גבול סוריה–עיראק
 | |||
| מפת קו הגבול סוריה-עיראק | |||
| |||
| אורך כולל | 599 ק"מ | ||
|---|---|---|---|
| תאריך קביעה | 3 בפברואר 1922 | ||
| הסכמים | הסכם ניוקומב-פולה | ||
| מעברי גבול |
לפי הסדר מצפון לדרום:
| ||
| מספר מעברי גבול | 4 | ||
גבול סוריה–עיראק (בערבית: الحدود السورية العراقية; תעתיק מדויק: אלחודוד אלסוריה אלעראקיה) הוא הגבול הבין-לאומי המפריד בין סוריה לבין עיראק. אורך הגבול עומד על 599 ק"מ הנמתחים לאורך המדבר הסורי, החל ממשולש הגבולות עיראק-סוריה-ירדן בדרום-מערב ועד למשולש הגבולות עיראק-סוריה-טורקיה בצפון-מזרח.
תיאור תוואי הגבול
הגבול מתחיל במערב במשולש הגבולות עם ירדן, כשחלקו הראשון הוא המשך של הקו הסרגלי הארוך המהווה את החלק המזרחי של גבול ירדן–סוריה. חלק זה של הגבול מקביל לקו האלכסוני ששורטט במפות סייקס-פיקו, והוא למעשה החלק היחיד ששומר על נאמנות כלשהי לקו-סייקס פיקו כפי ששורטט בהסכם. בהמשך עובר הגבול בסמוך לנהר הפרת ולמעבר הגבול הסורי-עיראקי הסמוך לעיירה אל-קאים, ממשיך משם צפונה באופן כמעט ישר וכ-250 קילומטרים צפונה משם, פונה קו הגבול מזרחה במגמת צפון-מזרח, לכיוון משולש הגבולות עיראק-סוריה-טורקיה.
היסטוריה של הגבול
בתחילת המאה ה-20, שלטה האימפריה העות'מאנית על שטחים נרחבים במזרח התיכון ובכלל זאת על האזורים שהפכו לימים למדינות הלאום המודרניות של עיראק וסוריה. במלחמת העולם הראשונה נחלה האימפריה העות''מאנית תבוסה בעקבות יכולתה של בריטניה לרתום כוחות ערביים מקומיים לפתוח במרד כנגד האימפריה העות'מאנית. במהלך המלחמה, כוננו הבריטים והצרפתים את הסכם סייקס-פיקו. הסכם סייקס-פיקו נחתם בשיאה של מלחמת העולם הראשונה בשנת 1916 בין בריטניה לצרפת ערב היציאה למרד הערבי. מטרת ההסכם הייתה לקבוע כיצד יחולקו שטחי האימפריה העות'מאנית בין הבריטים לצרפתים, במידה ותנוצח במלחמה, עוד לפני שניתנה תשובה סופית באשר לאם תנוצח בפועל ובכך היווה מעין תרגיל אינטלקטואלי.[1]
בשנת 1920 נערכה ועידת סן רמו בהשתתפות המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, ובה דנו בחלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית לרבות קווי הגבול הבסיסים של המנדטים בעיראק, סוריה, לבנון, פלשתינה ועבר הירדן. בוועידה זו הוחלט לכונן מנדט בריטי בשטח המחוזות העות'מאניים לשעבר של בגדאד, מוסול ובצרה. בשנים 1920–1923 חתמו השלטונות הבריטיים והצרפתיים על שורת הסכמים שנודעו בשם הסכם ניוקומב-פולה ובהם שורטטו הגבולות השונים בין שטחי המנדט השונים שניתנו לכל אחת מהמעצמות ובכללם גם קו הגבול בין המנדט הבריטי בעיראק לבין המנדט הצרפתי בסוריה. קו גבול זה הפך לקו הגבול הרשמי בין עיראק לבין סוריה, כשאלה הפכו למדינות עצמאיות.
החל מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 ועד להפלת משטר הבעת' העיראקי בשנת 2003, הובילה היריבות בין הזרוע העיראקית לבין זו הסורית של מפלגת הבעת' לנוכחות צבאית משמעותית לאורך הגבול, ולצמצום הקשרים חוצי-הגבול. מפלגת הבעת' הוקמה בדמשק בשנות ה-40 כתנועה חילונית, לאומנית סוציאליסטית וערבית, במטרה להיאבק בשלטון הקולוניאליסטי המערבי. המפלגה פעלה כתנועה פאן-ערבית באמצעות שלוחות בכמה מדינות ערביות, אבל זכתה להצלחה בעיקר בעיראק ובסוריה, בהן עלתה לשלטון בהפיכות ב-1963. שלוחת הבעת' בסוריה עלתה לשלטון בהפיכה ב-8 במרץ 1963 והיא מחזיקה בשלטון מאז. ב-1966 התפצלו השלוחה הסורית והשלוחה העיראקית של התנועה לארגונים יריבים, בשל מחלוקות אידאולוגיות ומאבק על הנהגת העולם הערבי. בעיראק, מפלגת הבעת' הצליחה להחזיק בשלטון לתקופה קצרה בשנת 1963, אולם אז איבדה את אחיזתה, ורק ביולי 1968 חזרה לשלטון מכוח הפיכה נוספת. שלטון הבעת' בעיראק נמשך עד הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003. מאז שהחל הפיצול בין השלוחות בשנות ה-60, וביתר שאת בשנות ה-70 וה-80 הגבול העיראקי-סורי הפך לגבול מבוצר שכמעט לא ניתן לחצות אותו, ולאורכו נבנו ביצורים שונים שהפכו אותו להיות אזור סטרילי נרחב, בעל תעלות משני צידיו ותלוליות עפר גבוהות. המעברים בגבול צומצמו באופן כמעט מוחלט והוגדרו אזורים אסורים לגישה ברכב.
גבול סוריה–עיראק לאחר 2003
עם תחילת מלחמת עיראק ב-2003 שהחלה כחלק ממה שכינו האמריקנים "המלחמה העולמית בטרור", חלה הקלה במעברי הגבול והתאפשר מעבר בין הצדדים, אם כי הגבול נותר מבוצר ומאובטח באופן שהקשה את המעבר בפועל והפך אותו ללא נעים. בעקבות הפלישה האמריקנית, הפך אזור הגבול בין עיראק לסוריה לבלתי יציב ותקריות צבאיות רבות התרחשו באזור בין הצדדים הלוחמים. מצב זה אף הוחרף משנת 2011 שבה פרצה מלחמת האזרחים המתמשכת בסוריה ולאחר התבססותו של ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) בצד הסורי של הגבול ובאזורים נרחבים נוספים.[2] מצב זה גרם לסגירתם של חלק מהמעברים שנפתחו לאורך הגבול בידי ממשלת עיראק, שביקשה להגן על עצמה מהכאוס שהתחולל בסוריה.[3]
במשך מספר שנים אזור הגבול נשלט בידי ארגון הטרור שפלש לעיראק והשתלט על צידו השני של הגבול. מיד עם חציית ביצורי הגבול וכניסתם לעיראק, החלו אנשי ארגון דאעש במבצע "ריסוק הגבול" (ער' – כּסר אל-חודוד) שמטרתו הייתה פריצת הגבול ופתיחתו לתנועה חופשית של נתיני הח'ליפות.[4] באמצעות מבצע זה השיג הארגון שליטה על הגבול משני צדדיו. המקטע הצפוני של הגבול, שאחריו מתחיל הגבול עם טורקיה נותר בשליטת רשויות החבל הכורדי. ארגון המדינה האסלאמית איבד את השליטה על הגבול לאחר שהובס בשורת קרבות שניהלו מולו כוחות עיראקיים וכורדיים בתמיכת כוחות הקואליציה הבין-לאומית בשנת 2017, ובכלל זאת גם את השליטה על ערי הבירה של הח'ליפות, במוסול ובא-רקה.[5] במרץ 2019, הוכרז כי הארגון הובס גם בסוריה ובשנה זו חוסל מנהיג הארגון, אבו בכּר אל-בגדאדי.
הפיכתו של אזור הגבול לרווי באירועים ביטחוניים והעובדה כי פועלים בו שחקנים מדינתיים וגם א-מדינתיים טשטשה את הקווים הרשמיים בין מוסדות פורמליים ובלתי פורמליים ובעצם את השליטה בשטח לאורך הגבול, עליה מתחרים מוסדות המדינה עם מיליציות לא-מדינתיות.
מעברי הגבול
לאורך הגבול שבין עיראק לסוריה קיימים שלושה מעברי גבול רשמיים ומעבר ארעי אחד:[6]
- מעבר הגבול רבּיעה, על כביש א-שדאדה – מוסול, הוא המעבר הרשמי הצפוני ביותר.
- מעבר הגבול אל-קאים בין אל-בוכמאל בסוריה, לאל-קאים בעיראק. המעבר נסגר בעקבות מלחמת האזרחים המתמשכת בסוריה, אך נפתח מחדש ב-30 בספטמבר 2019 לאחר שהיה סגור משך שמונה שנים בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה.[7][8] מאז פתיחתו מחדש של מעבר זה, מחזיקה ומנהלת בשליחות איראן מיליציית "גדודי חזבאללה" הנתמכת על-ידי איראן, את קו הגבול בצד העיראקי של הגבול. לטענת גורמי מודיעין אמריקניים וישראליים, דריסת הרגל האיראנית הבאה לידי ביטוי בנוכחותו של כוח משמעותי הפועל תחת חסותה במעבר הגבול, הפכה את המעבר לנקודת השפעה ומפגש בין איראן לבעלות בריתה. במשך שני העשורים הראשונים של המאה ה-21, המעבר הפך לאזור בו מתנהל חלק מהעימות בין כוחות איראניים לכוחות אמריקניים וישראליים, בעיקר באמצעות התקפות אוויריות.[9][10]
- מעבר הגבול אל-וליד, הידוע בסוריה כמעבר א-תנף, ממקום במחוז א-רוטבה סמוך למשולש הגבולות עיראק-סוריה-ירדן לנקודה המערבית ביותר בעיראק ולנקודה הצפון-מזרחית ביותר של ירדן, באזור מדברי במחוז א-רוטבה ובמרחק של כ-150 ק"מ מהעייר א-רוטבה. הוא משמש כמעבר הגבול היחיד על הכביש המהיר בין דמשק לבגדאד. מחסום א-תנף בצד הסורי של הגבול, במחוז חומס הופצץ והוא לא קיים עוד. משני צדי הגבול קיימים מחנות פליטים פלסטיניים: מחנה אל-וליד בצד העיראקי ומחנה א-תנף בצד הסורי. המעבר נכבש על-ידי המדינה האסלאמית במאי 2015 אך השליטה עליו הושבה לעיראק במרץ 2016.
- מעבר הגבול סימאלקא (פישח'אבור) הוא גשר צף החוצה את נהר החידקל. הגשר הוקם על-ידי ממשלת חבל כורדיסטן העיראקית שהינה אוטונומית ברוב המכריע של תחומי המנהל, אבל באופן פורמלי לא אמורה לנהל את מעברי הגבול. לכן הפתיחה של מעבר הגבול על-ידי ממשלת החבל הינה צעד חשוב מאוד אך מרחיק לכת, ומדגישה את כוח המיקוח של ממשלת החבל אל מול הממשל בבגדאד באותה העת. המעבר נפתח במהלך מלחמת האזרחים הסורית כקילומטר אחד ממשולש הגבולות עיראק-סוריה-טורקי. המעבר לא נפתח כמעבר גבול עיראקי-סורי, אלא כמעבר גבול בין חבל כורדי אוטונומי אחד בעיראק, לחבל כורדי אוטונומי אחר, בסוריה. למעבר המאולתר הזה הייתה חשיבות רבה בשנים של מלחמת האזרחים בסוריה, כאשר מאות אלפי פליטים עברו עליו מצד לצד, לרבות בתקופה בה השתלט ארגון הטרור דאעש על חלקים נרחבים גם בעיראק.
הערות שוליים
- ^ באר, ג'יימס, קו בחול: בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, תל אביב: אופוס, 2015
- ^ שוויצר יורם ועומר עינב, המדינה האסלאמית: דגל שחור מתנוסס מעליה., המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2015.
- ^ Sarah Dadouch and Asser Khattab, Syria and Iraq open a key border crossing closed since 2012, The Washington Post, September 30, 2019 (באנגלית)
- ^ Bulldozing the Border Between Iraq and Syria: The Islamic State, August 2014
- ^ רבי, עוזי ומיכאל ברק, דאע"ש וחזון המדינה האסלאמית, 2021
- ^ Syrian border crossings, mapaction.org (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Harith Hasan and Kheder Khaddour, The Transformation of the Iraqi-Syrian Border: From a National to a Regional Frontier, Carnegie Middle East Center, 2020, March 31, 2020 (באנגלית)
- ^ Iraq reopens Al Qaim border crossing with Syria, Al Jazeera Media Network, September 30, 2019 (באנגלית)
- ^ Hasan, Harith, Where Iraq and Syria Meet, Unrest Follows, New Lines Magazine, 2021
- ^ דניאל סלאמה, שיירת משאיות חצתה מעיראק לסוריה - והותקפה מהאוויר: "3 פיצוצים חזקים", באתר Ynet, 29 בינואר 2023
