ארהרד קרוגר
 |
ארהרד קרוגר (באנגלית: Erhard Kroeger 24 במרץ 1905 - 28 בספטמבר 1987) היה קצין גרמני באס אס ומפקד באיינזצגרופן במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה נתפס בשווייץ, הוסגר לגרמניה ב-1966, והורשע בפשעי מלחמה ב-1969.[1]
נעוריו ותחילת דרכו
קרוגר נולד וגדל מחוץ לגבולות גרמניה, בריגה, עיר הבירה של לטביה. כבר בצעירותו קרוגר נחשף ליחס האנטישמי כלפי הקהילות היהודיות באזורים הבלטיים, דבר שחיזק את האמונה שלו בהיטלר ובאידאולוגיה הנאצית. הוא התחיל את שירותו בורמאכט כמתנדב ביחידות האס אס, ועד מהרה איתגר את הנהגתו השמרנית הבלטית-גרמנית של וילהלם פון רודיגר וניסה לגרום למיעוט הגרמני הלטבי להצטרף לצבא הגרמני לפני מלחמת העולם השנייה.
ביולי 1937 ראש משרד הרווחה לגרמנים אתניים החדש, בדרגת אובר-גרופנפיהרר, וורנר לורנץ (אנ'), הורה לאריך מנדל, מנהיג התנועה "קהילה לאומית(אנ')" לשלב את קרוגר בהנהגת המשרד. כפי שעשה עם המיעוטים באסטוניה, לורנץ איים להשתמש בשליטה שלו על הסובסידיות כדי לממש את רצונו. בסתיו 1938 מנדל, תחת לחץ ממשרד הרווחה לגרמנים אתניים, התפטר, ופינה את מקומו למועמד אלפרד אינטלמן, שלא היה נאצי אך תמך בהיטלר. אינטלמן שירת את מטרת המשרד היטב, היות שלא רק שהוא הזדהה עם המפלגה הלאומנית-סוציאליסטית, אלא הוא גם מצא חן בעיני הגרמנים הבלטיים הלא נאצים. כך קרה שאינטלמן היה נציג המיעוטים הרשמי באזורים הבלטיים, אבל בפועל משרד הרווחה הסתמכו בעיקר על קרוגר בתור הנציג הראשי בלטביה.[2]
גרמניה
בשיאו של משבר חֶבֶל הַסּוּדֶטִים והצהרותיו של היטלר כי אין לו אינטרסים טריטוריאליים נוספים באירופה, קרוגר הבטיח לחסידיו כי הפיהרר לא נטש אותם, ובכך רמז כי נותרה אפשרות לסיפוח.[2] בשל כך, שטורמבאנפיהרר (דרגה באס אס) קרוגר ננזף על ידי הממונים עליו ב-אס אס וב-משרד הרווחה לגרמנים אתניים. מאוחר יותר, בספטמבר 1939, ביקר קרוגר בברלין, שם נמסר לו בסתר על תוכניות הנאצים למסור את לטביה ואסטוניה ליוסיף סטלין.
במסמך שפורסם לאחר המלחמה סיפר קרוגר:
"הדבר היחיד שעלה במוחי היה הצלת קבוצה אתנית חיונית זו, שנראה היה לי, שהייתה תחת סכנה מיידית של השמדה מוחלטת מבלי לדעת זאת."
— דבורה דוורק, אושוויץ; 1270 עד היום, 1996, W. W. Norton & Company, עמודים 129–130.
קרוגר פעל כדי להבטיח את שלומם של הגרמנים הבלטים בכך שיפנו אותם ולאחר מאמצים רבים, 60,000 גרמנים בלטים הורשו לעזוב את אסטוניה ולטביה בסתיו 1939 כדי להתיישב בגרמניה.
בפגישה עם היינריך הימלר, ציין קרוגר את עוינות הקומוניסטים כלפי הגרמנים הבלטים בעקבות מלחמת האזרחים ברוסיה. בפגישה שהתקיימה למחרת היום, לאחר שהימלר נועץ בהיטלר, הודיע לו ראש האס אס כי:
"הפיהרר הסכים לפינוי הקהילה הגרמנית הבלטית בכללותה, אך קבע שצריך לעשות זאת באישור הממשלה הסובייטית."
— דבורה דוורק, אושוויץ; 1270 עד היום, 1996, W. W. Norton & Company, עמודים 129–130.
והוסיף כי הגרמנים הבלטיים ייושבו באזורים בפולין שסופחו לרייך.[3]
איינזנצקומנדו
בעקבות ההתקפה הנאצית במבצע ברברוסה על ברית המועצות, שטורמבאנפיהרר קרוגר הוצב באיינזצגרופן בין יוני לנובמבר 1941. הוא פיקד על יחידת איינזצקומנדו 6 של איינזצגרופה ג. במהלך תקופת פיקודו, היחידה רצחה 100 יהודים בדוברומיל. תחילה, הוטל על קרוגר להוציא להורג 307 יהודים, אך המספר הופחת לאחר שהתלונן. הוא היה נוכח באופן אישי בהריגה[1]. קרוגר עוטר בצלב הברזל בזמן שפיקד על האיינזצקומנדו. בנוסף לכך, היה קרוגר ראש הזונדרקומנדו שהוקם על ידי ה-אס דה. בשנת 1943 התגייס לחטיבת האס אס. כמו כן היה גם ראש השולחן הרוסי מיולי 1944.
קרוגר ותנועת השחרור הרוסית
בשנת 1944 התעניין האס אס בגנרל אנדריי ולאסוב ובתנועת השחרור הרוסית שלו. בקיץ 1944, ראש משרד ההנהגה הראשי של האס אס, אובר-גרופנפיהרר גוטלוב ברגר, מינה במיוחד את קרוגר כמגשר הרשמי בין ולאסוב לאס אס.[4]
לאחר המלחמה
עד 1962 התגורר קרוגר תחת שמות בדויים ברפובליקה הפדרלית של גרמניה, שווייץ ובולוניה. ב־10 בינואר 1962 הוציא בית המשפט המחוזי בוופרטל צו מעצר עבור קרוגר, בחשד שהיה מעורב בטבח במהלך המלחמה. לבסוף נעצר ב-31 בדצמבר 1965 בשטיינמאור-סוניקון בקנטון ציריך. מדינת נורדריין-וסטפאליה הגישה אז בקשה להסגרה רשמית. קרוגר טען שתקופת ההתיישנות של עשרים שנה לתביעה פגה, וכי ההרג היה מונע פוליטית. עוד טען כי לא היה נוכח ברוב ההריגות, אך הודה במעורבות בפעולות תגמול לגיטימיות על פי החוק הבינלאומי. עם זאת, בית המשפט הפדרלי בשווייץ דחה טענה זו והסכים להסגרתו. לאחר ההסגרה לגרמניה המערבית, והוצאת צו מעצר שני ב־22 בפברואר 1966, הוחזק קרוגר במעצר החל מה- 17 במאי 1966 עד 5 באוקטובר 1967. ב־31 ביולי 1969 נידון קרוגר על ידי בית המשפט המחוזי בטובינגן לשלוש שנים וארבעה חודשים בכלא בגין הרג המוני של יהודים במערב אוקראינה בין יוני 1941 לפברואר 1942.[5]
ראו גם
לקריאה נוספת
- Lumans, Valdis O., “Himmler’s Auxiliaries; The Volksdeutsche Mittelstelle and the German National Minorities of Europe, 1933–1945” – 1993. מסת"ב 0-8078-2066-0 / מסת"ב 978-0-8078-2066-7
- Debórah Dwork and Robert Jan van Pelt, “Auschwitz; 1270 to the Present” – 1996. מסת"ב 0-300-06755-0 מסת"ב 978-0300067552
- Erhard Kroeger, Dokument 314, in Dietrich A. Loeber, ed. Diktierte Option: Die Umsiedlung der Deutsch-Balten und Lettland (Neumünster : Karl Wachholtz, 1972.
- Strik-Strikfeldt, W. Against Stalin and Hitler: Memoir of the Russian Liberation Movement, 1941–1945. — NY: Day, 1970. מסת"ב 0-381-98185-1 מסת"ב 978-0381981853
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 הלמוט לונגרביין, יחידות החיסול של היטלר: ההיגיון מאוחרי רצח המונים, אוניברסיטת טקסס A&M, 2004, עמ' 96, 76-77
- ^ 2.0 2.1 ולאדיס א. לומאנס, עוזריו של הימלר; משרד הרווחה הראשי לגרמנים אתניים ובני המיעוטים הגרמניים באירופה, 1933-1945, אוניברסיטת קרוליינה הצפונית, 1993, עמ' 106
- ^ דבורה דוורק, אושוויץ; 1270 עד היום, W. W. Norton & Company, 1996, עמ' 129-130
- ^ סטריק-סטריקפלדט, כנגד סטאלין והיטלר: ספר הזיכרונות של תנועת השחרור הרוסית, 1941-1945, john day co, 1970, עמ' 209
- ^ C. J. Greenwood, 72, "Kroeger v. Swiss Federal Prosecutor's Office, Switzerland, Federal Tribunal. 11 May 1966". International Law Reports., אוניברסיטת קיימברידג', 1987
