניקות בנייה מבוססות, אדריכלים ובנאים הגדילו את המסגדים כדי שיכילו אוכלוסייה מוסלמית גדולה יותר, וזאת על מנת להדגיש את חשיבותו של האסלאם. הערים גאו, ג'נה וטימבקטו התפארו במסגדים גדולים במיוחד. המסגדים נבנו מתערובות בוץ שהוכנו במיוחד[14] .
ההשפעה הסודנו-סהאלית הייתה רחבה במיוחד בתקופת שלטונו של מנסא מוסא הראשון, אשר בנה פרויקטים ארכיטקטוניים רבים, כולל המסגד הגדול של גאו והארמון המלכותי בטימבוקטו, שנבנה בסיועו של יצחק אל-טוג'ין, אדריכל שהובא על ידי מוסא מעלייתו למכה[15] .
הקיסרים של מאלי
השושלת של סונדיאטה קייטה (1250–1275)
שלושת השליטים העוקבים ששלטו לאחר מרי דג'טה/ סונדיאטה קייטה טענו לזכותם למלוכה לפי קשר דם. בתקופה זו, שנמשכה 25 שנים, היו רווחים גדולים עבור המאנסה והחלו יריבויות פנימיות חריפות אשר כמעט גרמו לנפילתה של האימפריה המתפתחת[4].
אולי קייטה הראשון
לאחר מותו של סונדיאטה ב-1260, לאחר שלטון של 25 שנה, בנו של מרי דג'טה תפס את המלוכה והוכתר כמאנסה אולי קייטה הראשון . מאנסה אולי קייטה התגלה כשליט יעיל בכך שסיפח לאימפריה שטחים רבים, ביניהם מחוז גמביה, וכבש את מחוזות במבוק ובונדו בהם היה מיוצר זהב. מרכז מחוז קונקודואו נוסד. ממלכת סונגאי של גאו שועבדה לראשונה באותה תקופה[4] . לפני מותו ב-1270, עלה אולי לרגל למכה בזמן השלטון של הסולטן בביברס, ובכך חיזק את קשריו עם צפון אפריקה והסחר המוסלמי[4].
בני הגנרלים
כאקט של שליטה ותגמול עבור הגנרלים שלו, נהג מרי דג'טה לאמץ את הבנים שלהם. הילדים הללו גדלו בארמון המאנסה והפכו לחלק ממשפחת קייטה כאשר הגיעו לבגרות. בני הגנרלים ראו את זכותם למלוכה. שניים מהבנים המאומצים של מרי דג'טה ניהלו מלחמה הרסנית אחד עם השני, שאיימה להרוס את אשר בנו שתי המאנסות הראשונות. הבן הראשון שתפס את השלטון היה וואטי קייטה (Waty Keita) ב-1270. הוא שלט במשך 4 שנים, בזבז בנדיבות ושלט בצורה אכזרית. עם מותו ב-1274, הבן המאומץ השני תפס את השלטון. מאנסה קאליפה קייטה (Mansa Kalifa Keita) זכור כשליט גרוע יותר מאחיו וואטי קייטה. הוא שלט בצורה אכזרית כמו אחיו וירה חצים מגג הארמון שלו על העוברים ושבים. מקורות מעידים כי אנשים התנפלו עליו והרגו אותו במהלך מרד של העם. הגבארה החליף אותו בבורי קייטה(Bory Keita) ב 1275[4].
אבובאקרי קייטה הראשון (Abubakari Keita I)
מאנסה אבובאקרי (שם המלוכה של בורי קייטה) ירש את הכתר לאחר מכן. אבובקארי היה נכדו של סונדיאטה. לפני שהיה שליט האימפריה, היה אבובאקרי אחד הגנרלים של אחיו. מעט מאוד ידוע על תקופת שלטונו של אבובאקרי, אך נראה כי בעיות המנהיגות במאלי נמשכו גם בתקופתו[4].
סאקורה
סאקורה היה הבא לתפוס את כס המלוכה במאלי, זאת אף על פי שלא היה חבר במשפחת המלוכה. הוא היה אהוד על ידי אנשים רבים כאשר הוא תפס את השלטון, וזאת ככל הנראה מכיוון שהמשפחה המלכותית לא הראתה מנהיגות טובה. שלטונו של מאנסה סאקורה היטיב עם העם, למרות המהפך הפוליטי. הוא כבש שטחים רבים עבור האימפריה. סאקורה נתן לאימפריה יציבות פוליטית, שאפשרה למסחר מצפון אפריקה לפרוח ולהגדיל את השגשוג של מאלי[4]. .
סאקורה נרצח בדרכו חזרה ממכה. בני לוויתו של הקיסר העבירו את גופתו אל ביתו דרך אזור ואדי אל קנאם, שם נשלח אחד משליחי האימפריה למאלי עם ידיעה על מות סאקורה. כאשר גופתו הגיעה לניאני, נערכה לו קבורה מלכותית למרות שורשיו[4] .
השושלת של קולונקאן קייטה (1300–1312) (The Kolonkan Keita lineage)
לאחר מותו של סאקורה, חזר השלטון למשפחת המלוכה. מועצת הזקנים (הגבארה) בחרו בקו מאמאדי קייטה כמאנסה הבא ב-1300. הוא היה הראשון בשושלת חדשה של שליטים שהיו צאצאים ישירים של סונדיאטה קייטה[4]. .
אבובאקרי קייטה השני (Abubakari Keita II)
השליט האחרון בשושלת קולונקאן נקרא בעת המלכתו מאנסה אבובאקרי קייטה השני. לאחר שלטונו, בשנת 1312 עברה המלוכה למנסא מוסא, בנו של אבובאקר, שהיה אחיו של סונדיאטה[4] .
שושלת לייה קייטה (1312–1388) (The Laye Keita lineage)
עזיבתו של אבובאקרי קייטה השני ב-1312, היחידה שמתועדת בהיסטוריה של האימפריה, סימנה את תחילתה של השושלת של פאגה לייה קייטה. פאגה לייה קייטה היה בנו של אבובאקרי קייטה הראשון. בניגוד לאביו, פאגה לייה קייטה לא תפס מעולם את השלטון במאלי. למרות זאת, השושלת שלו הולידה 7 מאנסות אשר שלטו במהלך שיאה של האימפריה ובתחילת נפילתה. השושלת שלטה עד שנת 1389 והניבה כמה משליטים החשובים ביותר של אימפרית מאלי[16].
מוסא קייטה הראשון (Musa Keita I)
השליט הראשון משושלת לייה היה מנסא מוסא קייטה הראשון, אשר ידוע פשוט כמנסא מוסא. הוא בין השליטים המפורסמים ביותר באפריקה הקדומה. מוסא קייטה היה מהשליטים המוסלמים האדוקים הראשונים של האימפריה המאלית. הוא ניסה להפוך את האסלאם לדת של אצולה, אבל שמר על המסורת של האימפריה שלא לכפות זאת על העם. הוא התעניין במרכז הלימודי בעיר טימבקטו, אותה סיפח לאימפריה בדרכי שלום והפך את האוניברסיטה ממרכז לימודי איסלאמי קטן לאחד ממוסדות ההשכלה החשובים ביותר בעולם המוסלמי כולו, סנקורה. בנוסף, הרחיב מוסא קייטה את גבולות הממלכה. הישג נוסף של מאנסה מוסא קייטה היה העלייה המפורסמת שלו למכה בין השנים 1324–1326. בזמן העלייה לרגל המאנסה לקח איתו קבוצה גדולה מאוד של אנשים, מתוכם כ-500 שומרים אישיים, בנוסף גם אלפי גמלים שנשאו מזון מים ועושר רב. הוא ביקר בקהיר, מצרים ונשאר בה במשך שלושה חודשים, בזמן זה הוא נתן צדקה לאנשים רבים, הוא והאנשים שליוו אותו בזבזו כ"כ הרבה זהב בשווקים. הזהב נהיה כל כך נפוץ שערכו במצרים ירד למשך שנים[16][4] .
מסעו של מוסא תפס את תשומת לבם של העולם המוסלמי והעולם הנוצרי וחשף את עושרה של מאלי. כתוצאה מכך, השם של מאלי וטימבקטו הופיעו על מפות העולם במאה ה14. עם חזרתו ממכה, מאנסה מוסא הביא עימו חוקרים ואדריכלים מפורסמים כדי לייפות חלק מהערים. הם הסיפו יוקרה לסנקורה ובנו כמה מהמבנים הארכיטקטוריים המפורסמים בעולם.
עד סוף שלטונו של מאנסה מוסא בשנת 1337 עם מותו, אוניברסיטת סנקורה הוסבה לאוניברסיטה מאוישת במלואה עם אוספי הספרים הגדולים ביותר באפריקה מאז ספריית אלכסנדריה. אוניברסיטת סאנקורה הייתה מסוגלת להכיל 25,000 תלמידים והיו לה אחת הספריות הגדולות בעולם, עם כ-1,000,000 כתבי יד[16].
בנו של מאנסה מוסא קייטה, מגאן קייטה הראשון, תפס את השלטון לאחר מות אביו. מגאן קייטה הראשון לא היה שליט יעיל במיוחד וחי חיים ראוותניים מאוד. אולם, הוא לא שלט זמן רב ואחיו, סולימאן קייטה, תפס את כס המלוכה בשנת 1341[16].
סולימאן קייטה
מאנסה סולימאן קייטה הוכיח את היותו שליט טוב וחזק למרות האתגרים רבים והחזיר את המשמעת לאימפריה. הוא אירח, בנוסף, את התייר המוסלמי איבן בטוטה (Ibn Battuta), אשר תיעד את רשמיו מהאימפריה במהלך ביקורו ב-1350. מאנסה סולימאן קייטה נפטר בשנת 1360, והוחלף על ידי בנו, קאמבה קייטה (Camba Keita)[16].
מארי דג'אטה קייטה השני
אחרי מס' חודשי שלטון בלבד, הודח מאנסה קאמבה קייטה על ידי אחד מבניו של מגאן קייטה הראשון (Maghan Keita I), והאימפריה נשלטה מספר שנים על ידי צאצאים משושלת של עבדים[16] . קונקודוגו קמיסה קייטה (Konkodougou Kamissa Keita), שנקרא על שם המחוז בו שלט פעם, הוכתר כמאנסה מארי דג'אטה קייטה השני ב-1360. הוא שלט בעמו תוך דיכוי ונחשב לאחד השליטים השנואים באימפריה. בנוסף, בזבז את אוצרות הממלכה ומכר פריטים מהאוצר המלכותי בזול כדי לממן את אורח חייו. מאנסה מארי דג'אטה קייטה השני חלה באופן חמור ונפטר ב-1373[4] .
מוסא קייטה השני
לאחר מותו של מארי דג'אטה קייטה השני, החליף אותו בנו מוסא, שנקרא מאנסה מוסא קייטה השני. מוסא קייטה השני לא היה כמו אביו. הוא היה שליט ישר ומתחשב, אולם הוא לא היה בעל עוצמה כמו המאנסות שהיו לפניו. למוסא השני היה יועץ חזק ושאפתן שתפס פיקוד על הממשל. היועץ לא היה ממשפחת המלוכה, אבל שמו היה מארי דג'אטה השלישי (Mari Djata III). מוסא קייטה השני עדיין נחשב כשליט של האימפריה, אף על פי שהיא נוהלה על ידי מארי דג'אטה השלישי, שעבד קשה כדי להחזיר את כוחה של האימפריה. הוא ניתב את הצבא לסהרה כדי להילחם בסנהג'ה על השליטה במקורות המלח והנחושת ליד טקאדה. עד מותו של מאנסה מוסא קייטה השני בשנת 1387, היו למאלי מקורות הכנסה נזילים ושליטה על האזורים הכבושים, למעט גאו ודיולוף[4].
מגאן קייטה השני
לאחר מותו של מוסא קייטה השני, הוא הוחלף על ידי אחיו מאנסה מגאן קייטה השני, שהיה חלש אף הוא ושוב האימפריה נוהלה על ידי יועץ ממשלתי. מאנסה מגאן קייטה השני נהרג לאחר שנה של מלוכה בלבד, ב-1388[4] .
סאנדאקי
מאנסה סאנדאקי, אשר נישא לאימו של מאנסה מוסא השני, תפס את מקומו של מוסא קייטה השני לאחר מותו והפך לאדם הראשון ללא כל קשר דם לשושלת קייטה ששלט באופן רשמי במאלי. סאנדאקי היה יועץ ממשלתי ואף על פי שנישא לחברה ממשפחת האצולה, לא היה בעל זכויות לטעון לכתר. הוא שלט רק מספר חודשים עד שנרצח על ידי בן ממשפחת המלוכה[4].
מגאן קייטה השלישי
מחמוד קייטה (Mahmud Keita), שהיה צאצא של סונדיאטה, הוכתר כמאנסה מגאן קייטה השלישי בשנת 1390. הוא שלט עד שנת 1400 והוא המאנסה האחרון של אימפרית מאלי שמוזכר על ידי גאוגרפיים ערביים ומתועד ברישומים[4].
לאחר מלוכתו של מאנסה מגן קייטה השלישי היו מאנסות נוספות אשר הוזכרו במסורות שבעל פה, אולם לא ניתן לקשרן לשום תאריך בציר הזמן, ולכן אין דרך לדעת היכן משתלבות בראי ההיסטוריה[4].
אימפריית מאלי המאוחרת
השליט הנודע הבא, מחמוד הרביעי (Mahmud IIII), מתועד לראשונה בסוף המאה ה-16. עם זאת, נראה כי הוא נחשב לשליט האחרון של מאנדן המאוחדת. צאצאיו מואשמים בפילוג מאנדן קוואפאבה ל3 ממלכות בשטחה של טריטוריית האימפריה- הצפונית, המרכזית והדרומית[17][18]. לאחר חלוקה זו, במאה השבע-עשרה נעלמה אימפרית מאלי מן המפה הפוליטית של אפריקה[19].
מאנסה מחמוד קייטה הרביעי
מאנסה מחמוד קייטה הרביעי היה השליט האחרון של מאנדן לפי הטארקי אל סודאן (ספר ההיסטוריה של אזור סודאן). בספר מתואר כיצד הוא יזם התקפה על העיר דג'ני ב-1599 עם בני ברית פולאניים בתקווה לקבל יתרון מהתבוסה שחוותה אימפריית סונגאי[17]. חיילים מרוקאים, שנרכשו מטימבקטו, פגשו באנשי מאלי בשדה הקרב וחשפו אותם לאותה הטכנולוגיה שהרסה את אנשי אימפריית סונגאי. למרות האבדות הכבדות, צבא המאנסה לא נסוג וכמעט שרד את המתקפה[17] . אך כוחות צבאיים בתוך דגנ'י התערבו, וכך נאלץ מאנסה מוחמד הרביעי לסגת עם צבאו לקנגבה[18].
התמוטטות
לאחר מותו של מאנסה מוסא הראשון, התווכחו צאצאיו על מי יהיה השליט הבא. זה גרם לאימפריה להיחלש מאוד. הבעיות הפנימיות המשיכו להחמיר ככל שהתחילו תושבי טריטוריות כבושות חדשות להתמרד. עד שנת 1500, מורדים ופולשים צמצמו את האימפריה לגודל בו הייתה טרם כיבושיו של סונדיאטה קייטה[20] .
תבוסתו של מאנסה מחמוד קייטה הרביעי דווקא זיכתה את סונדיאטה קייטה בכבודה של מרוקו והצילה את מאלי מגורל זהה לזה של סונגהאי. ייתכן שאלו המאנדינקה עצמם שגרמו להרס הסופי של האימפריה. סביב 1610 מת מוחמד הרביעי. הסיפורים המסורתיים גורסים כי למוחמד הרביעי היו שלושה בנים שרבו בינם לבין עצמם על שאריות האימפריה. מאז מוחמד הרביעי לא שלט שליט יחיד במאנדן כולה, מה שגרר את התמוטטות האימפריה[21].
חלוקת מאנדן
ליבת האימפריה העתיקה חולקה לשלושה תחומי השפעה שונים. קנגאבה, שהייתה עיר הבירה מאז סוף שלטונו של מוחמד הרביעי, הפכה לבירה של התחום הצפוני. אזור הג'ומה, שנשלט מסיגווירי, כלל את החלק המרכזי של הממלכה לשעבר, שכלל את ניאני. המאנה, דרומית לג'ומה, הפכה לממלכה הדרומית ובירתה הייתה קואורוסה של גינאה המודרנית[21]. כלל השליטים השתמשו בתואר מאנסה, אך שלטונם הוגבל רק לאחד משלושת האזורים. למרות ההפרדה לתחומים השונים, האזור נשאר תחת שליטת המנדינקה עד אמצע המאה ה-17. שלוש המדינות נלחמו אחת בשנייה כמו שלחמו מול מדינות אחרות, אם לא יותר. אך כשעמדו בפני פלישה חיצונית, היריבויות הפנימיות הסתיימו. מגמה זו נמשכה גם בזמני המושבות הקולנואליות מול אויבים טוקולורים (קבוצה אתנית) מהמערב[22] .
הג'יהאד הבאמאני
ב-1630, הכריזה אימפריית באמאנה על מלחמת הקודש נגד הכוחות המוסלמים של מאלי[23] . הם תקפו את הפאשה המרוקאי ששהה בטימבקטו ואת המאנסות של מאנדן. ב-1645, הבאמאנים תקפו את מאנדן והחרימו את שני הבנקים הניגריים עד ניאני[23]. קמפיין זה כילה את מאנדן והרס כל תקווה של שלושת המאנסות לשתף פעולה לשחרור המדינה.
בזיזת ניאני
מאמא מאגהאן, המאנסה של קאנגבה, יצא כנגד הבאמאנה ב-1667 והטיל מצור על סגוואו קורו למשך שלוש שנים[24] . סגואו הוגנה על ידי ביטון קוואליבאלי, שהגן בהצלחה על עצמו כך שמאמא מגהאן נאלץ לסגת[24]. כמתקפת נגד או התקדמות בתקיפת מאלי, הבאמאנה בזזו ושרפו את מאלי ב-1670[23]. כוחותיהם צעדו צפונה עד קאנגאבה, היכן שהמאנסה נדרש לעשות איתם שלום והבטיח לא לתקוף אותם דרומית למאלי. הבאמאנה, בתמורה, הבטיחו לא להתקדם צפונית מניאמיה[25]. בעקבות שרשרת האסונות הנ"ל, נטש מאנסה מאמא מאגהאן את בירת ניאני.
השפעת האימפריה כיום
דת האסלאם הוטמעה לראשונה באימפרית מאלי על ידי מאנסה מוסא קייטה הראשון וכיום האסלאם עדיין פופולרי בחלק זה של אפריקה, כך שקיימת מורשת ברורה מתקופת האימפריה. אימפרית מאלי הייתה אחת המדינות הראשונות מדרום למדבר סהרה שבה הוצגה דת זו.
כיום המדינה מאלי עדיין קיימת אולם, בעקבות האימפריאליזם ופלישתם של האירופאים לאפריקה, הרכב האוכלוסייה בה שונה. רוב משאבי האימפריה, כמו עושרה, המבנה הפוליטי והצבאי שלה, נהרסו כאשר האירופאים החלו ליישב את אפריקה, מה שהוביל את האזור להיות מוקד ללחימה שנמשך עד ימינו. אנשים שחיו יחדיו בהרמוניה, למרות הדתות והתרבויות השונות שלהם, חולקו לפתע לארצות שונות. אך הסיפורים והמיתוסים על האימפריה המלכותית המפוארת עדיין קיימים, מותירים חלום שהאימפריה תחזור למצבה המאוחד ושמדינות אלו, שנכללו באימפריה בעבר וכיום סובלות מעוני רב, ישגשגו ויפרחו שוב.
ישנם שרידים פיזיים של אימפרית מאלי, כמו פסלי טרה-קוטה ומסגדים. אנשים, בנוסף, מדברים עדיין בשפת המנדינקה, בה דיברו אנשים באזור שממנו נולדה אימפרית מאלי. שפה זו התפשטה לאורך כל מערב אפריקה בעקבות ההגירה[26].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ” Mali”, Encyclopedia Britanica, September 15, 2017
- ^ “The Empire of Mali, In Our Time - BBC Radio 4". BBC. Retrieved 2015-10-29.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Imperato, Pascal James; Imperato, Gavin H. (2008-04-25). “Historical Dictionary of Mali”. Scarecrow Press. p. 27
- ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 4.14 4.15 4.16 4.17 4.18 4.19 David C. Conrad, “Empires of medieval west Africa”. Factson file, inc. 2005
- ^ 5.0 5.1 Niane, D.T.: "Recherches sur l'Empire du Mali au Moyen âge". Presence Africaine. Paris, 1975
- ^ Jansen, Jan: "The Representation of Status in Mande: Did the Mali Empire Still Exist in t"he Nineteenth Century?". History in Africa, Vol. 23. JSTOR, 1996
- ^ Imperato, Pascal James; Imperato, Gavin H.(2008-04-25). "Historical Dictionary of Mali". Scarecrow Press p.231
- ^ 8.0 8.1 8.2 Niane, D. T.: "Sundiata: An Epic of Old Mali". Longman, 1995.
- ^ VMFA. "Mali: Geography and History". Vmfa.state.va.us. Archived from the original on 30.20.2001. Retrieved 16.09.2009
- ^ O'Sullivan, John M. (1980), "Slavery in the Malinke Kingdom of Kabadougou (Ivory Coast)", International Journal of African Historical Studies, 13 (4): 633–650
- ^ Stride, G. T., & C. Ifeka: "Peoples and Empires of West Africa: West Africa in History 1000–1800". Nelson, 1971.
- ^ "How the Mali Empire in the 12th century revolved levels of governance". Retrieved 16.09.2009
- ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 13.5 13.6 13.7 "The wealth of Africa, The kingdom of Mali". The British museum
- ^ “Mali empire and Djenne figures”
- ^ Alexander, Leslie (2010). Encyclopedia of African American History (American Ethnic Experience ed.). ABC-CLIO. pp. 73–74.
- ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 16.4 16.5 “African kingdoms, an encyclopedia of Empires aand civilizations”, Saheed Anderinto, 2017, p.193
- ^ 17.0 17.1 17.2 “Songhai". Translate.google.com. Retrieved 16.09.2009.
- ^ 18.0 18.1 "Africa and Slavery 1500–1800 by Sanderson Beck". San.beck.org. Retrieved 16.09.2009.
- ^ World History
- ^ AMS:”Mali Empire”
- ^ 21.0 21.1 Jansen, Jan: "The Representation of Status in Mande: Did the Mali Empire Still Exist in the Nineteenth Century?". History in Africa, Vol. 23. JSTOR, 1996.
- ^ Jansen, Jan: "The Younger Brother and the Stranger. In search of a status discourse for Mande". Cashiers d'etudes africanines, 1996.
- ^ 23.0 23.1 23.2 "Chronology Mali". Translate.google.com. Retrieved 16.09.2009.
- ^ 24.0 24.1 Delafosse, p. 283.
- ^ Delafosse, p. 284.
- ^ Spa 08
28545241אימפריית מאלי