בנייני הטלאי הצהוב
בנייני הטלאי הצהוב[1] או בתי הכוכב כפי שנקראו בהונגריה (בהונגרית: Csillagos ház) היו בנייני מגורים בבודפשט, הונגריה, שעל פי התקנות שהותקנו על ידי ראש העירייה אקוש פרקש בצו 147.501-514 / 1944-IX מיום 16 ביוני 1944 הפכו ל"מגורי יהודים" (אותם אנשים שהיה עליהם חובה לענוד טלאי ייחודי - טלאי צהוב - על פי התקנות שהיו כבר קיימות אז). בניינים אלה היוו רשת של כ־1,950 בניינים שבהם רוכזו כ -220,000 יהודי בודפשט החל מה 21 ביוני 1944. מתחילת נובמבר עד תחילת דצמבר הוקם גטו בודפשט שהיה מבוסס ברובו על בנייני הטלאי הצהוב, אלא שהוא גודר אז ונשמר על ידי הגרמנים ואנשי צלב החץ (הנאצים ההונגרים).
מקור השם
מקור השם היה בכך שאת הבניינים האלה שנבחרו למגורי יהודים בלבד הייתה חובה לסמן בכניסה אליהם במגן דוד צהוב. ככלל, ראש העיר הגדיר את "הצורך הסביר בדיור ליהודים" כחדר אחד למשפחה ועל בסיס זה אילץ את האזרחים שהיו מחויבים לענוד את הטלאי הצהוב להתכנס לבנייני דירות צפופים אלה (עדיין לא גטו). יהודים שהתגוררו בבתים שלא סומנו במגן דוד צהוב היו מחויבים לעבור לבנייני הטלאי הצהוב האלה ולפנות ולמסור את דירותיהם/בתיהם הקודמים. מי שעבר לבנייני הטלאי הצהוב אולץ להתגורר בשותפות בדירותיהם של אותן משפחות יהודיות שכבר התגוררו במקום. לפעמים שוכנו משפחות עוברות כאלה בדירות הריקות שפונו על ידי לא יהודים שהתגוררו מקודם בבתים אלה. לא יהודים שהתגוררו בבנייני טלאי צהוב יכלו לעבור בהליך פשוט לבתי היהודים שהתרוקנו. המעבר של היהודים לבנייני הטלאי הצהוב אורגן על ידי פדרציית יהודי הונגריה שהוסמכה לכך מטעם ראש העירייה.[2] מספר הבניינים היה כאמור קרוב לאלפיים; כ -1,600 מהם עדיין עמדו על מקומם גם בשנת 2014, שבעים שנה לאחר מכן. בנייני הטלאי הצהוב היו ממוקמים בכל 14 הרבעים בבודפשט, אך רובם היו באזורים הפנימיים של פשט, במיוחד באזור שהפך לאחר מכן הגטו.[3] לאחר הקמת גטו בודפשט בנובמבר 1944, נאלצו תושבי בנייני הטלאי הצהוב מחוץ לגטו לעבור שוב, הפעם לתוך גטו. כללי בנייני הטלאי הצהוב בוטלו דה פקטו עם שחרור בודפשט והממשלה הזמנית בילה לאחר מכן דה יורה את כל החוקים המפלים את היהודים.[4]
רקע משפטי
מערכת בנייני הטלאי הצהוב הוקמה כאמור על ידי ראש עיריית בודפשט ב־16 ביוני 1944.[5] ראש העירייה הוציא את התקנה, אך הוצא גם צו ממשלתי[6] "המסדיר סוגיות מסוימות הנוגעות לדירות ולמגורים של יהודים".[7] הצו הנחה גם מי נחשב ליהודי לצורך המעבר הכפוי וקבע שכל מי שהוגדר יהודי בחוק היהודי השני מחויב לעבור.
לאחר פרסום תקנות ראש העירייה, שר הפנים אנדור יארוש בדק את רשימת בנייני הטלאי הצהוב, הסיר אחדים מהרשימה והוסיף כמה. הרשימות הסופיות פורסמו ב־22 ביוני 1944.[8] התאריך האחרון למעבר שונה מה 21 ביוני המקורי ל 24 ביוני. גאבור ויינה, שר הפנים מטעם מפלגת צלב החץ, הוציא ב 29 בנובמבר 1944 צו נוסף להקמת גטו בודפשט. גזירה נוספת זו על היהודים הידקה עוד יותר את התקנות בדבר מגורי החובה שלהם בבודפשט, ומאותה תקופה נאלצו התושבים היהודים בבנייני הטלאי הצהוב מחוץ לגטו לעבור לגטו.[9]
הקשר היסטורי
בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים, האנטישמיות בהונגריה עברה לרמה של מדיניות ממשלתית הרשמית של ממלכת הונגריה. החוק היהודי הראשון שהתקבל בשנת 1938 הגביל את מנהגי וטקסי הדת היהודיים; החוק היהודי השני משנת 1939 החמיר עוד יותר את המגבלות הללו והרחיב והחמיר את הגדרת היקפם, ואילו החוק היהודי השלישי משנת 1941 הרחיב עוד יותר את ההיקף המספרי של האזרחים שנשללו זכויותיהם בשל יהדותם ואסר על יהודים להתחתן עם לא יהודים.
לאחר כיבוש הונגריה על ידי גרמניה הנאצית ב־19 במרץ 1944, הכוחות הפרו נאציים בהונגריה החלו ליישם את "הפתרון הסופי" הגרמני של שאלת היהודים. כך הממשלה החדשה הוציאה סדרת תקנות שמטרתן הייתה לשלול מיהודי המדינה את כל זכויותיהם, לרבות השפלתם, שדידת רכושם, בידודם החברתי המוחלט וגירושם למחנות ההשמדה. בתחילת אפריל אותה שנה נצטוו היהודים לענוד טלאי צהוב, ובאמצע אפריל החלה ריכוז היהודים בגטאות וגירוש יהודי הונגריה מערי השדה ומהכפרים למחנות ההשמדה.
ריכוז היהודים בבודפשט בבנייני הטלאי הצהוב היה גם מהלך כדי להקל על גירושם של יהודי בודפשט שתוכנן לאמצע יולי עד סוף אוגוסט, אם כי היו גם סיבות נוספות וביניהן העברת האוכלוסייה הנוצרית חסרת הבית לדיור של היהודים בעקבות ההפצצות של בעלות הברית בבודפשט לאחר הכיבוש הגרמני.
מידע נוסף
- היסטוריה של האנטישמיות
- יהדות הונגריה
- מפלגת צלב החץ
- גטו בודפשט
- אדולף אייכמן
- מיקלוש הורטי
- בית הזכוכית (בודפשט)
- קרל לוץ
- ג'ורג'ו פרלסקה
- אנג'לו רוטה
- אנחל סאנס בריס
- ראול וולנברג
מקורות
- Nick Barlay, Scattered Ghosts: One Family’s Survival Through War, Holocaust and Revolution (London: IB Tauris, 2013)
- Tim Cole, Holocaust City: The Making of a Jewish Ghetto (London and New York: Routledge, 2003)
- Zsuzsanna Ozsváth, When the Danube Ran Red (Syracuse, NY: Syracuse University Press, 2010)
- Máté Rigó, 'Ordinary Women and Men: Superintendents and Jews in the Budapest yellow-star houses in 1944-1945’, Urban History, vol. 40, no. 1., February 2013, pp. 71–91
- Ernő Szép, The Smell of Humans: A Memoir of the Holocaust in Hungary, translated by John Bátki (Budapest: Corvina and Central European University Press, 1994)
- Béla Zsolt, Nine Suitcases, translated by Ladislaus Löb (London: Pimlico, 2005), pp. 317–24
הערות שוליים
- ^ בנייני הטלאי הצהוב (מאמר בהונגרית)
- ^ A zsidók által lakható épületek kijelölése a székesfőváros I–XIV. közigazgatási kerületében
- ^ 1944 csillagos ház
- ^ Az Ideiglenes Nemzeti Kormány 200/1945. ME sz. rendelete
{{{תיאור}}}, בארכיון האינטרנט a zsidótörvények és rendeletek hatályon kívüli helyezéséről
- ^ A zsidók által lakható épületek kijelölése a székesfőváros I–XIV. közigazgatási kerületében
- ^ Rendeletek tára
- ^ Rendeletek tára
- ^ A zsidók által lakható épületek végleges kijelölése
- ^ Magyarországi zsidótörvények és rendeletek, 1938–1945, 357. o.
26308356בנייני הטלאי הצהוב