אתיקה של דאגה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אתיקה של דאגה (באנגלית: Ethics of Care) היא תאוריה מוסרית הטוענת שמערכות יחסים ותלות בין בני אדם הנם מרכיבי יסוד בחברה ובעלי חשיבות מוסרית עליונה. היא מניחה שבני אדם הם באופן אינהרנטי (מובנה) בעלי זיקה הדדית זה כלפי זה ולכן מתמקדת בתלות ההדדית הקיימת בין בני אדם ועקרונות המוסר שתפיסה זו מביאה עמה.[1] באופן כללי מבקשת אתיקה של דאגה לשמר מערכות יחסים באמצעות רשת של מערכות חברתיות, שמקורן במערכות יחסים במסגרת המשפחה. בהשראת זיכרונות בהם הורינו טיפלו בנו ובעזרת אידיאליזציה של האני כפרט דואג, נבנית מוטיבציה לדאוג לאלה סביבנו התלויים ופגיעים. כתאוריה "דואגת" מקדמת אתיקה של דאגה את שימור עולמנו ועולמם של אחרים ומציעה מענה לצרכיו הרגשיים והתפתחותיים של אדם לצד אלו של זולתו. אתיקה של דאגה המעריכה רגשות ויכולות של קשרי גומלין, מאפשרת לאנשים המתעניינים במוסר בהקשרים עכשוויים, להבין מה הטוב ביותר מנקודת מבט דואגת, ולפי תפיסה זו, חקירות מוסריות הנסמכות על השכל הישר בלבד והיסק לוגי, לוקים בחסר.[2]

מאז הגיחה לעולם בשנות ה-80 של המאה ה-20, ובעידן הנוכחי של גלובליזציה, אתיקה של דאגה ממשיכה להתפתח ולהיבנות, כשהיא מציעה חלופה לתאוריות מוסריות נורמטיביות, בראשן תורת המידות והתועלתנות ומחזקת את חשיבותה של המוטיבציה לדאגה ורגש בשיח המוסרי הפמיניסטי.

היסטוריה והוגות מובילות

התפתחותה של אתיקת הדאגה מיוחסת לעבודתן של הפסיכולוגיות קרול גיליגן והפילוסופית נל נודינגס בשנות ה-80 של המאה ה-20. גיליגן ונודינגס טוענות שגישות מוסריות מסורתיות מוטות בדעות קדומות גבריות ומציגות את "קול הדאגה" כאלטרנטיבה לגיטימית ל"פרספקטיבת הצדק" של התאוריה הליברלית של זכויות אדם. אף על פי שבראשיתה נתפסה אתיקה של הדאגה כמתאימה למעגלים אישיים של החיים, בעשורים מאז הופעתה התרחבה כתיאורה פוליטית ותנועה חברתית השואפת להבנה רחבה יותר של המציאות החברתית והפוליטית וזוכה לתמיכה נרחבת.

בספרה המפורסם "בקול שונה" מערערת גיליגן על גישתו של הפרופ' לורנס קולברג (שהייתה תלמידתו), בכל הנוגע להתפתחותן המוסרית של נשים. מחקריו של קולברג על ההתפתחות המוסרית האנושית, שהיו ידועים ונחשבו לבלתי מעורערים, הצביעו כי נשים לרוב מתקבצות בשלבים נחותים בתהליך זה. על מנת להימנע מעיוות זה שיצרו נשים על המחקר, החליט קולברג לערוך את ניסוייו בעיקר על גברים. גיליגן מצידה, לא רק שהתנגדה למסקנותיו של קולברג, אלא גם על הפירוש שנתן להם וטענה שנשים וילדות מבטאות את הדילמה המסורית "בקול שונה". גיליגן המשיכה את פועלה להגדרת מרחב מוסרי נפרד אך שווה לקול השונה, וביקשה ליצור מחדש את התאוריה של קולברג כדי שתטיב לתאר נשים כבעלות יכולות מוסריות שוות לאלו של גברים, כשהיא טוענת שנשים וגברים חושבים באופן שונה בכל הנוגע למוסר ולצדק.[3]

גיליגן היא נציגתו של קוטב אחד בזרם הפמיניזם התרבותי המדגיש את ההבדלים שבין נשים לגברים, על כל המשתמע מהבדלים אלה, כולל הצורך בפיתוח ובעיצוב גישות חינוכיות ומשפטיות המתאימות לנשים. מגמה זו התפתחה כביקורת על הפמיניזם הליברלי שטען לשוויון בין גברים לנשים. מחקריה של גיליגן היו פורצי דרך עבור ההגות הפמיניסטית. טענתה קיבלה חיזוק בהגותה של סימון דה בובואר שראתה בתפיסת השוויון בין נשים לגברים יסוד של קיפוח ותהליך מלאכותי שבו נשים מנסות להידמות לגברים המייצגים אידיאל, במקום להביא לידי ביטוי את עצמיותן האותנטית.[4] גיליגן רואה במבנה הפטריארכלי כמדכא וכמשתיק את קולות הבנות וגם הבנים. לטענתה בנות מושתקות בעקביות במהלך התבגרותן וחוות חרדות, כשנפשן חצויה בין הצווים החברתיים לבין הקול הפנימי האותנטי שלהן. באותה עת, גם הבנים, בחסות צווים חברתיים ותרבותיים, מתחנכים במהלך התבגרותם באופן כמעט טבעי לגבריות מגבילה, הנכפית עליהם במידה רבה. בספרה האחרון "להצטרף להתנגדות" קוראת גיליגן לנשים ולגברים לפעול יחד כדי לפרק את הפטריארכיה וליצור חברה דמוקרטית ושוויונית כהלכתה.

נל נודינגס תרמה רבות גם היא להתפתחותה של אתיקת הדאגה, והמשיכה לפתח את הרעיון כאתיקה פמיניסטית והחילה אותה על הפרקטיקה של חינוך מוסרי. נודינגס רואה במערכות יחסים דואגות כבסיסיות לקיום האנושי ולתודעה האנושית. היא מזהה שתי קבוצות במערכות יחסים דואגות – "האחד/ת הדואג/ת" והאחר/ת "הדואג/ת לו/ה", ומצהירה שלשני הצדדים יש מידה הדדית של אחריות מוסרית, אם כי באופנים שונים.[5] נודינגס ממקמת את מקורות הפעולה האתית בשני מניעים: תגובה רגשנית אנושית שהיא רגש הדואג באופן טבעי, לצד הזיכרון של היותנו בריות שדאגו להן/ם שמעורר עצמי אידיאלי. היא מאפיינת דאגה כפעולה של "התעמקות" בה האדם הדואג מקבל את האדם כלפיו הוא מביע דאגה, כפי שהוא, בתנאים הקיימים ומבלי שהוא מקרין מעצמו או משפיע על העצמי של האדם המקבל את דאגתו. באופן זה מובטח ניתוק ממניעים אנוכיים ופעולה לשם טובתו של מי שמקבל את הדאגה.[6] נודינגס מזהה שתי רמות של דאגה: "דאגה ל-" ו"דאגה על".[7] הראשונה מתייחסת ליישום ממשי ומעשי של שירותי דאגה ואילו הרמה השנייה היא מצב קיומי שבו אדם מזין רעיונות או כוונות של דאגה. עוד היא טוענת שהיריעה של חוויית הדאגה מוגבלת והיא חזקה ביותר כלפי אלה המסוגלים ליחסים הדדיים. בהגותה של נודינגס נתפסת ההתחייבות לדאוג כהרחבה של מעגלים קונצנטריים (שיש להם מרכז משותף). אף על פי שנודינגס בסופו של דבר תומכת בחשיבות ההתחייבות לדאוג לבני אדם רחוקים (מהאדם הדואג) ומצהירה ש"דאגה על" היא שלב חשוב בהנעה ומתן השראה לצדק מקומי וגלובלי, היא מאמינה כי בלתי אפשרי לדאוג לכל, בפרט לאלו הרחוקים מאיתנו.[8]

הגדרות של דאגה

ישנן הוגות הרואות דאגה כפרקטיקה. אחרות רואות בדאגה מידה טובה ומתנגדות להערכתה כרגש, ובכך חושפות את קשת הפעולות הדואגות השזורות למעשה בכל היבטי החיים. הסתכלות על דאגה כמידה טובה מאפשרת לרעיון זה להפוך למהות של תאוריה מוסרית מקיפה בחברה פוסט-פטריארכלית.

בביקורתה על תאוריות פסיכולוגיות דומיננטיות (פרויד, פיאז'ה ואחרים) יוצאת גיליגן במסע למצוא את "האמת" של התפתחות המוסר האנושית. היא מזהה שלושה מאפיינים עיקריים המתארים מרחב מוסרי בדמות אתיקה של דאגה הנבחנת מתאוריות מוסריות של צדק. ראשית היא מציינת שדאגה סובבת סביב אחריות וקשרים בעוד צדק סובב זכויות וחוקים. שנית, מוסריות דואגת נקשרת לנסיבות קונקרטיות ולאו דווקא לרעיון כללי או אבסטרקטי. לבסוף, מוסריות זו היא מוחשית: היא באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר באמצעות פעילות, בניסיון יומיומי ובבעיות מוסריות ולא כמערכת של חוקים.[9] לפיכך, בראייתה של גיליגן, אתיקה של דאגה היא אתיקה של יחסים המתייחסת לזיקה בין אנשים בתוך מסגרת הקהילה.

יש המגדירים דאגה כ"אשכולות" של פרקטיקות וערכים. הפילוסופית הפמיניסטית ווירג'יניה הלד (Virginia Held) מציינת כי דאגה היא סוג של עבודה, אך ניתן לראות בה גם אידיאל המנחה פעולה נורמטיבית ושיקול דעת. היא רואה בדאגה כפרקטיקה וכערך בעת ובעונה אחת. כפרקטיקה היא בונה אמון בין בני אדם כשהיא הופכת ילדים לבני אדם בוגרים בעלי ערכים מוסריים המקדמים טוב. כערך, דאגה לרוב תבוא לידי ביטוי במערכות יחסים דואגות. לדידה, אתיקה של דאגה אומנם בונה על תאוריות מוסריות קודמות (כגון התאוריה של דייוויד יום) אך מתמקדת ביחסים דואגים ומעריכה יחסים, למשל אם הם נותני אמון או מאופיינים בהדדיות. פעולת הדאגה מבקשת לתת מענה לצרכיו של האחר ברגישות. אין הכוונה לאלטרואיזם (מאחר שאין כאן משחק סכום אפס בין פרטים), אלא בניית יחס המטיב עם כל הצדדים. דוגמאות: כאשר הורים דואגים לילדיהם, שני הצדדים מוטבים; כאשר חברי קהילה דואגים זה לזה, כולם זוכים.[10]

אחת ההגדרות המוכרות לדאגה הוצעה על ידי הפילוסופית הפמיניסטית ברניס פישר (Berenice Fisher) וחוקרת המגדר ומדעי המדינה ג'ואן טרונטו (Joan Tronto) המציגות דאגה כפעולה הכוללת כל דבר שאנו עושים כדי לשמר, להכיל ולתקן את עולמנו על מנת שנוכל לחיות בו בצורה הטובה ביותר. עולם זה כולל את גופנו, את עצמנו וסביבתנו, ואנו שואפים לשזור אותם יחד לרשת מורכבת ומקיימת של חיים.[11] הגדרה זו מציבה את הדאגה בעיקר כפרקטיקה ומרמזת שדאגה היא הושטת יד למשהו שמעבר לעצמי, משהו שמעבר לאינטרס מזדמן ומוכנות לשאת לשם כך מידה של עול.[12]

טרונטו ופישר מזהות ארבע דרגות של דאגה:[13]

  1. הכרה כי הדאגה הכרחית.
  2. דאגה ל-, כלומר נטילת אחריות.
  3. מתן דאגה, כלומר פעולה פיזית הדורשת קשר עם האובייקט לו דואגים.
  4. קבלת הדאגה, כלומר תגובה מהאובייקט לו אנו דואגים.

טרונטו גם מונה ארבעה יסודות אתיים של דאגה אותם ניתן להבין כשלבים או מטרות: א) קשב – מודעות בנוגע לצורך. ב) אחריות – נכונות או רצון להגיב ולדאוג לצורך. ג) יכולת – הכישורים לעשות טוב ולדאוג באופן מוצלח. ד) תגובתיות, התחשבות במצבם של אחרים כפי שהם רואים אותו והכרה בפוטנציאל של התעללות הקיים בדאגה.[14] הגדרה זו של טרונטו מרחיבה את רעיון הדאגה מעבר למשפחה והמרחב הפרטי כשהיא לוקחת בחשבון הבדלים תרבותיים.

העצמי היחסי באתיקה של דאגה

כאמור, אחד המאפיינים המגדירים אתיקה של דאגה הם יחסים בין בני אדם. אתיקה של דאגה מניחה כי אדם הוא יחסי באופן יסודי (ולא כדרך אגב או באופן התפתחותי), ומוסריות מבוססת במגוון פסיכולוגי והקשר תרבותי ומשקפת כיצד בני אדם חווים עצמם ביחס לאחרים.[15] טענה זו מקבלת חיזוק מסוזן הקמן (Susan Heckman) שמציינת שעצמיות ומוסריות קשורים יחד באופן אינטימי. לדידה, סובייקטים מפתחים את קולם המוסרי כחלק מהופעת עצמיותם. כך, הגדרה של מרחב מוסרי בהכרח מובנה על ידי רעיון העצמי שמזין אותו.[16] הקמן אינה הוגה את הרעיון של "הבנה עצמית" כתהליך של בנייה-עצמית, אלא בונה על רעיונותיהם של ז'אן-פרנסואה ליוטר ומישל פוקו כשהיא טוענת שהטוב ביותר הוא להבין קולות מוסריים מרובים כמבוססים בעצמי המרובה. מוסריות מושרשת בעצמי ועצמיות לוקחת את משמעותה מרגשות מוסרים. הקמן מציעה עצמי מוסרי כבסיס למוסר חדש וטוענת שמוסר זה משתנה לפי מגדר, גזע ומעמד חברתי. עוד היא טוענת שבאמצעות חיבור בין מוסריות לסובייקטיביות נוכל להגדיר מצב המניח את הבסיס של תאוריה מוסרית מודרניסטית של הסובייקט האוטונומי.[17]

הוגות בולטות נוספות

שרה רודיק (Sara Ruddick) - יש הרואות בה חלוצה מקורית של אתיקת הדאגה, ובראשן וירג'יניה הלד. הלד מצטטת את מאמרה של רודיק “Maternal Thinking” משנת 1980 כביטוי ראשון של גישה נשית ייחודית לאתיקה. במאמר זה ובספר מאוחר יותר בעל אותה כותרת, מפתחת רודיק תאוריה העוסקת בפוליטיקה של שלום, כך שאתיקה של דאגה וניסיון חייהן של אימהות משמשת עבורה כמתודולוגיה. הנחת היסוד של רודיק היא שההבדלים בין נשים לגברים הם סוציו-ביולוגיים. היא מציעה נימוקים מוסריים בעלי גישה ייחודית ומסבירה כיצד פרקטיקה של "אנשים אימהיים" (בין אן מדובר בנשים או גברים), מציגה יכולות קוגניטיביות או תפיסות של מידות בעלות ערך מוסרי גבוהה יותר. לדידה, בגלל עמדתן המוחלשת של נשים, הן נוטות יותר לדיאלוג ואמצעים לא אלימים בבואן לפתור קונפליקטים. רודיק הרואה בכך יתרון, מציעה להשתמש בתכונות האימהיות גם ברמה המדינית, כך שתודעה פמיניסטית צריכה לדעתה להוביל לתודעה פציפיסטית. הניתוח של רודיק, היוצר אסוציאציות חזקות בין אתיקה של דאגה ואימהות שנוי במחלוקת ומקובל באותה עת.[18]

וירג'יניה הלד - טוענת שכוחה של אתיקה של דאגה מתבססת בחוויות שלנו כבני אדם שדאגו להם. אין אדם שיכול להתקיים ללא דאגה, (לפחות לא בינקות ובילדות המוקדמת), ובפועל לרוב בני האדם יש ניסיון נרחב בדאגה לילדיהם. לפי הלד אתיקה של דאגה היא אתיקה פמיניסטית בעיקרה המבקשת להתגבר על שליטה מגדרית הן ברמת המחשבה והן ברמה המוסדית. הלד רואה בהיסטוריה של תאוריות פילוסופיות ואתיקה מפעל מוטה מגדרית וטוענת שעל המבנה עצמו להשתנות.

ג'ואן טרונטו - חוקרת בעבודתה את ההצטלבויות בין אתיקה של דאגה, תאוריה פמיניסטית ומדעי המדינה. טרונטו מציעה חזון של חברה טובה הבונה על רעיונות פמיניסטיים ומוסריות נשית (מבלי ליפול למלכודות האסטרטגיות שעד כה חיסלו גישה זו). לפי טרונטו יש להפסיק לדבר על "מוסר נשי" ולהתחיל לדבר על אתיקה של דאגה הכוללת ערכים שבאופן מסורתי נקשרים לנשים. לטענתה יש לראות באתיקה של דאגה תאוריה חדשה שהמציבה במרכזה היבטים של חיים אנושיים. לטענתה, הדיון על אתיקה של דאגה אינו יכול להתרכז במגדר אלא דווקא בהתאמה המוסרית של אתיקה שכזו. רק כאשר דאגה תיאמד בחשיבותה היחסית למול ערכים אחרים, תוכל לשמש כנקודת מבט ביקורתית שבאמצעותה ניתן להעריך חיים ציבורים. לדידה יש להבין תאוריה של מוסר בהקשר הפוליטי, ולכן מציעה שבבואנו לחשוב על מוסריות עלינו להסתכל על ההצטלבות בין מוסריות ופוליטיקה כנקודת מוצא. כמו כן, לדעתה על מנת שאתיקה של דאגה תתפתח, על הפרטים לחוות בעצמם דאגה לאחרים וכי דאגה תופנה כלפיהם.[19]

בין ההוגות הנוספות שעוסקות באתיקה של דאגה ניתן למצוא את הפילוסופית הפמיניסטית אווה פדר קיטאי (Eva Feder Kittay), העוסקת באתיקה ותאוריות חברתיות ופוליטיות וכן הפילוסופית פיונה רובינסון (Fiona Robinson) העוסקת באתיקה של דאגה בהקשר של פוליטיקה גלובלית ויחסים בינלאומיים.

התייחסות לתאוריות אחרות

קיימות מספר נקודות דמיון בין הקונפוציאניזם ואתיקת הדאגה, בראשם השוואה בין המידה הקונפוציאנית של רן, המייחדת את אנושיותו של אדם ו'דאגה' כאידיאלים מוסריים מהמעלה הראשונה. שתי התפישות שמות דגש על מערכות יחסים ורואות בהן כחיוניות לקיום אנושי, הן מתייחסות לחברות "לא-חוזיות" ואינן רואות בזכויות אישיות בסיס למוסר. בנוסף הן אתיקה של דאגה והן הקונפוציאניזם הן אתיקות ללא עקרונות כלליים.[20] מחקרה של אן פאנג-וייט (Pang-White, 2001) דן בעליית המחקר ההשוואתי וההתאמה (או חוסר ההתאמה) בין מידת הרן הקונפוציאנית למידת הדאגה הפמיניסטית כשהוא מבקש לחזק את כוחו הטרנספורמטיבי של רן והפוטנציאל הפמיניסטי הטמון בו ואילו ליזה רוזנלי (Lisa Rosenlee) בספרה Confucianism and Women: A Philosophical Interpretation עשתה צעד ראשון בניסיון לדמיין אפשרות של פמיניזם קונפוציאני.

ביקורת

קיימות מספר ביקורות בנוגע לאתיקה של דאגה כולל טענה שמדובר במוסריות של עבדות, כתאוריה עם פגם אמפירי, כבלתי מובחנת תאורטית, כתאוריה מוגבלת, כתאוריה מהותנית וכתאוריה עמומה.

הלד למשל רואה באתיקה של דאגה מוסריות כוללת שבתוכה צריכים להתפתח מוסדות חוקתיים ופוליטיים. עם זאת היא טוענת שבעוד שאתיקה של דאגה יכולה לספק קווים מנחים למערכות יחסים דואגות, הקל ביותר ומעשי ליישם אותה בהקשר של משפחה וחברות, וזאת משום שבאופן כללי, מדובר באתיקה שספקנית בנוגע להפשטה והסתמכות על כלליים אוניברסליים. לפיכך, היא טוענת קיים קונפליקט פוטנציאלי בין דאגה וצדק, חברות והעדר משוא פנים, נאמנות ואוניברסליות.[21]

לקריאה נוספת

  • Gilligan, Carol (1982). In a Different Voice: Psychological Theory and Women's Development. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. מסת"ב 9780674445444
  • Held, Virginia (2005). The Ethics of Care. Oxford: Oxford University Press. מסת"ב 9780195180992.
  • Ruddick, Sara (1995). Maternal Thinking: Towards a Politics of Peace. Boston: Beacon Press. מסת"ב 0807014095
  • Tronto, Joan (2013). Caring Democracy: Markets, Equality and Justice. New York and London: New York University Press.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Virgina Held, The Ethics of Care, Oxford: Oxford University Press, 2006, עמ' 13
  2. ^ Virginia Held, The Ethics of Care, Oxfored: Oxoford University Press, 2006, עמ' 11
  3. ^ Carol Gilligan, In a Different Voice: Psychological Theory and Women's Development, Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, 1982, עמ' 173-174
  4. ^ Simone De Beauvoir, The Second Sex, New York: Vintage Books, 2011, עמ' 760-767
  5. ^ Nel Noddings, Caring: A Feminine Approach to Ethics and Moral Education, Berkley and Los Angeles: University fo California Press, 1984, עמ' 4
  6. ^ Nel Noddings, Caring: A Feminine Approach to Ethics and Moral Education, Berkley and Los Angeles: University of California Press, 1984, עמ' 5
  7. ^ Nel Noddings, Caring: A Feminine Approach to Ethics and Moral Education, Berkley and Los Angeles: University of California Press, 1984, עמ' 9-21
  8. ^ Nel Noddings, Caring: A Feminine Approach to Ethics and Moral Education, Berkley and Los Angeles: University of California Press, 1984, עמ' 18
  9. ^ Nel Noddings, Caring: A Feminine Approach to Ethics and Moral Education, University of California Press, 1984, עמ' 64-74
  10. ^ Nel Noddings, Caring: A Feminine Approach to Ethics and Moral Education, Unversity of California Press, 1984, עמ' 35
  11. ^ Emily Abe l and Margaret Nelson, Towards a Feminist Theory of Care, Circles of Care: Work and Identity in Womem's Lives, Albany, New York: : State University of New York Press, 1991, עמ' 40
  12. ^ Joan C. Tronto, Moral Boundaries: A Political Argument for an Ethic of Care, 103, New York an London: Routledge, 1993
  13. ^ Joan C. Tronto, Moral Boundaries: A Political Argument for an Ethic of Care, Routledge, 1993, עמ' 106
  14. ^ Joan C. Tronto, Moral Boundaries: A Political Argument for an Ethic of Care, Routledge, 1993, עמ' 126-136
  15. ^ Interview with Carol Gilligan, EthicsofCare.org
  16. ^ Susan Heckman, Moral Voices Moral Selves: Carol Gilligan and Feminist Moral Theory, Cambridge: Polity Press, 1995, עמ' 4
  17. ^ Susan Heckman, Moral Voices Moral Selves: Carol Gilligan and Feminist Moral Theory, Cambridge: Polity Press, 1995, עמ' 71
  18. ^ Sara Ruddick, Interne Encyclopedia of Philosopy
  19. ^ Joan C. Tronto, Moral Boundaries: A Political Argument for an Ethic of Care, Routledge, 1993, עמ' 3-4
  20. ^ Chenyang| Li, The Confucian Concept of Jen and the Feminist Ethics of Care: A Comparative Study, The Sage and the Second Sex: Confucianism, Ethics and Gender,, Chicago: Open Court, 2000
  21. ^ Joan C. Tronto, Moral Boundaries: A Political Argument for an Ethic of Care, Routledge, 1993, עמ' 11
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26656329אתיקה של דאגה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אתיקה_של_דאגה&oldid=909661"