דבולמנזי קמפנדה
| לידה |
1839 ממלכת הזולו |
|---|---|
| פטירה |
22 בספטמבר 1886 (בגיל 47 בערך) ממלכת הזולו |
| השתייכות | הצבא של בני הזולו |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד קורפוס עילית | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת הזולו סכסוכים מקומיים | |
דבולמנזי קמפנדה (באנגלית: Dabulamanzi kaMpande; נולד ב-1839 - מת ב-22 בספטמבר 1886) היה נסיך ומצביא משבט הזולו. היה אחיו של המלך קטשאויו קמפנדה. התפרסם בעיקר במהלך מלחמת הזולו.
ביוגרפיה
חיים מוקדמים
דבולמנזי נולד על פי הידוע בשנת 1839. אביו היה מפנדה מלך ממלכת הזולו, מה שהפך אותו למעשה לאחיינו של שאקה האגדי. אמו הייתה סנגוזה (Sanguza), אחת מנשותיו הרבות של מפנדה. עוד לפני מותו של אביו פרצה מלחמת ירושה בין שני אחיו הגדולים קטשאויו ומבוזאי. בשנת 1856 מת מבוזאי בקרב, ובשנת 1872 מת מפנדה וקטשאויו ירש את הכתר.
מלחמת הזולו
ערך מורחב – מלחמת הזולו
דבולמנזי שרת בצבאו של אחיו, ופיקד על כוח שבסדר גודל של צבאות מערביים כלל שלושה גדודים.[1] בקרב איסאנדלוואנה, הכוח שלו הוצב ב"קרן" הימנית.[2] הקרב הסתיים בניצחון מוחץ לבני הזולו, ובמותם של 1,322 בריטים, עם זאת, הקרן של דבולמנזי לא לקחה חלק משמעותי בקרב, ולוחמיו היו להוטים "לטבול את חניתותיהם בדם האויב".[1] אחיו נתן לו פקודה מפורשת לא לחצות את הגבול לצורכי פשיטה,[1] אולם דבולמנזי פרש את הפקודה בצורה חופשית, וסבר שכדי להרגיע את תאוות הדם של אנשיו יוכל לערוך פשיטה על המיסיון הבריטי "רורק'ס דריפט", שחיל המצב שבו כלל רק כמה מאות בריטים, ובהתקפתו לא היה סיכון משמעותי.
דבולמנזי פתח בהתקפה בשעה 16:30 של ה-22 בינואר 1879, הכוח שלו נצפה מבעוד מועד והמפקד הבריטי ג'ון צ'ארד הספיק לבצר את המקום. עם זאת, מספרם הרב של חייליו של דבולמנזי (3,500 עד 4,000), גרם לכך שכמה מאות חיילים בריטים נמלטו מבעוד מועד, וברורק'ס דריפט נותרו 139 איש בלבד. עם זאת, על אף שהזולו הצליחו לחדור למחנה המאולתר, בשעה 2:00 בלילה הצליחו הבריטים להדוף את ההתקפה במספר אבדות מזערי 17 הרוגים, זאת לעומת 351 איש שדבולמנזי איבד. הוא נאלץ להורות על נסיגה, שהעכירה את השמחה ששררה על הניצחון באיסאנדלוואנה.
בהמשך, ניהל דבולמנזי את המצור על אשאו. כוחות הטור הדרומי של הבריטים, בפיקוד צ'ארלס פירסון, לא ידעו על היקף התבוסה באיסאנדלוואנה, והתבצרו בהריסות מתחם המיסיון הנורווגי באשאו (Eshowe). מכיוון שהטור הבריטי המרכזי הושמד, היה למעשה הכוח מנותק בלי ידיעתו. פירסון שקל לסגת, אולם דבולמנזי ניצל את המצב ושבר את נתיב האספקה של הטור הדרומי, תוך שהוא מכתר בכך את המיסיון לחלוטין. כוח חילוץ בפיקודו של לורד צ'למספורד נע לכיוון אשאו במטרה לחלץ את פירסון הנצור, ודבולמנזי החליט לארוב לו. צ'למספורד הצליח לפתות את הזולו לצאת לקרב בתנאים הנוחים לו, וב-2 באפריל 1879 נערך קרב גינגינדלובו שהסתיים בניצחון בריטי מכריע. דבולמנזי נאלץ לסגת ולהסיר את המצור.
לאחר המלחמה
דבולמנזי המשיך להיות נאמן לשלטונו של אחיו, והתנגד לניסיונות של אנשי עסקים בריטיים לרכוש אדמות בארץ הזולו. בשנת 1883 הורשה קטשאויו לשוב לשלטון, אולם מת בפברואר 1884. בנו בן ה-15, דיניזולו, הוכתר כמלך החדש. דבולמנזי תמך בדיניזולו, וסייע לו בקרבות נגד זיבהבו שהתנגד לשלטונו. דינוזולו גייס שכרי חרב בורים והבטיח להם אדמות בתמורה לסיוע שלהם. שכירי חרב אלו, בהנהגתו של לואי בותה, קראו לעצמם "מתנדבי דינוזולו". לאחר שהביסו את זיבהבו, דרשו מתנדביו של דינוזולו את אדמותיהם המובטחות, אולם דרישותיהם נראו מופרזות בעיני דבולמנזי שניהל את המשא ומתן עמם, ופרצו עימותים נוספים בין הבורים לבין הזולו.
ב-22 בספטמבר 1886 הוא נורה למוות במהלך קטטה עם קבוצת בורים.
לקריאה נוספת
- בראיין פרט, עד הסוף המר: סיפורי קרבות מפורסמים נגד כל הסיכויים, תל אביב: הוצאת יבנה, 2007.
- John Laband, Historical Dictionary of the Zulu Wars, Scarecrow Press, 2009
- Ian Knight, The Zulu War 1879, Osprey, 2003.
- Frederick Hale, Norwegian Missionaries in Natal and Zululand: Selected Correspondence 1844-1900, Van Riebeeck Society, The, 1996.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
| מלחמת הזולו | ||
|---|---|---|
| הצדדים הלוחמים ומפקדיהם | ||
| קרבות בולטים | איסאנדלוואנה • רורק'ס דריפט • אשאו • גינגינדלובו • הלובאין • קמבולה • אולונדי • | |
| ראו גם | היסטוריה של הזולו • אימפי | |
25534815דבולמנזי קמפנדה