ג'מאסין אל-ע'רבי
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | לוד |
| נפה | נפת יפו |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 1,365 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | ינואר 1948 |
| יישובים יורשים | שכונות גבעת עמל ב' ובבלי בתל אביב |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 1,080 (1945) |
| קואורדינטות | 32°05′33″N 34°47′50″E / 32.092615°N 34.797134°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת תל אביב רגילה)   ג'מאסין אל-ע'רבי | |
גַ'מַּאסִין אַל-עַ'רְבִּי (בערבית: جمّاسين الغربي) היה כפר ערבי מדרום לירקון, בתחומי תל אביב-יפו של ימינו, שתושביו נמלטו במהלך מלחמת העצמאות.
היסטוריה
ג'מאסין הוקם על ידי שבט עתיק שמקורו בדואי. בזמן השלטון המצרי במאה ה-19 (כיבוש שארך עשר שנים) הגיעו לכפר מהגרים ממצרים ומסודאן[1]. סקרי אוכלוסייה מתקופת המנדט הבריטי מראים שאוכלוסיית הכפר הכפילה את עצמה בשנים 1931-1945[2]. משמעות שם הכפר, "ג'מאסין", היא מגדלי ג'מוסים. כפר סמוך נקרא ג'מאסין א-שרקי (המזרחי), ואילו פירוש "ג'מאסין אל-ע'רבי" הוא ג'מאסין המערבית[3].
את העדות הראשונה לכפר ניתן למצוא בסקר מ-1931 אז מנה הכפר 566 איש. בסקר האוכלוסין שנערך בשנת 1945, הערכה הייתה שמספר התושבים היה 1,080 נפש לפי גידול משמעותי באוכלוסיית האזור. כלל שטח הכפר 1,365 דונם, מתוכם 714 בבעלות יהודית, 529 בבעלות ערבית ו-122 בבעלות ממשלתית[4]. עד תקופת שלטון המנדט הבריטי עסקו תושבי הכפר בעיקר בגידול ג'מוסים, ומשנות ה-20 התבססה כלכלת הכפר על משק חלב. חלק נוסף מהתושבים עסק בחקלאות וחלק עבדו כפועלים בפרדסי שרונה. הילדים למדו בבית הספר בשייח' מוניס.
במהלך המרד הערבי, באוגוסט 1936, התבצעה תקיפה של ההגנה בכפר, בחריגה כמעט בודדה ממדיניות ההבלגה אותה נקטה לאורך המאורעות[5].
בסוף 1947, לאחר פינוי הכפר הסמוך סומייל מתושביו, היווה ג'מאסין אל-ע'רבי מובלעת ערבית יחידה בין תל אביב לרמת גן; הכפר הוקף ביישובים יהודיים וכל הדרכים אליו היו תחת פיקוח כוחות עבריים. כפי הנראה ננטש הכפר על ידי רבים מתושביו (ומפליטי סומייל שהשתכנו בו) בשל הכיתור. בינואר 1948 הערבים המעטים שנותרו בכפר יזמו את נטישתו ופנו להגנה, בבקשה שתקבל את השמירה עליו ותמנע בזיזתו בידי ערבים אחרים. היהודים ביקשו מהערבים שיחתמו על מסמך בו יכתב שהכפר נמסר לשמירתם מרצונם הטוב של הערבים, כדי למנוע אפשרות שיואשמו בגירוש הערבים, אך הערבים סירבו בטענה שחתימה כזאת תסכן את חייהם. אחרוני הערבים עזבו את המקום ללא הסכם, אך במגעים שנוהלו לאחר מכן, סוכם שהמקום ישמר גם ללא הסכם חתום. במהלך חודש פברואר 1948 כבר ישבו בכפר 170 עד 180 משפחות יהודיות.
ב-1948 שיכנה עיריית תל אביב-יפו בבתי הכפר פליטים יהודיים מאזורי הקרבות הסמוכים. עם הזמן הפך הכפר לשכונה מן המניין בעיר, שנקראה "גבעת עמל א'" מצדה המערבי של דרך נמיר ובצדו המזרחי נקראה "גבעת עמל ב'". הקרקע הועברה לרשות "מינהל מקרקעי ישראל" ועיריית תל אביב לפי חוק נכסי נפקדים. לאחר תום הקרבות ביקשה העירייה לפנות את התושבים מהשכונה ובשנת 1954 פנתה לבית המשפט בדרישה לפנות אותם כפולשים. בשנת 1961 ניתן פסק דין שאסר על העירייה לפנות את התושבים ללא מתן דיור חלופי ראוי[6].
בשנות ה-90 נהרסה גבעת עמל א' במסגרת פרויקט "פינוי-פיצוי" שבעקבותיו נבנו במקום מגדלי אקירוב. על חלק נוסף מאדמות הכפר נבנה חלק משיכון בבלי ופארק צמרת. פינוי תושבי גבעת עמל ב', לשם הכשרת הקרקע לבניית מגדלי יוקרה, לווה במאבק משפטי ממושך על גובה הפיצוי שיינתן להם. כיום השכונה מורכבת מבתי פחונים וצריפים מוזנחים[7].
שרידי בתים מן הכפר נותרו בשני ריכוזים - האחד צפונית לדרך ההלכה, בין דרך נמיר לנתיבי איילון, והאחר בסביבת הרחובות אהבת ציון ואריה עקיבא.
הערות שוליים
- ^ רבקה שפק ליסק, רוב המוסלמים בארץ במאה ה-19 ממוצא מצרי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 14 ביוני 2017
- ^ נתוני מפקד האוכלוסין המנדטורי
- ^ רועי מרום,"ההתיישבות הערבית המחודשת באזור רעננה", בתוך: יצחק שטייגמן, משממה למושבה פורחת – רעננה – דגם להתיישבות פרטית בארץ ישראל (1981-1922), ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2017, עמ' 437
- ^ נתוני מפקד האוכלוסין המנדטורי
- ^ בני מוריס, "קרבנות", הוצאת עם עובד, 2003
- ^ יגאל לב, תושבי ג'מסין לא יפונו, מעריב, 14 באוגוסט 1961
- ^ הסיפור שמאחורי גבעת עמל ב', באתר TheMarker, 27 בספטמבר 2008