אז'ן דלקרואה

אז'ן דלקרואה (בצרפתית: Eugène Delacroix;‏ 26 באפריל 1798 - 13 באוגוסט 1863) היה צייר צרפתי המזוהה מאוד עם זרם האומנות הרומנטי. נחשב לצייר הרומנטי הצרפתי החשוב ביותר. הוא נהנה ממעמד גבוה בחברה הצרפתית ועסק ביצירותיו באירועים קשים ומטרידים, בין אם התרחשו ממש ובין אם נלקחו ממחזות תיאטרון בתקופתו.

ביוגרפיה

דלקרואה נולד בסן־מוריס שבמחוז עמק המארן בצרפת, למשפחה בעלת ייחוס רב. אמו, וִיקְטוּאַר, באה ממשפחה מפורסמת של דיפלומטים בכירים ואביו, שרל, היה חבר בממשל אשר הצביע על עריפת ראשו של לואי השישה עשר בשנת 1793. כילד גרה משפחתו בבורדו, עד שאביו נפטר כשהיה בן שבע והמשפחה חזרה לפריז. כבר כילד התעניין במוזיקה ובאמנות. כנער למד רישום וציור אצל דודו ז'אן־אנרי ריזנר (Jean-Henri Riesener) שהיה צייר מוכשר. יחד הם פקדו את הסטודיו המפורסם של פייר־נרסיס גרן (Pierre-Narcisse Guérin) שהיה מוסד מוביל לאומנות הציור. דלקרואה הצעיר אהב גם לבקר בגן החיות של פריז שם תיאר ביומניו את התפעלותו מהחיות האקזוטיות הכלואות. ביקורים תכופים אלו בגן החיות היו לאחר מכן בסיס רחב להשראה בציוריו.

ב-1814 נפטרה אמו והוא עבר לגור עם אחותו אנרייט, וב-1816 עבר לבית הספר לאמניות היפות הבוז-אר (École des Beaux Arts). סטודנט אחר שלמד בבית הספר באותן שנים הוא תאודור ז'ריקו. בשנת 1818 ראה אותו דלקרואה עובד על היצירה הגדולה ביותר שלו – "הרפסודה של המדוזה".

לאחר ארבע שנות לימודים סיים דלקרואה את "הסירה של דנטה" - היצירה הגדולה הראשונה שלו, ציור שנושאו הלא קונבנציונלי לקוח מ"הקומדיה האלו-הית" של דנטה. הציור גרם לסנסציה רבה, והתמונה נקנתה על ידי המדינה ונתלתה בגלריה של ארמון לוקסמבורג. בגיל 24, עזב דלקרואה את אקול בוז-אר כשהוא שופע ביטחון ואמביציות. לאחר שנתיים התפרסם ציורו הגדול השני "הטבח בכיוס" (Le Massacre de Scio), שעסק במלחמת העצמאות היוונית. הציור התקבל בתגובות צוננות הרבה יותר, אך דלקרואה המשיך באותו קו אמנותי ועד מהרה זכה בהצלחה רבה. עם פריחתו של זרם האומנות הרומנטי זוהה דלקרואה כאחד ממוביליו, אף על פי שסירב לראות עצמו חלק מאסכולה אמנותית כלשהי.

בשנת 1830 הוצג בתערוכת הסלון ציורו המפורסם ביותר - החירות מובילה את העם (La liberté guidant le peuple). הציור מתאר את המהפכה הצרפתית ונהוג לראות בו דוגמה מובהקת להבדל בין הציור הרומנטי לציור הנאו-קלאסי של ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר. ממשלת צרפת אמנם קנתה את הציור, אבל העדיפה להרחיק אותו מעיני הציבור, מחשש שרעיון החירות עולה ממנו כ"בוער מדי". למרות זאת עד לסוף חייו קיבל דלקרואה הזמנות רבות לעבודות ממשלתיות בציור ובעיצוב.

אחרי מהפכת 1848 ששמה קץ לשלטונו של המלך לואי פיליפ, הציור הוצג לציבור על ידי הנשיא החדש נפוליאון השלישי. כיום ניתן למצוא אותו במוזיאון הלובר. יש הטוענים שדמותו של הנער האוחז באקדח היא ששימשה השראה לדמותו של גברוש בעלובי החיים של ויקטור הוגו.

בשנת 1832 ערך דלקרואה מסע לספרד ולצפון אפריקה כחלק ממשלחת דיפלומטית וביקר במרוקו ובאלג'יריה. הוא הושפע מהיצירות האוריינטליות הראשונות של דקאן שהוצגו שנה קודם לכן, ואייר הרבה במהלך מסעו ובהמשך השתמש באיוריו כבסיס לציורים רבים. אף על פי שמסעו נמשך רק שישה חודשים הוא השפיע רבות על מכלול יצירתו עד סוף ימיו. על רקע זה הוא התקרב לאדריאן דוזה שטייל הרבה במזרח ובשנת 1844 התגורר על יד דלקרואה. בשנים 1833- 1837 דלקרואה עיצב את סלון דו רואה בארמון בורבון, בין 1838 ל-1847 את הספרייה באותו ארמון ובין 1840 ל-1847 את הספרייה בארמון לוקסמבורג. משנת 1850 עבד על גאלרי ד'אפולון בארמון לובר. עבודתו האחרונה בין השנים 1849 ו-1861 הייתה על קפלת המלאכים (Chapelle des Anges) בכנסיית סן-סולפיס. בכל הזמן הזה דלקרואה צייר מאות תמונות בגדלים שונים, שרובן הגדול הכיל רשמים ממסעו לצפון אפריקה. בין השאר ידוע הדיוקן של פרדריק שופן שצויר על ידו.

בערוב חייו זכה דלקרואה לכבוד ולהערכה רבים. בשנת 1855 הוצגה תערוכה גדולה של ציוריו והוענק לו פרס מדליית הכבוד (Grande Médaille d’Honneur) וב-1857 נבחר לחבר כבוד באקדמיה לאמנויות שבה למד בצעירותו. דלקרואה נפטר ב-13 באוגוסט 1863, כתוצאה ממחלת השחפת^[1], לאחר תלונות על כאבי גרון, והוא בן שישים וחמש. דלקרואה קבור בבית הקברות פר לשז בפריס.

בנוסף לציוריו הרבים אייר דלקרואה גם ספרים רבים, ביניהם עבודות של ויליאם שייקספיר, סר ולטר סקוט והסופר הגרמני גתה. בנוסף ידועים יומנים של דלקרואה שבהם הוא תיאר את דעותיו על האמנות בזמן יחד עם מגוון נושאים נוספים.