דמיון
דמיון הוא התהליך ההכרתי שמתחולל כאשר אדם מרגיש תחושות וחווה מאורעות שאינם קשורים ישירות למציאות סביבו. הדמיון מושפע מפעילות החושים בדרך עקיפה, כשאלו מספקים לאדם את מכלול התחושות כלפי אירועים חיצוניים. בעת פעולת הדמיון, התחושות שמקורן בחושים, עוברות עיבוד במוח.
המילה דמיון מציינת לא רק את התהליך ההכרתי המשותף לכל בני האדם, ואולי גם לחלק מבעלי חיים, אלא גם את מידת השוני בין התחושות שמתלוות לתהליך ובין המציאות.
יש הגדרות למונח "דמיון" העושות הפרדה בין ההיבט החישתי של האובייקט או החוויה המדומיינים, לבין ההיבט הרגשי שלו - כלומר, הרגשות שהוא מעורר בחווייה הנפשית של הפרט.
שימושים
הדמיון מאפשר חלומות, מימוש פנטזיות, הפגת בדידות (לדוגמה באמצעות חבר דמיוני), פורקן רגשי, וכלי להבנת דברים מופשטים שאינם בהכרח ריאליים. בנוסף, הדמיון הוא כלי עיקרי של הילד להתמודדות עם קונפליקטים ולהתגברות על פחדים[1]. הדמיון דומיננטי יותר בתקופת הילדות, אך קיים כמובן גם אצל אנשים מבוגרים. אצל אדם מבוגר מצופה שהדמיון לא ישבש את בוחן המציאות (לדוגמה - מבוגר יכול לדמיין חבר דמיוני, אך הוא ידע שמדובר בדמיון בלבד והחבר אינו קיים במציאות). מצב קיצון אשר בו הדמיון משתלט על התודעה ובוחן המציאות משתבש, מכונה בפסיכולוגיה ״פסיכוזה״.
"דמיון מפותח" הוא תכונה שמאפיינת סופרים, משוררים, ואמנים אחרים; ואף מדענים וחוקרים. הדמיון מוביל לחשיבה מדעית משום שהוא מספק תשובות ומסייע ביצירת פתרונות ביניים במצבים בהם הידע וההבנה אינם מספיקים[1].
הדמיון ביהדות
אין בתנ"ך מילה מיוחדת המתייחסת לדמיון; אבל ברמזים אליו שתמיד מובאים בהקשר תאולוגי, קיים יחס דואלי כלפיו. בהקשר שלילי, הדמיון מאוזכר בבראשית ו:ה: 'וכל יצר מחשבות לבו, רק רע כל היום'; וכמו כן, קיים האיסור 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ' (שמות כ:ב). בהקשר החיובי הוא מאוזכר בשמות לא:ד-ה: 'לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה'.
בעקבות אריסטו, הרמב"ם טען שהדמיון מוגבל על ידי קליטתם של החושים – ואינו מסוגל להתעלות לעבר האמיתות המופשטות של הפילוסופיה. לפי הפילוסופיה היהודית הדמיון הוא הכושר האנושי הקולט את ההשפעה האלוקית ואף מתקשר בה. מהרטמן עולה כי יחסה הדו-ערכי של היהדות כלפי הדמיון, גרם לריכוז האנרגיות הטמונות בו בכיוון של כתיבה ולא בכיוון של האמנות הפלסטית – כבשאר התרבויות של העולם הקדום. אדרבה, עיקר גדול ביהדות הוא שלא-ל אין גוף ואין דמות הגוף – כמאמר הרמב"ם, במורה נבוכים, פרק א:
כבר חשבו בני אדם כי "צלם" בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותוארו, והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וחשבו כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה'. אבל מה שצריך להיאמר בשלילת הגשמות וקביעת האחדות האמיתית, אשר אין לה אמיתות כי אם בהרחקת הגשמות תדע הוכחת כל זה מן המאמר הזה, ואין ההערה כאן בפרק זה אלא על ביאור עניין צלם ודמות.
מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים
נמצאו מאפיינים דומים ברשמת המוח החשמלית של אנשים המדמיינים, מתבוננים או מבצעים תנועות[2][3]. ממצאים אלה תומכים בסברה כי קיימת חפיפה מסוימת בין התהליכים המשמשים לתכנון פעולות, זיהוי פעולות והעלאתן בדמיון.
התפתחות הדמיון
הדמיון מתפתח לאורך חייו של האדם כבר בגילאי 3–6 לילדים יש עולם דמיון עשיר[1]. אחת הדרכים להעשיר ולפתח את הדמיון היא על ידי משחק[1].
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: דמיון |
 ציטוטים בוויקיציטוט: דמיון |
- על המילה 'דמיון', באתר האקדמיה ללשון
- גלי וינרב, דמיינו שאין לכם דמיון, איך זה היה משפיע על החיים שלכם?, באתר גלובס, 17 בדצמבר 2021
דמיון, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 אסתר קבלסון, התפתחות, למידה ומשחק בגיל הרך, באתר פסיכולוגיה עברית, 7 ביוני 2005
- ^ G. Pfurtschellera, C. Brunnera, A. Schlögla ו- F.H. Lopes da Silvab, Mu rhythm (de)synchronization and EEG single-trial classification of different motor imagery tasks, באתר ScienceDirect (לקוח מ-NeuroImage כרך 31 גיליון 1, מ-15 במאי 2006, עמודים 153–159)
- ^ Jaime A. Pineda, The functional significance of mu rhythms: Translating “seeing” and “hearing” into “doing", באתר ScienceDirect (לקוח מ-Brain Research Reviews כרך 50 גיליון 1, מ-1 בדצמבר 2005, עמודים 57–68)
דמיון38298579Q34516