דליה זרחיה
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. דליה זרחיה (נולדה ב-29 בפברואר 1956 בירושלים) היא אמנית ישראלית, היוצרת במגוון אמצעים של האמנות החזותית: פיסול, ציור ומיצב.
ביוגרפיה
הוריה של זרחיה נולדו בישראל, בנים למשפחות שעלו לארץ ישראל בעלייה השלישית. אמה, חוה (אווה) בר, בת למשפחה שעלתה לארץ ישראל מוורשה, פולין. אביה, נתן זרחיה, בן למשפחה מהעיר חלב, סוריה.
הנטייה ליצירה ולעבודת מלאכה עברה במשפחה בין הדורות: אברהם זרחיה,[1] סבה של דליה, היה חרש ריקועי נחושת פעיל בסוריה, ועם עלייתו לארץ ישראל אף לימד בבצלאל, החל משנת 1923. עבודותיו ליוו את ילדותה של זרחיה בבית הוריה. אמה של זרחיה למדה את מרבית שנותיה במערכת החינוך הנוצרית במנזר סט. ג'וזף בבית לחם. החינוך הנוצרי הנוקשה היה לאחד המרכיבים החשובים בהיסטוריה האישית של האם, והשפיע בהמשך גם על אופן חינוכה ויצירתה של דליה. סמלים וסיפורים נוצרים מהווים חלק חשוב באיקונוגרפיה המופיעה ביצירותיה של זרחיה.[2] אביה של דליה היה איש מקצוע בעל ידע טכני רחב והיה בעל מוסך נודע בירושלים, הוא העביר לדליה את הסקרנות והיכולת להשתמש בידע הטכני, שניכר בעבודותיה.
לאחר סיום השירות הצבאי, למדה זרחיה שנה אחת בבצלאל, אך פרשה מלימודי האמנות והמשיכה במסגרות פרטיות שונות ובלימוד עצמאי.
זרחיה חברה בעמותת 'מקום לאמנות' בקרית המלאכה בתל אביב ומרצה במסגרת סל תרבות ובאמנות לעם ברחבי הארץ.
זרחיה מתגוררת בתל אביב, נשואה ואם לשני ילדים.
יצירתה
יצירות האמנות של זרחיה עוסקות בחפצים הנושאים זיכרונות עבר וכן בנושאים הקשורים לביתה הפרטי ולהיסטוריה המשפחתית.
בראשית דרכה האמנותית ציירה זרחיה ציורים מבוססים על זיכרונות אישיים של נופי סביבות מגוריה במספר סדרות ציורים בנושא האדמה או מרחבי המגורים הפרטיים. ציורים אלה תיארו את הנופים בחופש ויזואלי, תוך שהם מספרים את סיפור חייה. עבודות אלו הוצגו בתערוכות בברלין (1990), בבית האמנים בירושלים ובגלריה טובה אוסמן בתל אביב (שתיהן ב-1994).
בראשית שנות האלפיים החלה זרחיה לצור עבודות מיצב, תוך שילוב של אובייקטים מגוונים שאותם ליקטה, חלקם מהארכיון המשפחתי של בית המסחר של סבתה למחוכים והלבשה תחתונה. המיצב מיטת כלולות (2000), הורכב ממיטת הכלולות שלה, תוך שימוש של מסגרת המיטה בלא מזרן ובתוספת אריגי הינומה, סדין שהונח על הריצפה ועלי כותרת של פרחים. זרחיה נמשכה לחיבור ולשילוב של אלמנטים היסטוריים נושאי זיכרון, לכדי יצירה אמנותית חדשה, כשהנושא המוביל מתבסס לעיתים קרובות על השפעות הנצרות וסמליה המופיעים כחלק מרכזי ביצירות.
בתערוכה קטנה של רישומים, שהציגה בגלריה גרוס האלטרנטיבית בדיזנגוף סנטר, תל אביב (2005, אוצרת נעמי שלו), התמודדה זרחיה עם הקשיים והזיכרונות האישיים מתקופת בית הספר והנערות, ובעיקר עם תופעת החרם, תופעה רווחת בקרב ילדים בכלל. במקום להציג פורטרטים חזיתיים של "מלכות הכיתה", בחרה זרחיה לתאר את הדמויות מעורפן, כך שהפנים כלל אינם מתוארים, והמבט הוא על העורף ועיצוב השיער. בחירה זו מציעה מבט או היכרות אנונימית, תוך אפיון האדם באמצעות השיער. ציורים אלה מתייחסים לסיטואציות של היררכיות כוחניות, כנגד אלה הסובלים מהיותם שקופים ודחויים בחברה, ובשל כך מתוארים בלי זהות מפורשת.
סרט וידאו קצר שיצרה, "ללא כותרת" (2007), הופק בתמיכת קרן רבינוביץ והוצג בבית האמנים בתל אביב. הרעיון לסרט עלה בעקבות העניין של זרחיה בחפצים שאין בהם עוד צורך והם ננטשו על ידי בעליהם. הסרט מתאר חווית נסיעה מהכפר אל העיר הגדולה, כאשר הנופים חולפים מבעד לחלון הרכבת. התיאור כולו בוים וצולם בסטודיו, תוך יצירת החוויה במבט תקריב על חלקי מכונת הסריגה, שניתנה לזרחיה על ידי אמה. העניין בסרט נוצר מיצירת דימוי של מציאות מתוך התבוננות חדשה באמצעות חפץ ששימש במקור לפונקציה שונה לחלוטין.
בעקבות פטירת האם ב-2014 החלה זרחיה לשלב חפצים רבים שמצאה בבית ההורים שממנו נפרדה. מתוך החפצים הללו, נוצרו שתי תערוכות מבוססות-אובייקטים וחפצי-בית בשימוש כרדי מייד וכפסלים במיצב. התערוכות "רסיסי חיים" ו"מחשבות על פסנתר כנף לבן" (2017) נוצרו בהשראת סיפורי המשפחה והעיסוקים של סבה וסבתה, שהיו בעלי בית מלאכה למחוכים והלבשה תחתונה, כדוגמה למלאכות שנכחדו מן העולם. שידות מגירות, בגדים ישנים, חלקי כיסאות ועוד, הוצבו יחד ויצרו סביבות היסטוריות מיוחדות.
האוצרת מרב רהט כתבה במאמרה: "בתערוכה מחשבות על פסנתר כנף לבן הופכת זרחיה את הזיכרונות והמחשבות אודות יחסיה עם אמה ואודות התא המשפחתי בו היא גדלה לנקודת מוצא למסע ממשי/בדיוני. במהלך אמיץ היא שמה על השולחן תחושות ורגשות שליוו אותה שנים ומציעה מבט אל סיפור אישי שהופך אוניברסלי."[3]
תערוכות יחיד נבחרות
- 1992 – עבודות חדשות, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד, אוצרת: שרה הקרט.
- 1994 – מציור לקולאז', בית האמנים, ירושלים.
- 1994 – אדמה אדמתי, גלריה טובה אוסמן, תל אביב.
- 2005 – לא רואים ממטר, גלריה גרוס, תל אביב, אוצרת: נעמי שלו.
- 2009 – בתנועה, גלריה גרוס, תל אביב, אוצרת: נעמי שלו.
- 2010 – סטאטי במעגלים, בית האמנים, תל אביב.
- 2011 – מדפי עץ, גלריה אפרטארט, תל אביב, אוצרת: רותם ריטוב.
- 2017 – רסיסי חיים, מקום לאמנות בקריית המלאכה, תל אביב.
- 2017 – מחשבות על פסנתר כנף לבן, מקום לאמנות בקריית המלאכה, תל אביב. אוצרת: מירב רהט.
- 2020 – ריבת שושנים, מקום לאמנות בקריית המלאכה, תל אביב, אוצרת: דניאל צדקה כהן.
תערוכות קבוצתיות נבחרות
- 1994 – דגלים, ארטפוקוס – מוזיאון אשדוד לאמנות.
- 1996 – אמנים שולחים שלום, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב. אוצרים: דורון פולק, טליה רפפורט.
- 2000 – אמנים שולחים שלום, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, אוצר: דורון פולק.
- 2006 – שנה טובה לך אמא, גלריה גרוס, דיזנגוף סנטר, תל אביב, אוצרת: נעמי שלו.
- 2011 – אי-מהות, גלריה דודו גרשטיין, תל אביב.
- 2015 – 9 קירות אמן, מקום לאמנות בקריית המלאכה, תל אביב, אוצר: ניר הרמט.
- 2016 – 9 קירות אמן, מקום לאמנות בקריית המלאכה, תל אביב, אוצרת: דליה דנון.
- 2017 – Home Sweet Home, בית בנימיני, תל אביב, אוצרת: מרב רהט.
- 2019 – 9 קירות אמן, מקום לאמנות בקריית המלאכה, תל אביב. אוצרת: דליה דנון.
- 2019 – נשים יוצרות מציאות, בית האמנים ראשון לציון, אוצרות: דבורה מורג וענת מנדיל.
- 2020 – מים מרים, הגלריה העירונית – בית גורדון-לונדון, ראשון לציון. אוצרת: רעיה קידר.
אוספים נבחרים
- אוסף עודד שתיל תל אביב.
- אוסף ארי ואן רוזנבלט לוס אנג’לס ארצות הברית.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של דליה זרחיה- דליה זרחיה, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- זיוה קורט, דליה זרחיה ריבת שושנים, 20 בנובמבר 2020
- הדרה שפלן קצב, יחי הבורגנות - כתבה בערב רב, 25 ביולי 2021
הערות שוליים
- ^ אברהם זרחיה
- ^ עמי שטייניץ, רסיסי חיים, באתר דליה זרחיה (רסיסי חיים), 20 בנובמבר 2020
- ^ רהט מרב, מחשבות על פסנתר כנף לבן, באתר http://www.daliazerachia.com/-fragments-of-life-2003-2017, 20 בדצמבר 2020
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "דליה זרחיה".
34348159דליה זרחיה