ג'וזפה מוריאלי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ז'וספה מוריאלי
Giuseppe Moreali
העץ לזכרו של ג'וזפה מוריאלי כחסיד אומות העולם בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם
העץ לזכרו של ג'וזפה מוריאלי כחסיד אומות העולם בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם
לידה 1895
פטירה 1980 (בגיל 85 בערך)
מדינה איטליה
מקצוע רופא
מידע חסיד אומות העולם
סטטוס היסטורי שרד את המלחמה
מקום ההצלה נוננטולה שבאיטליה
תאריך הכרה 18 בפברואר 1964
מקום ההכרה ישראל
אופן הנצחה עץ בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם
מספר היהודים שהציל 120

ג'וזפה מוריאלי (באיטלקית: Giusseppe Moreali; ‏1980-1895) היה רופא וחסיד אומות העולם מהעיירה נוננטולה (אנ'), שליד מודנה במחוז אמיליה-רומאניה באיטליה. הוא הציל 120 יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה באיטליה, רובם ילדים. שותפו העיקרי להצלה היה אריגו בקרי (Arrigo Beccari). בשנת 1964 הכיר יד ושם במוריאלי ובבקרי כחסידי אומות העולם. על שמו של מוריאלי ניטע עץ בשדרות חסידי אומות העולם ביד ושם בירושלים.

לפני המלחמה

ג'וזפה מוריאלי נולד ב-1895 בעיר סאסואולו (אנ') שליד מודנה, לרפאל מוריאלי (Raffaele Moreali) ולאגריפינה באשיירי (Agrippina Baschieri). משפחתו הייתה במעמד הבינוני, הוא למד בבית הספר במודנה ונחשב לסטודנט צעיר ומבריק. לאחר שסיים את לימודי התיכון, החל ללמוד רפואה. בשנה הראשונה ללימודיו התחוללה מלחמת העולם הראשונה, במהלכה הוא סייע בבית חולים בקרבת שדה הקרב. הזוועות שראה השפיעו עליו עמוקות, וכתוצאה מהם, הוא סבל מסיוטים רבים בשנה האחרונה לחייו. ההתנסות בבית החולים במהלך המלחמה תרמה לגיבוש אופיו והתבגרותו, וביססה את עמדתו האנטי-פאשיסטית. עד מהרה, הפך מוריאלי לדמות בולטת בתנועה האנטי-פשיסטית באמליה (אנ'), עיר בצפון איטליה.[1]

לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1925, התמודד מוריאלי לתפקיד הרופא הראשי של נוננטולה. אולם, השלטון הפשיסטי באיטליה ומתנגדיו החריפים של מוריאלי לא קיבלו את התמודדותו בשל עמדותיו הפוליטיות וניסו להוציא אותו מרשימת המתמודדים, בטענה שאינו עונה על הקריטריונים. כפי שתיאר יוסף איתאי בספרו: "הוא, מוריאלי, לעולם לא יענוד את סמל המפלגה [הפאשיסטית]. משום כך נפסל הוא כרופא עירוני. מי שאינו חבר המפלגה [הפאשיסטית] ואין לו אמצעים משלו, דינו רעב".[2] עובדה זו עיכבה את התקדמותו המקצועית של מוריאלי למרות היותו רופא ידוע, ובכל זאת הוא נשאר להתגורר בנוננטולה.[1]

פעולותיו במלחמת העולם השנייה

ביולי 1942 הגיעה לנוננטולה קבוצה של 50 ילדים יהודים, לאחר ששהו באזור הכיבוש האיטלקי בצפון יוגוסלביה והופרדו מהוריהם. כשגברה ביוגוסלביה פעילות הפרטיזנים, פנו השלטונות האיטלקיים ליושקו אינדיג (לימים יוסף איתאי), מדריך קבוצת הילדים.[3] הם הציעו לו לעזוב את יוגוסלביה ולעבור למקום מבטחים באיטליה. הילדים והמדריך מצאו מקלט בנוננטולה, בבית כפרי גדול, המכונה וילה אמה, שהושכר על ידי דלאסם (Delasem) - ארגון עזרה של יהדות איטליה, הידוע גם בתור D.A.E.E: סוכנות הסעד היהודית.[4] דלאסם הוקם ב-1 בדצמבר 1939 כאגודה שהוסמכה על ידי הממשלה הפאשיסטית, ביוזמתם של דנטה אלמאנסי, עורך הדין היהודי מגנואה לליו ויטוריו ואלברה, יו"ר האגודה ויו"ר איגוד הקהילות היהודיות באיטליה. מטרתו הרשמית של הארגון הייתה לסייע לפליטים ולזרים אחרים שנכלאו באיטליה ולהקל עליהם.[1]

לקבוצת הילדים צורפו עוד 50 ילדי פליטים. מוריאלי פגש בקבוצת הנוער בנוננטולה, העמיד את עצמו לרשותם ודאג לבריאותם. יוסף איתאי מתאר בספרו את מוריאלי כ"אדם נמוך קומה עם ראש מקריח, בעל מבט שקט וחודר שלא נעלם ממנו דבר".[5] במשך 14 חודשי שהותה של הקבוצה בוילה אמה, פעל מוריאלי, יחד עם אריגו בקרי, למען הילדים והנערים, עודד אותם וניחם אותם. כשכבשו הנאצים את צפון איטליה עקב נפילת משטרו של מוסוליני ב-8 בספטמבר 1943, הבינו מוריאלי, בקרי ומדריכי קבוצת הילדים כי המקום אינו בטוח עוד עבור הילדים ולכן הגיעה שעת הכושר להבריחם מצפון איטליה. מוריאלי וחבריו היו צריכים לפעול מהר על מנת שהילדים לא יפלו לידי הנאצים, והם קיוו שהילדים יגיעו במהרה לארץ ישראל.[1] תוך 24 שעות הצליחו מוריאלי וחבריו לפזר את כל הצעירים ומלוויהם מוילה אמה לבתי תושבים בסביבה, ברדיוס של כעשרה קילומטרים, הודות לרצונן הטוב ולעזרתן המעשית של הכמורה, האוכלוסייה המקומית והמחתרת שהתארגנה באותם ימים. כ-30 מן הילדים הקטנים נלקחו לבית ספר לכמרים יחד עם כמה נערות. כך, בפעם הראשונה נכנסו נשים בשערי המוסד הדתי. בפעולה זו היו מעורבים בקרי, אשר יחד עם פלאטי (Pellati) ומורה נוסף, אניו טרדיני (Tardini), הצליחו להפיג את חשדותיהם של הנאצים כשהצהירו שאין במוסד הכנסייתי נערים מן החוץ. שאר הילדים נלקחו לבתי משפחות בנוננטולה. מספר ילדים מבוגרים יותר חיפשו מקלט בחוץ. שלושה מהם התחבאו במגדל הפעמונים של הכנסייה המקומית, ומשפחות במקום דאגו לספק להם מזון בתורנות.[6] כאשר הגבירו הנאצים את חיפושיהם אחר יהודים באזור, הוכנה התוכנית להברחת כל 120 הצעירים אל מחוץ לאזור הכיבוש הגרמני.[7]

התוכנית הראשונית להברחת הילדים היהודים מהנאצים

תחילה חשבו להבריח את הצעירים דרומה, אל מעבר לקווי החזית, לשטח שנכבש על ידי בעלות הברית.[8] אולם, התברר שרעיון זה אינו מעשי ולכן נזנח.

התוכנית השנייה להברחת הילדים מהנאצים

מוריאלי ובקרי החליטו להבריח את הילדים לגבול שווייץ ומשם צפונה. בעזרתו של מוריאלי הונפקו תעודות זהות מזויפות לקבוצת הילדים ומדריכיהם, עליהם חתם בעצמו, והוא השיג עבורם תצלומים ואישורים על מנת שייראה הדבר אמין. בכך סיכן מוריאלי את חייו. הצעירים הוברחו ברכבת לגבול שווייץ בערב יום הכיפורים 1943. בזכות התעודות שסיפק להם מוריאלי, הצליחו לעבור את הביקורת של אנשי האס.אס.[9] סכנות נוספות ארבו בדרך לשיירת הילדים בעלי המראה הזר ולמדריכיהם. כך למשל, הילדים, שרובם נולדו ביוגוסלביה, קיבלו שמות איטלקיים, ואף נשאו מסמכים איטלקיים אך בקושי ידעו לדבר מילה באיטלקית.[8] אף על פי כן, הברחתם הצליחה, ולאחר שחצו את הגבול לשווייץ שהתה הקבוצה במשך שנתיים בכפר שווייצרי כפליטים. יוסף איתאי מתאר בספרו- כאשר הגענו לגבול של שווייץ,] תחילה לא נתנו לנו להיכנס. הסברתי לחיילים העומדים על הגבול כי הממשלה יודעת שאנחנו באים ושיש לנו אישורים. הוא מתאר שבמהלך המתח האיום הוא שמע את הילדים מעיפים נשיקות לחיילים שאינם מבינים את פשר השימחה. הובילו אותנו לתחנת הגבול של משטרת שווייץ. שם יוסף מסביר בשנית לקצין כי השגרירות יודעתשהם באים והם קיבלו את הסכמת הממשלה לכניסתם לשווייץ. באותו הלילה העבירו אותם למחנה קרוב והם היו צריכים לחכות ולראות מה יעלה בגורלם. השווייצרים ראו בעין יפה את התארגנותם הפנימית כיוון שהם לא היו מוטרדים והיו פטורים מהדאגה על קבוצת הילדים. יוסף הסביר לסרן שיהיה מוכן כי עומדת להגיע עוד קבוצה של ילדים. יום נוסף של אי ודאות חלף ועבר, בלי ידיעה ובלי בהירות. אחר הצהרים מצווה הסרן שעליהם להתאסף באולם.  הם הולכים לשם כדי לשמוע את פסק הדין. הוא מתאר כי הסרן נכנס ומעיף בהם מבט רציני. הוא מספר על מצבה של שווייץ, חוקיה וצרותיה, שיחות וחקירות ועוד. ואז בא המשפט המסכם- ״בהתחשב בכל אלה ובהסתמך על השיחות שנוהלו בימים האחרונים, החליטה הסמכות המרכזית של הברית השווייצרית, שאתם, גבירותי ורבותיי, תוכלי להישאר על אדמת שווייץ. כולם שמחו והתרגשו, חשו הקלה ומאושרים שניצלו מיידי הגרמנים.[2]  

עם תום המלחמה בשנת 1945, עברה הקבוצה לברצלונה, משם הפליגה ארצה באונייה "נון פלוס אולטרה",[10] וחבריה הגיעו לארץ כעולים חוקיים דרך נמל חיפה.[11]

גם לאחר הצלת 120 הילדים היהודים, המשיכו מוריאלי ובקרי בפעולות הצלה לכל מי שנזקק למזון, בגדים, תמיכה כספית ומסמכים מזויפים במהלך המלחמה. למוריאלי נמסר המחסן של הג'וינט בוילה אמה, שם היה גם משרד הסעד של יהדות איטליה למען הפליטים. מוריאלי דאג למחסן יחד עם בקרי.[9] מוריאלי ובקרי סייעו לחיילים איטלקיים שניסו לחזור לבתיהם, לאסירים בריטים שנמלטו ממחנות הכליאה של מודנה וקרפי (אנ'), וליהודים זרים אחרים שהגיעו לנוננטולה מאזורים שונים באיטליה וקיוו למצוא עזרה בוילה אמה.

הכרה והנצחה

בשנת 1964 הכיר יד ושם במוריאלי ובקרי כחסידי אומות עולם. הם הגיעו לטקס בו נטעו עץ בשדרות חסידי אומות העולם ביד ושם.

בנוסף, הוקם גן המשחקים "נוננטולה" בחיפה, המוקדש לזכרם של בקרי ומוריאלי.

ב-2016 הונצח זכרו של מוריאלי מגן חסידי אומות העולם בקלויסאנו (איט').[12]

הרחוב המוביל לוילה אמה בעיירה נוננטולה נקרא על שמו.[13]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Israel Gutman, Bracha Rivlin, Liliana Picciotto. I giusti d'Italia: i non ebrei che salvarono gli ebrei, 1943-1945. Yad Vashem, 2006
  • יוסף איתאי, ילדי וילה אמה. הוצאת מורשת: ספריית פועלים, 1983.
  • נלי שלזינגר, נלי - תמונות מחייה של נערה מווילה אמה, עורכת: אמירה (לבקוביץ) רום. יד ושם, 2005
  • ארכיון יד ושם, תיקי מחלקת חסידי אומות העולם, ג'וזפה מוריאלי.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 תיק חסיד אומות עולם - ג'וזפה מוריאלי, באתר יד ושם
  2. ^ 2.0 2.1 יוסף איתאי, 4: נוננטולה, ילדי וילה אמה, ספריית הקיבוץ הארצי, תנועת השומר הצעיר, 1983, עמ' 233. (בעברית)
  3. ^ "ילדי וילה אמה": כשהמלחמה הפכה לטיול נחמד, באתר Ynet
  4. ^ הנערים היהודיים של וילה אמה בנונאטולה, באתר הארץ, ‏29.01.2007
  5. ^ יוסף איתאי, 4: נוננטולה, ילדי וילה אמה, ספריית הקיבוץ הארצי, תנועת השומר הצעיר, 1983, עמ' 233. (בעברית)
  6. ^ אמירה (לבקוביץ) רום, נלי- תמונות מחייה של נערה מווילה אמה, יד ושם, עמ' 9,10
  7. ^ הצלת היהודים מוילה אמה, באתר יד ושם, ‏09/02/2018
  8. ^ 8.0 8.1 יד ושם- אריגו בקרי, באתר יד ושם, ‏16/2/2018
  9. ^ 9.0 9.1 ארכיון חסידי אומות עולם, יד ושם
  10. ^ אורי דרומי, זהבה גבעון, מילדי "וילה אמה", 1927-2011, באתר עיתון הארץ, ‏7/10/2011
  11. ^ גולדברג יעקב, זוכרים לדורות- תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה, באתר פרויקט תיעוד סיפורי ניצולי השואה (רעננה), ‏16/2/2018
  12. ^ Giornata dei Giusti di Nonantola
  13. ^ L’Anpi di Sassuolo apre la settimana della Memoria della Shoah con una propria iniziativa
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ג%27וזפה_מוריאלי&oldid=2017057"