ג'ון אדינגטון סימונדס
 | |
| ג'ון אדינגטון סימונדס בתמונה שנשלחה לוולט ויטמן, ועליה חתומה השנה 1889 | |
| לידה |
5 באוקטובר 1840 רובע קליפטון, בריסטול, אנגליה |
|---|---|
| פטירה |
19 באפריל 1893 (בגיל 52) רומא, איטליה |
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת |
| השכלה |
בית ספר הארו אוניברסיטת אוקספורד |
ג'ון אדינגטון סימונדס (באנגלית: John Addington Symonds; 5 באוקטובר 1840 - 19 באפריל 1893) היה משורר ומבקר ספרות אנגלי.
סימונס ידוע בעיקר בשל מחקריו בתרבות הרנסאנס, בהם חיבור מקיף בשם "הרנסאנס באיטליה" וביוגרפיה של מיכלאנג'לו, וכן בשל שני כתבים שהוציא לאור: "סוגיות באתיקה היוונית" (1871) ו"סוגיות באתיקה המודרנית" (1891).
נעוריו
סימונדס נולד ברובע קליפטון שבבריסטול שבאנגליה. אביו, ד"ר ג'ון אדינגטון סימונדס הראשון (1807–1871), היה מהרופאים הבולטים והידועים שבמדינה באותן שנים, והוא פרסם כמה מאמרים ידועים.[1]
אמו מתה כאשר היה בן ארבע, ואחיותיו ודודותיו הן שגידלוהו וחינכוהו. ב-1854 החל ללמוד בבית הספר האנגליקני "הארו" (Harrow), שם נחשב לילד מעודן אשר לא נהג להשתתף במשחקים, ואף לא הותיר רושם של תלמיד מצטיין ומשכיל.
שנת 1858 הייתה שנתו האחרונה של סימונדס ב"הארו". באמצע השנה הוא עבר לבייליול קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד, ושם החל לחשוף את יכולותיו האקדמאיות. ב-1860 זכה בפרס "Newdigate" של האוניברסיטה, הניתן למשוררים צעירים, עם שירו על "אל אסקוריאל". שנתיים לאחר מכן הוא השלים את לימודיו במדעי הרוח ("Literae Humaniores"), ולאחר מכן זכה בפרס "Chancellor's" למאמרים באנגלית.
בשנת 1862 התקבל סימונדס לסגל ההנהלה של מכללת "מגדלן" באוקספורד. עם הגעתו הסתבך בשערורייה, כאשר נער שסימונדס שימש לו מורה פרטי ניסה לשדל אותו לעזור לו להתקבל למכללה. כאשר סירב סימונדס, שלח הנער מכתבים בגנותו להנהלת בית הספר והאשים אותו בהאשמות שונות.[2] על אף ששמו טוהר לבסוף, הביא המתח שליווה את הפרשה להתדרדרות במצבו הבריאותי. הוא סבל באותם ימים מתסמינים שונים של נוירוזה, וב-1863 עזב את אנגליה ונסע לשווייץ על מנת להחלים.
נישואיו והמשך עיסוקו בכתיבה
בשווייץ הכיר סימונדס את ג'נט קתרין נורת', ושם גם התארסו. הוא נישא לה בעיירה הייסטינגס שבדרום אנגליה ב-10 בנובמבר 1864, ובני הזוג התיישבו בלונדון. לשניים נולדו ארבע בנות: ג'נט (נולדה ב-1865), שרלוט (נולדה ב-1867), מרגרט (נולדה ב-1869) וקתרין (נולדה ב-1875, נקראה בהמשך דיים קתרין פורס), מייסדת הארגון "Voluntary Aid Detachment".[3]
בשנת 1877 התדרדר מצבו הבריאותי של סימונדס, והוא היה תחת סכנת חיים של ממש כאשר סבל משטף דם חמור בריאות, שנגרם עקב שחפת. הוא נסע לדאבוס שבשווייץ לצורך החלמה, התאהב במקום והשתקע בו לצמיתות. בספרו "Our Life in the Swiss Highlands" משנת 1891 הוא מתאר בחדווה את חייו שם. סימונדס הפך לאזרח שווייצרי של העיירה, לקח חלק במוסדותיה המוניציפליים והתיידד עם האיכרים המקומיים. בדאבוס חיבר את מרבית ספריו, בהם האוטוביוגרפיות של פרסי ביש שלי (1878), פיליפ סידני (1886), בן ג'ונסון (1886), מיכלאנג'לו ווולט ויטמן (1893), שעמו גם נהג להתכתב.[4] הוא כתב כמה כרכים של שירה ומאמרים, תרגם לאנגלית את האוטוביוגרפיה של בנוונוטו צ'ליני ופרסם את התרגום האנגלי הראשון לסונטות של צ'ליני (1887) ושל תומאסו קמפארלה (1878). בתקופה זו עסק בכתיבת יצירתו העיקרית והזכורה ביותר שלו, "הרנסאנס באיטליה", אשר הופיעה בשבעה כרכים שיצאו בהפרשי זמן שונים בין השנים 1875 ל-1886, ועסקה בהיסטוריה של האסתטיקה והתרבות.
בדאבוס התיידד סימונדס עם הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, שבא אף הוא להתרפא בשנת 1880 ושהה במקום כשנתיים. בשנת 1882 תיאר סטיבנסון במסתו "Talks and Talkers" את סימונדס (תחת השם הבדוי Opalstein) כ"הטוב שבדברנים... מזמר בשבחם של הארץ והאמנויות, פרחים ותכשיטים, יין ומוזיקה, בסגנון של סרנדה לאור הירח, כמו בנגינה קלילה על גיטרה. אפילו דברי חוכמה נשמעים מפיו כשירה", אולם גם כמי שדיבורו "בעייתי" וש"לא השלים עם חייו ועם עצמו, והמאבק הפנימי הזה מפצל את תשומת לבו. לעיתים קרובות הוא אינו מתמסר לשיחה, ומבליע בדבריו מחשבות שונות מאלו שביטא במילים".[5] סימונדס לא הסתיר את אי-שביעות רצונו מתיאורו כאדם הפכפך, והשיב לסטיבנסון בביקורת נוקבת על ספרו "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד". אך למרות זאת שמרו השניים על קשר מכתבים עד מותו של סימונדס, שאף כתב לסטיבנסון באחד מהם "אני עדיין אוהב אותך וחושב עליך מדי יום ביומו".[6]
סימונדס כתב בקדחתנות רבה במהלך חייו, וכמות הכתבים שהשאיר אחריו מרשימה ביותר, בהתחשב במצב הבריאותי שבו היה שרוי. הוא אהב את איטליה, ושנים רבות נהג לבלות את תקופות הסתיו בבית חברו הוריישו בראון בוונציה. סימונדס מת ברומא בשנת 1893, ונקבר בסמוך לפרסי ביש שלי.
לאחר מותו
סימונדס הוריש את כתביו ואת האוטוביוגרפיה שלו לחברו בראון, אשר ערך אותה בשנת 1895 לכדי ביוגרפיה, בעזרת המשורר אדמונד גוֹס (Gosse; 1849–1928). בשנת 1926 עבר גוס על כתבי הזיכרונות של סימונדס שהיו בחזקתו והסיר מהם כל אזכור נוסף פרט לזיכרונות עצמם, וזאת לתדהמתה של נכדתו של סימונדס.[7] שתי עבודות, קובץ של מאמרים בשם "In the Key of Blue" והמונוגרפיה של וולט ויטמן פורסמו מיד לאחר מותו.
קישורים חיצוניים
- ג'ון אדינגטון סימונדס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ג'ון אדינגטון סימונדס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- מסמכים של ג'ון אדינגטון סימונדס באתר אוניברסיטת בריסטול (באנגלית)
- תרגומו של סימונדס ל- "The Life of Benvenuto Cellini": חלק א', חלק ב' (באנגלית)
- הרצאה שנשא ג'ון אדינגטון סימונדס באוניברסיטת בריסטול, באתר Google Books (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ "Criminal Responsibility" (1869)
"The Principles of Beauty" (1857)
"Sleep and Dreams" (2nd ed., 1857) - ^ Memoirs of John Addington Symonds, ed. by Phyllis Grosskurth, Chicago: U of Chicago P, p. 131
- ^ ערך בוויקיפדיה באנגלית.
- ^ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםראסל - ^ Talks and Talkers, פורסם לראשונה ב-Cornhill Magazine באוגוסט 1882
- ^ Phyllis Grosskurth, John Addington Symonds: a biography, London: Longmans, Green & Co. 1964, pp. 212-213
- ^ "Infopt.demon.co.uk". Retrieved 2006-11-15.
ג'ון אדינגטון סימונדס31859592