ארתור גריפית'
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה.
ארתור גריפית' (באירית: Art Ó Gríobhtha; 31 במרץ 1872 - 12 באוגוסט 1922) היה פוליטיקאי וסופר אירי. ממקימי מפלגת שין פיין באירלנד, ניהל את המשא-ומתן (יחד עם מייקל קולינס) עם ממשלת בריטניה שבסופו נחתם ההסכם האנגלו אירי.
בצעירותו
גריפית' נולד בדבלין וחונך על ידי הממסד הקתולי. עבד פרק זמן כדפס, והצטרף במהרה לליגה הגאלית - אגודה שהתעסקה בקידום והפצת השפה האירית. בין השנים 1897-8 ביקר בדרום אפריקה, ולאחר מותו של צ'ארלס סטיוארט פרנל מיתן את עמדותיו. בהיותו בדרום אפריקה תמך בבורים במאבקם כנגד הבריטים, והיה ממעריציו הגדולים של פול קרוגר.
בשובו לאירלנד, בשנת 1899, יסד עיתון דו-שבועי בשם "United Irishman", וב-1901 נישא לארוסתו (במשך עשור ומחצה) מוד שיאהן, ונולדו להם בן ובת.
במהלך שנת 1900 הוא ייסד את "החברה הגאלית", שקיבצה תחתיה מספר רב של קבוצות בדלניות-לאומניות, וב-1903 ניהל קמפיין כנגד בואו של המלך אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת ואשתו אלכסנדרה, נסיכת דנמרק לאירלנד.
בשנת 1906, לאחר סגירת עיתונו עקב תביעה משפטית, ייסד עיתון אחר תחת השם "שין פיין" (באירית: אנו עצמנו), שם שמאוחר יותר הפך לשמה של המפלגה שהקים שנה מאוחר יותר.
הקמת שין פיין
היסטוריונים רבים מתארכים את הקמת ה"שין פיין" ל-28 בנובמבר 1905, מפני שאז הציג גריפית' לראשונה את מצע השין פיין. במאמרו, הצהיר גריפית כי חוק האיחוד של 1800 הוא בלתי חוקי, וכי חוקת 1782 היא עדיין בתוקף.
מרידת חג הפסחא שאירעה בשנת 1916, כונתה בתקשורת הבריטית והאירית באותה תקופה "מהפכת שין פיין", למרות שבפועל למפלגה הייתה השפעה קטנה במהלך המרד. לאחר דיכוי המרד, כשמנהיגי המהפכה ששוחררו (או ברחו) מהכלא הם הצטרפו ברובם לשין פיין. מכיוון, אולם, כשנוצר קרע בין מנהיגי המרד לבין שין פיין בנושא האמנה האנגלו-אירית לחלוקת אירלנד, כאשר רובה תזכה לשלטון עצמי אך צפון אירלנד תישאר כטריטוריה בריטית, נוצר סכסוך בקרב המפלגה. בעוד שחברי המפלגה הוותיקים תמכו בגריפית ובחזונו למדינה האירית העתידית שתהיה תחת שלטון המונרכיה האנגלית, הרי שמנהיגי המרד, ובראשם איימון דה ואלירה, רצו מדינה עצמאית לחלוטין ללא קשר לאנגליה. סכסוך זה כמעט והוביל לפילוג במפלגה בכינוסה באוקטובר 1917.
כפשרה, הסכימו הצדדים כי עליהם לשאוף להקמת רפובליקה, ואזי להעביר את ההכרעה, האם להשאר תחת הכתר הבריטי או להפוך למדינה עצמאית לחלוטין, להכרעת העם. באותו כינוס, פרש גריפית מהנהגת המפלגה לטובת דה ואלירה.
מאוחר יותר, עם הקמת הרפובליקה על ידי דה ואלירה, שימש כראש המפלגה, ובהיעדרו של דה ואלירה מילא את מקומו כנשיא.
ניהול המשא ומתן עם אנגליה ומותו
באוקטובר 1921, הוביל את משלחת המשא ומתן האירית להסדרת הסכם שלום עם אנגליה (לאחר שדה ואלירה סירב לעמוד בראשה, בטענה שמקבילו הבריטי, ג'ורג' החמישי, אף הוא איננו משתתף בדיונים). הדיונים הממושכים הובילו בסופו של דבר, ב-6 בדצמבר של אותה שנה, להסכמה משותפת להקמת דומיניון אירי, תחת שלטון הכתר הבריטי.
לאחר שובו לאירלנד ואישור ההסכם ברוב דחוק, התאשפז גריפית בבית חולים בדבלין, עקב חולשה ועייפות. הרופאים איבחנו אצלו דימום מוחי תת-עכבישי. הרופאים דרשו ממנו מנוחה מלאה למשך פרק זמן ארוך, אך גריפית' סירב לכך והמשיך לעבוד להקמת הממשלה העצמאית. ב-12 באוגוסט, בעומדו לעזוב את בית החולים, עצר לרגע לקשור את שרוכי נעליו, נפל ואיבד את הכרתו. הכרתו שבה אליו, אך לאחר זמן קצר הוא נפטר. סיבת המוות הרשמית שדווחה הייתה דום לב[1].
אנטישמיות
גריפית' הביע לא אחת את דעתו בגנותם של היהודים, ובמהלך משפט דרייפוס, ואף לאחר שדרייפוס זוכה מאשמה, הביע שוב ושוב את דעתו נגד היהודים. בשנת 1899 הוא כתב:
כבר הצהרתי בעבר כי שלוש ההשפעות הרעות על המדינה הם הפיראטים, הבונים החופשיים והיהודים.
עם זאת, לאחר שנת 1910 דעותיו של גריפית' על היהודים השתנו, כאשר הכיר והתיידד עם המשפטן היהודי מייקל נויק, ששימש כסנגורם של רבים מפעילי המפלגה והמהפכה. בין חבריו הקרובים של גריפית' היו יהודים רבים, כך שסביר להניח שדעותיו הקדומות כנגד יהודים, שנבעו מכך שהיהודים סחרו לרוב בקרקעות ותעשיית אירלנד לטובת אנגליה, השתנו ברבות השנים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "ארתור גריפית' מת לפתע", הניו יורק טיימס, 13.8.1922
24967908ארתור גריפית