גלוריה סטיינם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גלוריה סטיינם
Gloria Steinem
לידה 25 במרץ 1934 (גיל: 90)
פעילות בולטת מייסדת העיתון Ms.
השכלה מכללת סמית'
מקצוע עיתונאית

גלוריה מארי סטיינםאנגלית: Gloria Marie Steinem; נולדה ב-25 במרץ 1934) היא פמיניסטית, עיתונאית ופעילת זכויות אדם אמריקאית ממוצא יהודי. סטיינם נחשבת מנהיגה ודוברת התנועה הפמיניסטית האמריקאית החל מסוף שנות השישים[1]. היא הייתה מעורבת ביוזמות ובארגונים פמיניסטיים רבים. סטיינם כתבה טור במגזין ניו יורק, ובעיתונים נוספים, והייתה שותפה מייסדת של מגזין Ms[2].

ב-2013 עוטרה במדליית החירות הנשיאותית על ידי הנשיא ברק אובמה.

ילדותה ונעוריה

סטיינם נולדה בעיר טולדו שבאוהיו. אמה רות נונוילר הייתה נוצרייה-פרסביטריאנית ממוצא גרמני וסקוטי. אביה היהודי, בנם של מהגרים מגרמניה ומפולין, היה סוחר עתיקות נודד (עם קרוואן שאליו הצטרפה משפחתו). סבתה מצד האב, פאולין פרלמוטר סטיינם, הייתה יושבת הראש ועדת החינוך של אגודת הנשים הסופרג'יסטיות הלאומית (אנ'), נציגה במועצת הנשים הבינלאומית (אנ') ב-1908, והאישה הראשונה שנבחרה לוועדת החינוך בטולדו[3].

משפחת סטיינם חייה ונסעה בקרון, שממנו ביצע ליאו סטיינם את עבודתו כסוחר עתיקות נודד[3]. לפני שסטיינם נולדה, אמה רות, שהייתה אז בת 34, עברה אירוע נפשי קשה שהותיר אותה עם יכולות תפקוד נמוכות. היא יצאה ונכנסה ממוסדות פסיכיאטריים. המשפחה התפצלה ב-1944, כשסטיינם הייתה בת 10, אביה נסע לקליפורניה כדי למצוא עבודה, בעוד היא ואמה המשיכו לחיות יחד בטולדו אוהיו[4]. סטיינם לא למדה בצורה מסודרת בבית ספר יסודי עד שהייתה בת 11[5]. הוריה התגרשו בעקבות מחלתה של אמה, וסטיינם טיפלה באמה וסייעה לתמוך במשפחתה, כשאמה התקשתה למצוא עבודה קבועה. בספרה, Outrageous Acts and Everyday Rebellions, היא מתארת את הקשיים שעמן התמודדה אמה, כמרכיב מרכזי בהבנתה עוולות חברתיות[6]. סטיינם סיימה את לימודי התיכון בוושינגטון די. סי.. לאחר שעברה לגור עם אחותה הגדולה גלוריה סטיינם פטץ'[7]. היא סיימה תואר ראשון במכללת סמית'[5], מכללה פרטית לנשים. היא מימנה את הלימודים בעצמה ובסיוע מלגות[8]. לאחר סיום הלימודים, נסעה סטיינם להודו כמלגאית (Chester Bowles Asian), לשנתיים. לאחר שהמלגה הסתיימה היא נשארה בהודו וכתבה עבור עיתונים מקומיים[9]. לאחר שחזרה לארצות הברית, סטיינם עברה כמנהלת של מרכז מחקר עצמאי, שמומן על ידי תורם אנונימי. בדיעבד התברר שהתוכן האנונימי, היה ה-CIA. במסגרת מרכז המחקר, נשלחו צעירים אמריקאים לפסטיבלים בינלאומיים, כדי להציג את הרעיונות הדמוקרטיים האמריקאים באור חיובי, לעומת התפיסה הקומוניסטית סובייטית[10]. באמצע שנות השבעים פמיניסטיות רדיקליות ביקרו את סטיינם על פעילותה מטעם ה-CIA[11]. ב-1960 היא החלה לעבוד כעיתונאית האישה הראשונה של המגזין הסאטירי Help!, אשר עד אז כתבו בו רק גברים.[5].

קריירה כעיתונאית

סטיינם החלה את עבודתה כעיתונאית בראיונות עם ידוענים ואז הוטל עליה לכסות את מרוצו לנשיאות של ג'ורג' מקגוורן, דבר שהוביל למשרה במגזין "ניו יורק"[דרוש מקור]. במאמרה מ-1962 בכתב העת אסקווייר דנה סטיינם אודות הדרך לפיה נשים מאולצות לבחור בין קריירה לנישואים, מאמר שקדם לספרה של בטי פרידן "המסתורין הנשי" שראה אור שנה לאחר מכן[12][13].

ב -1972 היא ייסדה את המגזין הפמיניסטי Ms. עם דורותי פיטמן יוז; מיז' התחיל כמהדורה מיוחדת של מגזין ניו יורק, וקליי פלקר, העורך ועיתונאי של המגזין מימן את הגיליון הראשון[12]. מהדורת הניסיון הראשונה, שכללה 300,000 עותקים נמכרה בתוך שמונה ימים[14] ו-20,000 מכתבים למערכת. המגזין נמכר לקרן הרוב הפמיניסטי (Feminist Majority Foundation) בשנת 2001; סטיינם נשארה כאחת משש העורכות המייסדות ומכהנת גם במועצה המייעצת לעיתון[15].

באותה השנה, סטיינם הייתה האישה הראשונה שנאמה במועדון העיתונאית הלאומי, ארגון אמריקאי לעיתונאים ואנשי תקשורת[16][17].

ב-1978 פרסמה סטיינם במגזין קוסמופוליטן מאמר בשם, אם גברים היו מקבלים וסת, שבו היא מתארת עולם דמיוני בו גברים מדממים פעם בחודש במקום נשים. היא מסכמת במאמר כי בעולם כזה, הווסת הייתה הופכת למקור של כבוד בשעה שגברים היו המשווים את הסבל היחסי שלהם, ולא מקור לבושה כפי שווסת היא לנשים[18].

סטיינם הפכה פעילה פוליטית בתנועה הפמיניסטית ונדמה היה כי כלי התקשורת מתייחסים אל סטיינם כמנהיגה פמיניסטית רבגונית. סטיינם הביאה פמיניסטיות ידועות אחרות לקדמת הבימה וחרשה את הארץ לאורכה ולרוחבה בצוותא עם עורכת הדין פלורנס ריי "פלו" קנדי. ב-1971 הייתה מייסדת שותפה של הוועידה הלאומית הפוליטית לנשים כמו גם את "ברית הנשים הפעילות". ב-1972 היא סייעה לייסד את כתב העת הפמיניסטי מיז וכתבה עבור המגזין עד למכירתו ב-1987. ב-1991 ייסדה את כתב העת Choise USA, אשר נרכש על ידי התאחדות הרוב הפמיניסטית ב-2001. סטיינם נותרה בראש התורן כאחת משש העורכות מייסדות ושירתה במועצה המייעצת. בניגוד לסברה הרווחת, סטיינם לא טבעה את מטבע הלשון "אשה זקוקה לגבר כפי שדג זקוק לאופניים", אלא אירינה דאן טבעה אותה.

סטיינם הייתה ב-1974 מייסדת שותפה של קואליציית איגוד העבודה לנשים, והשתתפה בוועידה הלאומית לנשים ביוסטון שבטקסס ב-1977. היא נהייתה עורכת מייעצת של המגזין מיז כשהוא הוחיה ב-1991, והיא הוכנסה להיכל התהילה לנשים הלאומי ב-1993.


אקטיביזם

ב-1970 כשארגון NOW החזיר לסדר היום הציבורי בארצות הברית את התיקון לשוויון זכויות בחוקת ארצות הברית, סטיינם העידה בפני ועדת המשפט של הסנט בעד התיקון. [23]


ב־10 ביולי 1971 סטיינם, בלה אבצוג, בטי פרידן, שירלי צ'יזהולם ומירלי אוורס-ויליאמס ועוד כ-300 נשים שהקימו את הקואליציה הפוליטית הלאומית של נשים (NWPC). הקואליציה שמה לעצמה למטרה לגייס להכשיר ולתמוך בנשים השואפות להיבחר לתפקידים ציבוריים ופוליטיים בארצות הברית. כשותפה מייסדת בקואליציה, היא נשאה נאום באירוע בשם "קריאה לנשות אמריקה"[24] שהפך לטקסט מכונן:

זו אינה רפורמה פשוטה. זו באמת מהפכה. מין וגזע, הם הבדלים הנראים לעין בקלות, [הם] היו הדרכים העיקריות לארגון בני אדם לקבוצות עליונות ונחותות ו[להפנות אנשים] לעבודה זולה שעליה תלויה מערכת הזו. אנחנו מדברות על חברה שבה לא יהיו תפקידים מלבד אלו שבחרנו או זכינו בהם. אנחנו באמת מדברות על הומניזם.

בשנת 1977, סטיינם הייתה מהתומכות הראשונות במכון נשים לחופש העיתונות (WIFP)[25]. ארגון ללא מטרת רווח הפועל לשלב נשים בתקשורת באמצעות מחקר, חינוך ופעילות ציבורית. ב -1984 נעצרה סטיינם יחד עם מספר מחברי קונגרס ופעילי זכויות אדם, על ידי שוטר סמוי, ליד שגרירות דרום אפריקה בארצות הברית בשעה שמחו על האפרטהייד בדרום אפריקה[26].

בתחילת מלחמת המפרץ, בשנת 1991, סטיינם, יחד עם הפמיניסטיות רובין מורגן וקייט מילט, התנגדו בפומבי לפלישה למזרח התיכון וטענו כי המטרה לכאורה של "הגנה על הדמוקרטיה" היא העמדת פנים. במכתב לעורך הניו יורק טיימס הן כתבו: "כפמיניסטיות אנחנו כותבות, אנו מתנגדות לכל מלחמה במפרץ הפרסי, שבה צעירים וצעירות משליכים את חייהם בתבערה שמחירה דם ודולרים שיש למנוע אותה. אנחנו זוכרות את [מלחמת] וייטנאם. אנו זוכרות שארצות הברית חימשה את סדאם חוסיין ולא התערבה במהלך בטבח הכורדים באמצעות לוחמה כימית."[27]

בשנת 2005, סטיינם, ג'יין פונדה ורובין מורגן ייסד את מרכז מדיה לנשים (Women's Media Center), הפועל כדי להגדיל את הנראות של נשים בתקשורת[28].

ב-2005 הופיעה סטיינם בסרטה התעודי של ג'ניפר באומגרדנר וגילאין אולדריץ בשם "הייתה לי הפלה". בסרט תיארה סטיינם את ההפלה שהיא עברה כאישה צעירה בלונדון, שם היא חייתה למשך זמן קצר, טרם לימודיה בהודו. סטיינם הייתה גם חברה בתנועה הסוציאל-דמוקרטית של אמריקה, וחברה בוועדה המייעצת של Women's Voice ו-Women's Vote.

ב-2013 עוטרה במדליית החירות הנשיאותית על ידי הנשיא ברק אובמה.

השפעה

המשורר והזמר הקנדי, דייוויד אשר (David Usher), כתב שיר בשם "Love Will Save the Day" שכלל sound bites מנאומיה של סטיינם. פתיחת השיר מכילה את הצהרתה כי "זוהי באמת מהפכה", והסיום נקטע בהינתן הציטוט "אנו מדברים על חברה שבה לא יהיו שום תפקידים אחרים מאשר אלו שנבחרו או אלו שמשתכרים עבורם, אנו באמת מדברים על הומניזם". גם בקרדיטים לסרט ונדטה מוזכר נאום אחרון זה.

ביקורת

סטיינם זכתה להכרה רבה בארצות הברית, ולכן הייתה מטרה שכיחה לביקורת. פמיניסטיות רדיקליות ביקרו אותה על גישתה הליברלית אשר מוותרת יתר על המידה לפטריארכיה. רדסטוק נגס טען ב-1975 כי עבדה עבור ה-CIA, האשמה אותה הכחישה סטיינם.

חיים אישיים

ב-1986 אובחן לסטיינם סרטן השד[29] וב-1994 היא אובחנה עם נויראלגיה טריגמינלית (תסמונת העצב המשלוש)[30].

ב-3 בספטמבר 2000, בגיל 66, נישאה סטיינם לדייוויד בייל, אביו של השחקן כריסטיאן בייל. החתונה נערכה בביתה של חברתה וילמה מנקילר, שהייתה לפני כן הצ'יף האישה הראשונה של שבט צ'רוקי. סטיינם ובייל היו נשואים במשך שלוש שנים בלבד קודם שהוא נפטר מגידול בראשו, ב-30 בדצמבר 2003, בגיל 62.

ב-2014 התארחה בתפקיד עצמה בסדרה "האישה הטובה", בעונה 6, פרק 3.

פרסים והוקרה

רשימה חלקית של הפרסים וההוקרות שסטיינם קבלה:

  • 1993: היכל התהילה הלאומי לנשים
  • 1995: פרס ארגון הסופרים של האומות המאוחדות
  • 2010: מדליית רדקליף, מכון רדקליף ללימודים מתקדמים בהרווארד
  • 2012: הומניסטית השנה מהאיגוד ההומניסטי האמריקני
  • 2013: מדליית החירות הנשיאותית
  • 2014: פרס מטעם פדרציית הנשים של ניו יורק
  • 2015: פרס דייטון לספרות שלום

כתביה

  • The Thousand Indias (1957)
  • The Beach Book (1963)
  • Outrageous Acts and Everyday Rebellions (1983)
  • Marilyn: Norma Jean (1986)
  • Revolution from Within (1992)
  • Moving beyond Words (1993)
  • Doing Sixty & Seventy (2006)
  • My Life on the Road (2015)

ספרים וסרטים על סטיינם

ספרים

  • The Education of A Woman: The Life and Times of Gloria Steinem by Carolyn Heilbrun 1995
  • Gloria Steinem: Her Passions, Politics, and Mystique, by Sydney Ladensohn Stern 1997
  • Who Is Gloria Steinem?, by Sarah Fabiny 2014

סרטים

  • Gloria: In Her Own Words 2011
  • 2018 Gloria: A Life

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גלוריה סטיינם בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Gloria Steinem | Encyclopedia.com, www.encyclopedia.com
  2. ^ Gloria Steinem | Biography & Facts, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 Gloria Steinem | Jewish Women's Archive, jwa.org
  4. ^ Steinem, Gloria., Outrageous acts and everyday rebellions, First edition, 2012, עמ' 140-142
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Gloria Steinem, Biography (באנגלית)
  6. ^ Steinem, Gloria., Outrageous acts and everyday rebellions, First edition, 2012, עמ' 129-133
  7. ^ The Western High School-Duke Ellington School of the Arts Alumni Association: Gloria Steinem, westernhighschool-dc.org
  8. ^ Winkler, Elizabeth (2015-10-28). "Gloria Steinem's Feminist Road Trip". The New Republic. ISSN 0028-6583. נבדק ב-2019-05-02.
  9. ^ Gloria Steinem, Meenakshi Mukherjee and Ira Pande, A conversation with Gloria Steinem, India International Centre Quarterly Vol. 34, No. 2, 2007, עמ' 90-105
  10. ^ Markos Kounalakis, The feminist was a spook, chicagotribune.com, ‏25.10.2015 (באנגלית)
  11. ^ Steinem & ms., redstockings challenge, Off Our Backs Vol. 5, No. 6, July 1975, עמ' 8-9, 28-33
  12. ^ 12.0 12.1 Fox, Margalit (2006-02-05). "Betty Friedan, Who Ignited Cause in 'Feminine Mystique,' Dies at 85". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-05-08.
  13. ^ "Innovative editor of New York magazine". Los Angeles Times (באנגלית אמריקאית). 2008-07-02. ISSN 0458-3035. נבדק ב-2019-05-08.
  14. ^ Joyce Appleby, Eileen Chang, Neva Goodwin, Ms. Magazine, Encyclopedia of women in American history., Armonk, N.Y.: Sharpe Reference, 2002
  15. ^ About Ms. – Ms. Magazine, msmagazine.com
  16. ^ Ruth Tam, Gloria Steinem: No such thing as a ‘feminist icon’, The Washington Post, November 19, 2013
  17. ^ DAVID DISMORE, Founding Feminists: January 24, 1972, ‏Jan 24, 2014
  18. ^ If Men Could Menstuate by Gloria Steinem, ww3.haverford.edu
  19. ^ Gloria Steinem, Feminists and the Clinton Question, the New York Times, ‏March 22, 1998
  20. ^ Frago, William (1998-03-25). "Are Feminists Right to Stand by Clinton?; Enabling Bad Behavior". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-05-11.
  21. ^ Redden, Molly (2017-11-30). "Gloria Steinem on her Bill Clinton essay: 'I wouldn't write the same thing now'". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2019-05-11.
  22. ^ Gloria Steinem stands by controversial essay she wrote back in 1998 after it comes under new scrutiny, Women in the World, ‏2017-12-01 (באנגלית)
  23. ^ GLORIA STEINEM, “TESTIMONY BEFORE SENATE HEARINGS ON THE EQUAL RIGHTS AMENDMENT” (6 MAY 1970), Voices of Democracy (באנגלית)
  24. ^ WebCite query result, www.webcitation.org
  25. ^ Associates | The Women’s Institute for Freedom of the Press (באנגלית)
  26. ^ "Arrested at embassy", news.google.com, ‏December 20, 1984
  27. ^ "We Learned the Wrong Lessons in Vietnam; A Feminist Issue Still". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 1991-01-20. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-05-23.
  28. ^ New Season of "Women's Media Center Live with Robin Morgan", www.feminist.com
  29. ^ Reviewed By, Patricia Holt, Making Ms.Story / The biography of Gloria Steinem, a woman of controversy and contradictions, SFGate, ‏1995-09-24
  30. ^ CYNTHIA GORNEY, Gloria | Mother Jones, web.archive.org, ‏2016-07-29
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29788813גלוריה סטיינם