ביחאווה
 | |
| בית הכנסת בביחאווה | |
| מדינה |
 פולין |
|---|---|
| פרובינציה |
 לובלין |
| מחוז | לובלין |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 5,285 (2006) |
| קואורדינטות | 51°1′N 22°32′E / 51.017°N 22.533°E |
ביחאווה (בפולנית: Bychawa; ביידיש: בעכעוו) היא עיירה במחוז לובלין שבפרובינציית לובלין בפולין, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.
התיעוד הראשון ליישוב הוא בתעודה מראשית המאה ה-14. בשנת 1537 הוענקו ליישוב זכויות עירוניות בידי זיגמונט הראשון, מלך פולין, ובשנת 1869 ניטלו אלה מהיישוב. מעמדו העירוני של היישוב הושב לו בשנת 1958.
יהודי ביחאווה
התיעוד הראשון לישיבת יהודים בעיירה הוא מאמצע המאה ה-17. עם העברת העיירה לשלטון רוסי בסוף המאה ה-18, דרשו תושביה הפולנים לאסור על ישיבת יהודים בה, אך תביעה זו לא התקבלה. בשריפות שפרצו ביישוב בשנים 1892 ו- 1910 נשרפו רבים מבתי היהודים במקום.
ביישוב הוקמו בית כנסת ובית מדרש, ורוב היהודים בו היו חסידים. באמצע במאה ה-19 ישב בעיירה הרב נחמיה יחיאל רבינוביץ', בנו של יעקב יצחק מפשיסחה, אשר ייסד במקום אדמו"רות, שפעלה עד השואה. בשנת 1900 נמנו בעיירה כ-2,300 יהודים, מתוך כ-2,800 תושבים.
פעילות ציונית התקיימה בעיירה משנת 1904, עם הקמת ארגון "בני ציון" בה, ובשנת 1917 נוסד בעיירה סניף של המזרחי. בימי מלחמת העולם הראשונה סבלו יהודי העיירה ממעשי ביזה והתנכלות מצד חיילי הצבא הרוסי, ורבים מהם עזבו את היישוב.
לאחר המלחמה גברה בעיירה הפעילות הציונית. בשנת 1921 הוקם בעיירה בית ספר עברי, ובשנת 1925 החל לפעול בה סניף של פועלי ציון, והוקם בה בית תרבות יהודי. בין מלחמות העולם פעלו בעיירה תנועות הנוער החלוץ, בית"ר, השומר הלאומי והנוער הציוני, שהקימה בעיירה קיבוץ הכשרה.
בשנות השלושים המאוחרות נפגעו יהודי העיירה מהחרם הכלכלי הפולני על עסקי יהודים.
בשואה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ערכו פולנים מקומיים ביזה של רכוש יהודי בעיירה. בסוף ספטמבר 1939 נכנס לעיירה הצבא האדום, אך כעבור מספר ימים נסוג, ולעיירה נכנסו הגרמנים. עם כניסתם, שרפו הגרמנים ספרי תורה מבית הכנסת המקומי, והחלו בלקיחת יהודים לעבודות כפייה. בד בבד, הוצא צו שחייב את היהודים לגלח את זקנם, וכאשר רב הקהילה סירב לכך, נשלח למאסר, ונפטר זמן קצר לאחר מכן. כמו כן, הוטלו על יהודי העיירה הגבלות תנועה, והם חויבו בנשיאת סרט עם מגן דוד על זרועם.
בראשית 1940 מונה בעיירה יודנרט, בראשות ברוך הירשמן, אשר נצטווה לספק לגרמנים תשלומי כופר, רכוש ועובדים לעבודות כפייה. במקרה אחד שבו לא הועברה המכסה הנדרשת, הוציאו הגרמנים להורג 7 יהודים כעונש. קבוצה גדולה של גברים יהודים מהעיירה נשלחה לעבודות כפייה בבניית ביצורים לאורך נהר בוג.
ביולי 1940 הובאו לעיירה כמה מאות יהודים שגורשו מקרקוב ומלודז', ובפברואר ומרץ 1941 הובאו אליה כ-250 יהודים נוספים. ביולי 1941 הגיע מספר יהודי העיירה לכ-2,850 איש. בתקופה זו מונה לראש היודנרט בעיירה יהושע לובלסקי.
בתחילת 1942 נצטוו יהודי העיירה למסור לגרמנים את פרוותיהם. עקב טענת הגרמנים לאי מילוי קפדני של ההוראה, הוצאו להורג חבר היודנרט שמואל ניסנבוים ומספר יהודים נוספים. בהמשך אותה שנה נרצחו בעיירה 11 יהודים נוספים. בנוסף, רבים מיהודי העיירה נפטרו כתוצאה מתנאי המחיה הקשים.
ב-10 באוקטובר 1942 לפנות בוקר פרצו אנשי ס"ס לבתי היהודים בעיירה, וריכזו אותם בכיכר המרכזית בה. או אז פתחו הגרמנים בירי אקראי לכיכר, ורבים מהיהודים בה נרצחו. למחרת גורשו יהודי העיירה לגטו בלז'יצה, רובם ברגל, ומשם שולחו עם יתר יהודי הסביבה למחנה ההשמדה בלז'ץ. כ-500 מיהודי העיירה שהושארו בה, ובהם ילדים רבים, נכלאו במחנה עבודה סגור, ממנו הועברו ב-8 במאי 1943 למחנה עבודה נוסף, ומשם למיידאנק.
מקהילת העיירה שרדו את השואה כ-50 יהודים.
