הכפר ממוקם לרגליו המזרחיים של הבקוני ((הבקוני (יער בקוני) הוא צוק קארסט בשטח של כ -4,000 קמ"ר, החלק המערבי ביותר והגדול ביותר בהרי המרכז הטרנסדנובי)), נמצא על גבול המישור ההונגרי הקטן (Kisalföld). ליד הכפר זורם נחל שנקר "וריד-צוהה-בקוני" והוא אחד אחד הנחלים המשמעותיים ביותר של הבקוני, יובלו הימני של הדנובה בהונגריה.
היסטוריה
האזכור הראשון הכתוב של היישוב הוא משנת 1340. שמו בא מימי הביניים, מהשם והתואר של אדם מכובד "באן" (משהו דומה ל"דון" בספרדית ובאיטלקית). הכפר נהרס במהלך הכיבוש הטורקי במאות 16–17. באמצע המאה ה -18 החל להתאכלס להיות מחדש. מאותו זמן ואילך היו באזור אחוזות למשפחות אסטרהאזי, הונקאר, שטרובל, פוטיונדי.
בזמן מלחמת העצמאות של ראקוצי, היישוב היה בבעלות הבריגדיר אימרה בזרדי.
תחנת הרכבת המקומית,[1] סניף הדואר ומשרדי הטלגרף שנבנו בתחילת המאה (1901-1902) העניקו תנופה משמעותית להתפתחות הכפר. עד 1950 היה הכפר שייך למחוז וספרם.
מפורסמים
מתקנים שונים בפרק זיכרון על שם דונאט באנקיניתן לראות ממצאים מהתקופה הרומית, כולל ראש בכחוס, מנזר פאנונהאלמה.
חדר זיכרון של דונאט באנקי (שם מקורי דונאט לווינגר 1859–1922), יליד הכפר, שהיה מהנדס מכונות הונגרי-יהודי, ממציא ופרופסור באוניברסיטה. אחד ממהנדסי המכונות הגדולים בתקופתו, פרופסור להנדסת מבנים למכונות הידראוליות, מדחסים וטורבינות קיטור, ממציא המאייד.
חדר זיכרון של דונאט באנקי (שם מקורי דונאט לווינגר 1859–1922), יליד הכפר, שהיה מהנדס מכונות הונגרי-יהודי, ממציא ופרופסור באוניברסיטה. אחד ממהנדסי המכונות הגדולים בתקופתו, פרופסור להנדסת מבנים למכונות הידראוליות, מדחסים וטורבינות קיטור, ממציא המאייד.
הונגריה
