דויד דאקו
 |
דויד דאקו (בצרפתית: David Dacko; 24 במרץ 1930 - 20 בנובמבר 2003) היה נשיאה הראשון של הרפובליקה המרכז-אפריקאית מעצמאותה ב-1960 ועד שהודח בהפיכה צבאית ב-1 בינואר 1966 ונשיאה שנית בין ספטמבר 1979 לספטמבר 1981.
עלייה לשלטון וקדנציה ראשונה
לאחר סיום לימודיו התיכוניים הוכשר כמורה. היה יד ימינו של דודו, ברתלמי בוגנדה, האיש שהוביל את הרפובליקה לעצמאות ובמשך שש שנים היה סגנו וכיהן במועצת האוטונומיה כשר פנים וכלכלה. כאשר נהרג בוגנדה בתאונת מטוס במרץ 1959 נכנס דאקו לעמדת מנהיג התנועה הלאומית של ארצו ומפלגת התנועה למען הפיתוח החברתי של אפריקה השחורה (Mouvement pour l'évolution sociale de l 'Afrique noire - MESAN). דקו היה נשיא הרפובליקה החדשה שזכתה בעצמאותה באוגוסט 1960. בשנת 1964 ניצבה ממשלת דאקו בפני מספר קשיים: המשק היה בקיפאון, הביורוקרטיה החלה להתפורר, וגבולות המדינה נפרצו על ידי לומומביסטים, המורדים בקונגו השכנה מדרום, ועל ידי מורדים לשחרור סודאן ממזרח. בנוסף עמד דאקו תחת לחץ ה-MESAN לנסות ולטפח מקורות תמיכה מן החוץ מלבד צרפת (ובת בריתה באותה עת, מדינת ישראל), לפיכך החל דאקו בפיתוח היחסים עם מאו דזה-דונג, מנהיג סין העממית. בעקבות זאת קיבלה הרפובליקה הלוואה ללא ריבית של 20 מיליון פרנקים צרפתיים, אך הדבר לא מנע התמוטטות כלכלית, גם בגלל שחיתות של פקידי ממשל. סין מצידה, החלה בתעמולה קומוניסטית בתוך המדינה הצעירה. קשיי המדינה הובילו למספר ניסיונות להפיכה צבאית, שעל מנת להודפם הקים דאקו ב-1966 בסיוע קצינים ישראלים, כוח משטרתי מזוין עצמאי שישמש כ"משמר נשיאותי".[1]
תחת שלטון בוקאסה
אולם המרד הגדול קרם עור וגידים דווקא בקרבתו. בן דודו של דאקו, הקולונל ז'אן-בדל בוקאסה, היה הקצין המרכזי בצבאו והרבה להופיע בציבור ולצבור אהדה וכוח. ביולי 1965, נשלח בוקאסה לפריז כחלק ממשלחת דיפלומטית. כשבוקאסה ניסה לחזור לרפובליקה, גילה שדאקו אסר על חזרתו. בוקאסה גיבש תמיכה מהכוחות הצבאיים של הרפובליקה ושל צרפת, שהצליחו לשכנע את דאקו לאפשר את חזרתו של בוקאסה. גם הנשיא הצרפתי שארל דה גול שוחח בטלפון עם דאקו, ואמר כי לא יעלה על הדעת ש"שותפו לנשק" לא יוכל לחזור לרפובליקה. מאז חזרתו של בוקאסה לרפובליקה, המתיחות בינו לבין דאקו הלכה וגברה. בשלב מסוים דאקו תכנן להחליף את בוקאסה, שכיהן כיועצו האישי לענייני צבא, בלזאמו, שהיה מפקד המשמר המלכותי, ורצה לקדם קצינים בכירים שהיו נאמנים לממשלה. בוקאסה גילה את התוכנית של דאקו והחל להיערך להפיכה. הוא חשש מהמשמר הנשיאותי של דאקו ומאפשרות שהצבא הצרפתי יתמוך בו במקרה של הפיכה. ב-31 בדצמבר 1965, שעה וחצי לפני חצות, התחילה ההפיכה. בוקאסה ובעלי בריתו בצבא השתלטו על עיר הבירה בנגי בתוך מספר שעות ואילצו את דאקו להתפטר.
בוקאסה הפך את הרפובליקה למשטר חד-מפלגתי, בו הייתה ה-MESAN המפלגה החוקית היחידה ופיתח שלטון דיקטטורי במדינה. הוא שרד ניסיונות הפיכה והתנקשויות וב-1972 הכריז על עצמו כ"נשיא לכל החיים". את השראתו שאב משליטים כניקולאה צ'אושסקו, אידי אמין ומועמר קדאפי. מיד לאחר ההפיכה הושם דאקו במעצר בית, אך שוחרר ביולי 1969. בספטמבר 1976 מונה ליועצו האישי של בוקאסה. בדצמבר 1976 הנהיג בוקאסה חוקה חדשה, ביטל את הרפובליקה והפך את המדינה למונרכיה - האימפריה המרכז אפריקנית. ב-4 בדצמבר 1977 הכתיר בוקאסה את עצמו כ"הוד רוממותו הקיסרית בוקאסה הראשון, קיסר מרכז אפריקה". בשלב זה, אנשים רבים במדינה ובשאר העולם ראו בבוקאסה מטורף.
חזרה לשלטון ושארית חייו
דאקו הבין שבוקאסה מדרדר את המדינה לאבדון והצליח לשכנע את צרפת לפלוש למדינה על מנת להשיב את השפיות. בערב ה-20 בספטמבר 1979, פלשו חיילי צבא צרפת לאימפריה המרכז אפריקנית, במסגרת "מבצע ברקודה". עד הבוקר למחרת השתלטו כוחות קומנדו צרפתיים וכמה מאות חיילי רגלים על שדה התעופה של בנגי, כמעט ללא התנגדות. ב-21 בספטמבר, בשעה 12:30 בצהריים, הכריז דויד דאקו על נפילת האימפריה המרכז אפריקנית, והשבת רפובליקת מרכז אפריקה תחת נשיאותו.
ב-1 בספטמבר 1981 הודח דאקו בהפיכה צבאית ללא שפיכות דמים, שהונהגה על ידי רמטכ"ל צבאו, אנדרה קולינגבה, שירש את דאקו כנשיא. באופן נדיר בהפיכות צבאיות ביבשת, נשאר דאקו במדינה ואף הוביל את מפלגת האופוזיציה, התנועה לדמוקרטיה ופיתוח (Mouvement pour la Démocratie et le Développement - MDD), במסגרתה התמודד בבחירות לנשיאות ארצו ב-1993. הוא היה פוליטיקאי פעיל בפרלמנט והנהיג את האופוזיציה. במרץ 2003 ערך פרנסואה בוזיזה (François Bozizé, (אנ')) הפיכה צבאית. בספטמבר אותה שנה נבחר בוזיזה באופן חוקי לנשיא וכונן מסגרת לשיח לאומי מאחד בחברה המרכז-אפריקאית, Dialogue nationale. דאקו היה אחד המשתתפים במיזם.
ב-27 בספטמבר לקה באוטם שריר הלב והובהל לטיפול בבית חולים ביאונדה, בירת קמרון, על מנת שיוכל להמשיך לטיפול בצרפת. אולם, ב-20 בנובמבר נפטר ביאונדה. ממשלת הרפובליקה הכריזה על חודש אבל לזכרו.
יחסיו עם מדינת ישראל
ערך מורחב – יחסי הרפובליקה המרכז-אפריקאית-ישראל
ישראל והרפובליקה המרכז-אפריקאית קשרו קשרים מראשית עצמאותה. ב-17 באפריל 1961 הגיעה לארץ משלחת מהרפובליקה המרכז-אפריקיאית. המשלחת ייצגה את הרפובליקה בחגיגות יום העצמאות ה-13 של ישראל, נועדה עם נשיא המדינה יצחק בן-צבי וביקרה במכון ויצמן, האוניברסיטה העברית בירושלים ובמוסדות חינוכיים וצבאיים.[2] בינואר 1962 הגיעה לארץ משלחת פרלמנטרית מהרפובליקה כאורחתה של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל.[3] כחמשה חודשים לאחר מכן, ביוני, הגיע דאקו עצמו לביקור ממלכתי בישראל, במסגרתו נחתמו לראשונה הסכמי ידידות ושיתוף פעולה בין ישראל לרפובליקה המרכז-אפריקאית בלשכת נשיא מדינת ישראל.[4] דאקו ביקר ברחבי הארץ, בין היתר בקיבוץ בית אורן ובנתניה. באוגוסט 1962 ערך נשיא המדינה יצחק בן-צבי ביקור גומלין בבנגי.[5] ב-1966 הקימה ישראל ברפובליקה את המשמר הנשיאותי להגנת משטרו של הנשיא דאקו.[1] נוסף על כך הוקמה ברפובליקה תנועה חלוצית בהדרכת חמישה עשר קצינים מהנח"ל, בשילוב של אימון טרום-צבאי והדרכה חקלאית.[6] ישראל ייבאה מהרפובליקה יהלומים גולמיים לתעשיית היהלומנות.[7] היחסים בין המדינות התדרדרו לאחר הדחתו של דאקו, עליית בוקאסה והתקרבותו לאידי אמין ומועמר קדאפי.
קישורים חיצוניים
- ערך באנציקלופדיה בריטניקה
- CAR's first president dies, אתר ה-BBC, 21 בנובמבר 2003
- דאקו, נשיא הקהיליה המרכז אפריקנית מגיע היום לישראל, חרות, 4 ביוני 1962
- הנשיא דאקו המגיע הערב לביקור - ידיד נאמן לישראל, דבר, 4 ביוני 1962
- כרזה על ביקורו בנתניה
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אריה עודד, אפריקה וישראל: ייחודיות ותהפוכות ביחסי החוץ של ישראל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2010, עמ' 43
- ^ הגיעה משלחת הרפובליקה המרכז-אפריקאית, דבר, 17 באפריל 1961
- ^ המשלחת הפרלמנטרית ממרכז אפריקה - אורחת ההסתדרות, דבר, 22 בינואר 1962
- ^ נחתמו הסכמי ידידות ושיתוף נעולה עם קמ"א, קול העם, 14 ביוני 1962
- ^ נשייא המדינה הגיע לבאנגי, דבר, 5 באוגוסט 1962
- ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 48
- ^ אריה עודד, אפריקה וישראל, 2010, עמ' 53
26643765דויד דאקו