גלן גולד

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מוזיקאי ריקה. גלן הרברט גוּלד (באנגלית: Glenn Herbert Gould;‏ 25 בספטמבר 1932 – 4 באוקטובר 1982) היה פסנתרן קנדי מפורסם, שנחשב על ידי רבים כגאון מוזיקלי ונמנה עם ענקי הפסנתרנים בני דורו, כסרגיי רחמנינוב, ארתור רובינשטיין וולדימיר הורוביץ.

גולד פיתח גישה ייחודית וחדשנית לפיה יש למבצע מרחב רב של פרשנות אישית ליצירה המוזיקלית. נודע באישיותו הססגונית, במוזרויות ובפרובוקציות שבהן היה מעורב, ובזכות הקלטותיו מרובות ההשראה של המוזיקה לכלי מקלדת של יוהאן סבסטיאן באך.

תולדות חייו

גלן גוּלד נולד כגלן גוֹלד (Glen Gold) בטורונטו שבמחוז אונטריו בקנדה למשפחה נוצרית ממוצא בריטי. אימו, אשר סבה היה בן-דודו של אדוורד גריג, הייתה מורתו הראשונה לפסנתר. בגיל 9 החל ללמוד נגינה בפסנתר, ובגיל 10 למד אורגן ותאוריה ב"קונסרבטוריון המלכותי למוזיקה" בטורונטו. ב-1945 הופיע לראשונה בפני קהל (על אורגן), ושנה לאחר מכן ביצע את הקונצ'רטו מס' 4 לפסנתר של בטהובן יחד עם התזמורת הסימפונית של טורונטו. הרסיטל הציבורי הראשון שלו נערך ב-1947, והרסיטל הראשון לרדיו הושמע ב-1950 בתאגיד השידור הקנדי. מאז, ובמשך 13 שנים החל לנוע במרתון של קונצרטים ברחבי העולם, וניגן עם מיטב התזמורות הפילהרמוניות כמו אלה של ברלין, וניו יורק. ב-1957 ערך גולד סיבוב הופעות בברית המועצות, והיה הצפון-אמריקאי הראשון שניגן שם מאז מלחמת העולם השנייה. הופעותיו כללו קטעים מאת באך וכן מוזיקה סדרתית מאת ארנולד שנברג ואלבן ברג, שדוכאה בעבר בברית המועצות בתקופת הריאליזם הסוציאליסטי. גולד חזר והביא למערב את המוזיקה של המלחין הרוסי דימיטרי שוסטקוביץ'. בחודש נובמבר 1958 הגיע גולד להופעות בישראל, ושהה שם חודש וחצי, במהלכן ניגן בהיכל התרבות בתל אביב עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הופעתו זו עוררה הדים רבים גם בזכות נגינתו המופלאה שהוציאה את המבקרים מגדרם, אך גם בססגוניות שליוותה את ההופעה: התקנה ממושכת של השרפרף הקבוע שנשא עמו להופעות בכל מקום בעולם, המעיל הכבד שלבש עקב הצטננותו, ו-4 תנורי חימום שפוזרו סביב כיסאו. גולד נהג להופיע ללא נעליו, וכן נהג לחמם את ידיו וזרועותיו במים חמים לפני עלייתו לבמה.

ביקוריו במקומות שונים בעולם, מחלותיו, ועניינים טכניים כמו פסנתר כנף שלא תאם את רצונותיו, הותירו בו חותם של יאוש ואכזבה מנדודיו בעולם. ככל שהוכרה גאוניותו וגברה תהילתו, חש גולד עייפות מהנגינה בפני קהל, עד כדי תחושה כאילו הופעותיו הופכות לעניין טכני. ב-10 באפריל 1964, בהיותו בגיל 32 בלבד, הופיע גולד בציבור בפעם האחרונה בלוס אנג'לס, קליפורניה. את הסיבות לפרישתו הסביר בתקליט יוצא דופן שהפיק באולפן בו הוא נשמע משוחח עם מפיק תקליטיו, ובין יתר הסיבות הזכיר גם את ביקורו בישראל. תקליט זה שהופץ במאות אלפי עותקים, נתן למבקריו ומעריציו הזדמנות נדירה לחדור אל נבכי נפשו המיוסרת, ואל עולמו הפנימי, מהם שאב את ההשראה לנגינתו. גולד הופיע בכ-200 קונצרטים בלבד.

במשך שארית חייו התרכז בהקלטות, כתיבה ושידור ברדיו. הקלטותיו עוררו ביקורת בגלל הטכניקה שנראתה חדשנית באותם ימים: הוא הקליט את יצירותיו באולפן פעם אחר פעם עד שהיה מרוצה מהביצוע, וערך ו"בישל" את ההקלטה. ביצועיו המוקלטים, שנמכרים עד היום, ידועים גם בזכות מנהגו לזמר בקולו גם בהקלטות מוקפדות ומלוטשות. גולד גם כתב והקליט ביקורות והערות למוזיקה שניגן, וצירף אותן להקלטות. הקלטותיו אלה נמכרו בכמויות רבות.

גולד נפטר בטורונטו ב-1982 בעקבות שבץ ונקבר בבית הקברות Mount Pleasant Cemetery. שנים לאחר מותו, וכמו בחייו, עוררה נגינתו פולמוס. מעריציו מדברים על פרשנותו הגאונית למוזיקה, ויש מוזיקאים הנשבעים כי המוזיקה שלו שינתה את חייהם. מתנגדיו טוענים נגד גישתו החדשנית שאיפשרה חופש כה רב למבצעים.

כישוריו ואישיותו המיוחדת של גולד שימשו רקע לסופר האוסטרי תומאס ברנהרד, שביסס עליו את עלילת הרומן "הטובע", שנכתב שנה אחרי פטירתו של גולד, ב-1983.