ברכה ליכטנברג אטינגר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית פילוסוף ריקה. ברכה ליכטנברג אטינגר (בצרפתית: Bracha Lichtenberg Ettinger; נולדה ב-23 במרץ 1948) היא אמנית, ציירת, פסיכואנליטיקאית, פילוסופית וסופרת ישראלית-צרפתית. השתתפה בתערוכות מוזיאוניות רבות ברחבי העולם. היא פרופסורית לאמנות ופסיכואנליזה בבית הספר האירופי לתארים מתקדמים בשווייץ (EGS) וב-GCAS.

ביוגרפיה

ברכה אטינגר נולדה בתל אביב ב-23 במרץ 1948, גדלה בקריית שלום בדרום תל אביב. אביה, עוזיאל ליכטנברג, הוא ניצול שואה, ממייסדי מכון משואה וממייסדי קיבוץ ניצנים.

במהלך שירותה הצבאי בזמן מלחמת ששת הימים שירתה ביחידת מסוקים בבסיס תל נוף. בהמשך סופחה לבסיס אל עריש. ב-21 באוקטובר 1967 טובעה המשחתת אילת על ידי חיל הים המצרי בעת שסיירה במים בינלאומיים בקרבת פורט סעיד. ליכטנברג, שהייתה תורנית בחדר המבצעים, הצליחה לקלוט את שידורי המצוקה של האונייה. היא יזמה מבצע הצלה, חילוץ ופינוי הפצועים על אף היעדרות מפקד הבסיס ועל אף התעלמות ה"בור" בקריה מהודעותיה ופיקדה על המבצע. היא דאגה להזנקת מטוסים ומסוקים ותיאמה את פעולות ההצלה בין הים לחוף, לבסיס אל עריש ולבתי החולים, והקימה בית חולים שדה מאולתר בבסיס.[1] מאוחר יותר נשלח בית החולים על ציודו ואנשיו לאזור רומני.[2] על אף שחולקו ביוזמת מפקד חיל הים צל"שים למשתתפים באירוע מקרב הניצולים, ליכטנברג לא זכתה לכך וחיל האוויר התעלם מפעילותה. במהלך המבצע התמוטט לעברה מסוק בוער והיא נפצעה ולאחר מכן לקתה בהלם קרב. רק 51 שנה לאחר האירוע פרסם פומבית חיל האוויר את מעשה הגבורה שלה.[3] באוגוסט 2020 קיבלה מדליית הוקרה ממפקד חיל האוויר עמיקם נורקין.[4][5]

בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. עבדה כעוזרת מחקר של עמוס טברסקי ודניאל כהנמן.[6] ביוני 1975 נישאה ללוני אטינגר, ונולדה להם בת, השחקנית והמתרגמת לנה אטינגר. בשנים 1975–1979 למדה במרכז לונדון לפסיכותרפיה. חזרה לישראל בשנת 1979 ועבדה במרכז לבריאות הנפש שלוותה.

בשנת 1981 התגרשה, עברה לפריז שם עסקה בציור, רישום וצילום. בן זוגה היה איש התקשורת יואב טוקר ולהם בן, איתי טוקר. התמחתה בפסיכואנליזה באוניברסיטת פריז VII: דני דידרו והשלימה דוקטורט באסתטיקה לאמנות מאוניברסיטת פריז VIII: המרכז האוניברסיטאי הנסיוני ונסן - סן-דני בשנת 1996.

אטינגר, שהיא אחת האמניות המצליחות ביותר בשדה האמנות הבינלאומי העכשווי,[7] מעולם לא למדה אומנות באופן מסודר.

אטינגר נחשבת לאחת ההוגות הפמיניסטיות הצרפתיות הדגולות של ימינו, לצידן של הלן סיקסו, לוס איריגארי וז'וליה קריסטבה.[8][9] היא הגתה ופיתחה את מושגי "החלל המטריקסיאלי" הרחמי-נשי, "המבט המטריקסיאלי" ועוד, ופרסמה מספר ספרים וכן עשרות מאמרים באנגלית, צרפתית, ספרדית, פינית, עברית ועוד.[10][11] כתביה עוסקים בפילוסופיה, פסיכואנליזה, אסתטיקה ואתיקה של אמנות ופמיניזם, וכן, כמו ציוריה, הם עוסקים בנשיות, הלא-מודע, טראומה אישית והיסטורית, העברה בין-דורית של טראומת השואה, אלימות נגד נשים וילדים במלחמה, זיכרון ושכחה. לצד עבודתה כאמנית קיימה ראיונות עם עמנואל לוינס, אדמון ז'אבס כריסטיאן בולטנסקי, פליקס גואטרי ונוספים ותרגמה לעברית מכתביו של ז'אק לאקאן.

באומנות

אטינגר פועלת מזה כ-40 שנים כציירת, אמנית ופסיכואנליטיקאית. במקביל ליצירתה כתאורטיקנית בתווך שבין אומנות, פסיכואנליזה, פילוסופיה ופמיניזם ופרסום מאמרים תיאורטים חשובים, עובדת אטינגר באופן סינגולרי במדיום הציור והווידאו.

תהליך העבודה שלה כולל שימוש באמצעי שכפול שונים של דימויים על גבי קנבס או נייר שלאחר מכן עוברים טרנספורמציה על ידי רישום וצבע בתהליך ארוך הנמשך לאורך כמה שנים, שכבה שקופה על שכבה שקופה. אטינגר עוסקת כבר שנים בקשרים בין אימה וטראומה בהקשר של עיבוד עקבות הזיכרון של אחר ושל העצמי, על ידי יצירה של חלל עומק בציור דרך עבודת קו-צבע-אור, והאופן שבו המבט וההתפוגגות של המבט מאפשרים מרחב של עדות.

את ההשראה שלה וחומריה ליצירה היא שואבת מחומרים ארכיונים כמו מפות אוויר ישנות, צילומי אוויר ומפות טופוגרפיות של ישראל, אלבומי משפחה (משפחת הוריה באירופה של תקופת השואה ולפניה כמו גם תצלומיה ותצלומי ילדיה) וצילומים של אמהות ותינוקיהן ונשים ונערות המובלות מופשטות להוצאה להורג באוקראינה בשנת 1942.

אפילו מלאונרדו דה וינצ'י וממונה, מה שאפשר לקלוט זה רק את מה שההווה פתוח אליו. אמנות לא נענית לשום תקן, ואף שהשימושים שלי במכונת צילום וסריקה במחשב לא היו אפשריים בתקופת הרנסאנס והציור בצבע שמן כן היה אפשרי אז – מה שהופך את הציור שלי לעכשווי לא תלוי בזה. במובן העמוק, האמנות היא זו שקובעת מה עכשווי, ואומנות שתשרוד בתקופה שלנו ותמשיך להשפיע בעתיד היא זו שתעצב את מה שייחשב בעתיד לאמנות של זמננו מעבר לצווי השעה החולפת. הציור העכשווי קבר את ההכרזות על מות הציור.

— אטינגר, 2009[12]

נושא מרכזי בעבודותיה של אטינגר הוא המחקר הייחודי במימד האבסטרקטי של יחסי קו וצבע היוצרים חלל עומק לא פרספקטיבי, חלל-נושא ואור-נושא, כדבריה של טינגר, "החלל הרחמי של הציור". החומרים הארכיונים הוויזואלים מעובדים תחילה במכונות זירוקס המשעתקות אותם ומשבשות אותם, כמו גם במחשב, כחלק מתהליך המטמורפוזה לרישום וציור. פרגמנטים של חשיבה פואטית או יומיומית, פילוסופית או פסיכואנליטית, נאגרים במחברות ויומנים לצד רישומי דיו ומעובדים בהמשך לאופני תצוגה נוספים ולכתיבה כחלק מתהליך היצירה.

היא הציגה תערוכות בגלריות ובמוזיאונים הנחשבים בעולם, ביניהם: מרכז פומפידו, פריז; מוזיאון סטדליק, אמסטרדם; מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון הרצליה בישראל, וכן הציגה תערוכות יחיד במוזיאון ישראל, ירושלים; במוזיאון לאמנות מודרנית, אוקספורד; במוזיאון לאמנות של קאלה (אנ'), צרפת; במוזיאון לאמנות של אנז'ה (אנ'), צרפת; במוזיאון לאמנות של פורי (אנ'), פינלנד; במוזיאון מרכז הרישום (אנ'), ניו יורק; במכון אנטוני טאפייס, ברצלונה; במוזיאון הרוסי, סנט פטרסבורג; בביאנלה של איסטנבול, טורקיה (2015); בביאנלה של קוצ'י-מוזיריס (אנ'), הודו (2018) ועוד.

מספר תאורטיקנים, היסטוריונים ואוצרים של אמנות, ביניהם גריזלדה פולוק (אנ') וקתרין דה זגר (אנ'), הקדישו ספרים ליצירתה.[13][14][15]

במרכז פומפידו

בשנת 2009 נפתחה במרכז פומפידו תערוכה שנמשכה כשנה וחצי ובה הוצגה אומנות של נשים. בשנת 2011 הציגה באותה תערוכה ברכה אטינגר סדרה בת 7 ציורים שבהם היא עוסקת בשאלות של זיכרון ותודעה, קו הנמשך בעבודתה ומחבר בין התחומים שבהם היא עוסקת: אומנות ופסיכואנליזה: "כבר יותר מ-20 שנה שהאומנות היא הלב של העשייה שלי והעשייה היא מאוד איטית, מדיטטיבית. לאט לאט עולים ההרהורים ובעקבותיהם עולה גם כתיבה".[16]

בתערוכה הוצגו במהלך הזמן 350 יצירות של 150 אומניות, מראשית המאה ה-20 ועד לשנת התערוכה. בתערוכה ביקרו יותר משני מיליון מבקרים והיא התבססה על האוסף האירופי הראשון של אומנות מודרנית ועכשווית.[17]

בשנת 1996 השתתפה אטינגר בתערוכה מקיפה של אמנות מודרנית במרכז פומפידו: ׳מול פני ההיסטוריה׳.

תערוכת יחיד במוזיאון זיגמונד פרויד

בשנת 2009 הציגה אטינגר תערוכת יחיד במוזיאון פרויד, שהייתה התערוכה הגדולה הראשונה שלה בבריטניה מאז 1993. בתערוכה הוצגו ציורים ומחברות של אטינגר שלא נחשפו לציבור הרחב לפני כן. כל העבודות בתערוכה התכתבו עם השואה, ובעצם כך עם הסיבות שהביאו את זיגמונד פרויד לבריטניה. נושאי התערוכה העיקריים היו אסתטיקה, פוליטיקה, זיכרון תרבותי ומרחב פסיכואנליטי.[18]

הביאנלה באיסטנבול

בשנת 2015 הוזמנה אטינגר להשתתף בביאנלה של איסטנבול עם תערוכת יחיד מקיפה של עבודותיה בין השנים 1984 עד 2015. את התערוכה אצרה קרולין קריסטוב-בקרגייב (אנ') והיא נקראה "מי מלח – תיאוריה שך צורות מחשבה". התערוכה מתייחסת דרך מטאפורות של גלי מחשבה, גלי זיכרון, גלי מוח וגלים מגנטים, לקשר בין האומנות לעולם, למדע לפילוסופיה ולאקולוגיה. העבודות בפרויקט של אטינגר עוסקות בטראומה האישית וההיסטורית, בזיכרון שכחה ועדות, כהתנגדות לעולם מוצף דימויים, כאן מוצעת האופציה של עולם שעושרו נשען על העמקה רוחנית של מעט מוטיבים.[19] התערוכה של אטינגר הוצגה בגלריה Arter ומתוארת על ידי אייל שגיא ביזאוי כ"אחד המבנים היפים ביותר ברחוב, בסגנון האר נובו, המיוחד לאחד הארכיטקטים הטורקים המזוהים ביותר עם רובע זה של העיר, פטריק מיימרידיס אפנדי."[20]

במסגרת הביאנלה קיימו ההיסטוריונית של האומנות גריזלדה פולוק ואטינגר סדנת קריאה. כמו כן הושק בתערוכה ספר אמנית של אטינגר, הנקרא "א. וליבי חלל", וכולל דימויים רבים של עבודותיה: ציורים ופריימים מעבודות וידאו, וכן מחברות.[19]

השכלה

  • תואר ראשון (BA) בפסיכולוגיה קלינית – האוניברסיטה העברית בירושלים
  • תואר שני (MA) בפסיכולוגיה קלינית – האוניברסיטה העברית בירושלים
  • תואר שלישי (DEA) בפסיכואנליזה – אוניברסיטת פריז 7
  • דוקטורט (PHD) באסתטיקה של אומנות – אוניברסיטת פריז 8

מבחר תערוכות יחיד

  • 1987: מרכז פומפידו, פריז.
  • 1987: Moltkerei Werkstatt, קלן, גרמניה.
  • 1988: המוזיאון של קאלה, קאלה, צרפת.
  • 1992: Le Nouveau Musée, Institut d'art contemporain, וילאורבן.
  • 1993: מוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) אוקספורד.
  • 1993: המוזיאון הרוסי לאתנוגרפיה, סנט פיטרסבורג.
  • 1995: "ברכה ליכטנברג-אטינגר: חללה – עבודת אוטיסט", מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1996: "דוקטור ופציינט", מוזיאון האומנות פורי, פינלנד.
  • 2000: היכל האמנויות היפות (Palais des Beaux-Arts), בריסל.
  • 2001: מרכז הרישום (The Drawing Center), ניו יורק.
  • 2002: "Maison de France", האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים.
  • 2003: גלריית גרווד, אוניברסיטת אוקספורד, אוקספורד.
  • 2009: מוזיאון פרויד, לונדון.
  • 2009: האקדמיה לאמנות, הלסינקי.
  • 2010: מוזיאון קרן טאפייס (Tapies Foundation), ברצלונה.
  • 2011: המוזיאון של אנז׳ה (Angers), צרפת.
  • 2012: קסקו, אוטרכט.
  • 2013: המוזיאון הממלכתי להיסטוריה של סנט פטרסבורג, סנט פטרסבורג.
  • מוזיאון החלומות של פרויד, סנט פטרסבורג.
  • 2014: הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת מיינוט, אירלנד.
  • 2014: מוזיאון לאופולדו פלורס, טולוקה, מקסיקו.
  • 2015: הגלריה המוזיאלית של אוניברסיטת גואנחאטה, מקסיקו.
  • 2015: סולו בביאנלה של איסטנבול.
  • 2016: Callicoon Fine Arts, ניו יורק.
  • 2016: "וליבי חלל", גלריה ברוורמן, תל אביב.
  • 2017: מוזיאון שלייזה, קטוביץ'.
  • 2018: הגלריה האוניברסיטאית UB אנדרסון, באפלו.
  • 2018: סולו בביאנלה של קוצ'י.

תערוכות קבוצתיות

  • 1990: "הנוכחות הנשית: אמניות ישראליות בשנות ה-70 וה-80", מוזיאון תל אביב לאומנות, תל אביב.
  • 1991: "אומנות ישראלית עכשיו", מוזיאון תל אביב לאומנות, תל אביב.
  • 1991: "מסלולי נדודים", מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1994: "זכרונות ואובססיה", בית האמנים, ירושלים.
  • 1996: "Inside the Visible", מוזיאון ICA, בוסטון.
  • 1996: "Inside the Visible", מוזיאון Whitechapel, לונדון.
  • 1996: "Face à l'Histoire", מרכז פומפידו, פריז, צרפת.
  • 1997: "אהבה ממבט ראשון – אוסף דפנה נאור", הגלריה בכברי, קיבוץ כברי.
  • 1997: "Inside the Visible", המוזיאון הלאומי לאומנות נשים, וושינגטון.
  • 1997: "הו מאמא", המוזיאון לאומנות ישראלית, רמת גן.
  • 1997: "Kabinet", מוזיאון Stedelijk, אמסטרדם.
  • 1997: "Body", הגלריה לאומנות של ניו סאות' ויילס, סידני.
  • 1998: "אמניות נשים באומנות ישראלית", מוזיאון חיפה, חיפה.
  • 1999: קולות מכאן ומכאן" - ״מראה מקום, מראה אדם״, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1999: ״אינטרארכיב״, בית האמנות של אוניברדיטת לונברג, גרמניה.
  • 1999: "זיכרון", וילה מדיצ'י, רומא.
  • 2003: "Aletheia", מוזיאון גטבורג לאומנות, גטבורג.
  • 2005: "לכידת המיינד המרגש והנע", פרויקט אומנות באוניברסיטאות הלסינקי, מוסקבה, נובוסיבירסק, בייג'ינג וברכבת הטרנס סיבירית.
  • 2006: הביאנלה בהלסינקי, מוזיאון קיאסמה לאומנות עכשווית, הלסינקי.
  • 2006: "(Gorge(l", מוזיאון האומנות המלכותי, אנטוורפן.
  • 2008: "ששים שנות אמנות ישראל. שנות התשעים - ובסוף נמות", מוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית, הרצליה.
  • 2010: "elles@centrepompidou", מרכז פומפידו, פריז.
  • 2013: "בלב הארץ - מאוסף המוזיאון", המוזיאון לאומנות מודרנית, ורשה.
  • 2013: "הצורה חסרת השם", המוזיאון רוז׳ה ראביל, משלן.
  • 2015: הביאנלה של איסטנבול, איסטנבול.
  • 2017: "קולורי", מוזיאון GAM, טורינו.
  • 2017: "מפגשים על אומנות ורגש",מוזיאונים MAS\KMSKA, אנטוורפן.
  • 2017: "Lyric on a Battelfield", גלריה גלדסטון, ניו יורק.
  • 2017: "דימוי מלחמה", Bonnier Konsthall, סטוקהולם
  • 2017: "המצב האנושי - הבית הרדוף", מכון יקטרינה, מוסקבה.
  • 2018: "Tap and Touch", גלריה ברוורמן, תל אביב.
  • 2018: "רדת הלילה" גלריית DM - מנדס ווד, בריסל.
  • 2019: "לב החשיכה" Castello di Rivoli at OGR, טורינו.
  • 2019: הביאנלה של Kochi-Muziris, הודו.
  • 2019-20: Espressioni, מוזיאון Castello di Rivoli, טורינו

לקריאה נוספת

  • צור עופר, הבנתי שאני לגמרי לבד, "הלוחם" נובמבר-דצמבר 2019, עמ'26–29.
  • ובסוף נמות – אומנות צעירה בשנות התשעים בישראל, מוזיאון הרצליה לאומנות, הרצליה, 2008
  • ברכה ליכטנברג אטינגר: חלל (ה) – עבודת אוטיסט, ז'ן פרנסואה לוטר, 1995

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברכה ליכטנברג אטינגר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ הדס לבב, ‏לבד באל עריש, באתר חיל האוויר הישראלי, פברואר 2018
  2. ^ יצחק שתיל, "מבצע בזק להצלת חיי אדם", ידיעות אחרונות 23 באוקטובר 1967
  3. ^ הדס לבב, ‏לבד באל-עריש, באתר חיל האוויר הישראלי, 1.2.2018
  4. ^ ברכה ליכטנברג אטינגר באתר הגבורה
  5. ^ גילי שגיא, ‏האנשים שעשו מעל ומעבר, באתר חיל האוויר הישראלי, 6 באוגוסט 2020
  6. ^ "Bracha Ettinger Biography". egs.edu. The European Graduate School. אורכב מ-המקור ב-5 בספטמבר 2015. נבדק ב-2 בספטמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Face à l'Histoire, 1933–1996. Curated and edited by Jean-Paul Ameline (Modern Art) and Chris Dercon (contemporary art), Paris: Flammarion and Centre Georges Pompidou, 1996. https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/ccdkLM/rrbeEeq
  8. ^ Couze Venn, in: Theory, Culture and Society. Vol. 21 (1), 2004.
  9. ^ De Zegher, Catherine, Women's Work is Never Done. MER Edition, 2015. מסת"ב 978-94-90693-47-3
  10. ^ Ettinger, Bracha L., The Matrixial Borderspace. University of Minnesota Press, 2006. מסת"ב 978-0-8166-3587-0
  11. ^ Ettinger, Bracha L., Proto-ética matricial: Ensayos filosóficos sobre el arte y el psicoanálisis. Gedisa. 2019. מסת"ב 978-84-17690-86-1. Bracha L. Ettinger, Matrixial Subjectivity, Aesthetics, Ethics, edited by Griselda Pollock, Pelgrave Macmillan, 2020
  12. ^ אלי ערמון אזולאי, ברכה אטינגר ואמנות הפסיכואנליזה, באתר הארץ, 18.8.2009
  13. ^ Catherine de Zegher and Griselda Pollock (eds.), Art as Compassion. Bracha Lichtenberg Ettinger. [Monography]. Ghent: MER. Paper Kunsthalle & Brussels: ASA Publishers, 2011. מסת"ב 978-94-6117-008-8
  14. ^ Armstrong, Carol and de Zegher, Catherine, Women Artists at the Millennium, 2006. MIT Press מסת"ב 0-262-01226-X, מסת"ב 978-0-262-01226-3. February 28, 2008
  15. ^ Pollock, Griselda, Encounters in the Virtual Feminist Museum. Taylor and Francis, 2007. מסת"ב 0-415-41374-5
  16. ^ חגית פלג רותם, ‏אומנות מון-אמור, באתר גלובס, 18.1.2011
  17. ^ אתר התערוכה
  18. ^ מוזיאון זגמונד פרוייד, ארכיב.
  19. ^ 19.0 19.1 מערכת ערב רב – חדשות והודעות, "ברכה אטינגר תציג בביאנלה באיסטנבול", ערב רב, 18.8.2015
  20. ^ אתר למנויים בלבד איל שגיא ביזאוי, געגועי לבוספורוס: רשמים מהביאנלה לאומנות באיסטנבול, באתר הארץ, 8.10.2015
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32426814ברכה ליכטנברג אטינגר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ברכה_ליכטנברג_אטינגר&oldid=2059887"