אנדרס בוניפסיו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנדרס בוניפסיו
דיוקן של אנדרו בוניפסיו, 1897
דיוקן של אנדרו בוניפסיו, 1897

אנדרס בוניפסיו (באנגלית: Andrés Bonifacio‏; 30 בנובמבר 1863 - 10 במאי 1897) היה מנהיג מהפכני פיליפיני ונשיא הרפובליקה הטגאלוגית. הוא מכונה לעיתים קרובות "אבי המהפכה הפיליפינית". הוא היה אחד המייסדים ולאחר מכן המנהיג העליון של תנועת "Katipunan", תנועה שדרשה עצמאות של הפיליפינים משלטון קולוניאלי ספרדי וחוללה את המהפכה הפיליפינית.[1][2]

ראשית חייו

אמו של בוניפסיו, קטלינה דה קסטרו, היא מסטיזה ספרדית. אביו, סנטיאגו בוניפסיו, היה ראש עיריית טננטה של טונדו.[3] הוא למד בבית הספר פרטי לטינית ומתמטיקה. עם זאת, החינוך הרגיל שלו היה קצר כי נשר ממערכת החינוך, כשהיה כבן 14 כדי לתמוך באחיו לאחר ששני הוריהם מתו ממחלות.

בוניפסיו היה מבורך בידיים טובות עם חוש לאמנות חזותית, והכין עבודות יד ומכר אותן כמקור פרנסה. הוא גם הכין כרזות לחברות עסקיות. למעשה הקים עסק משפחתי משגשג שלו ושל אחיו, והם התקשרו עם חברות פרטיות וממשלתיות והיו להם תנאי תנאי מחיה נאותים.

בשנות העשרה המאוחרות שלו, הוא עבד כסוכן עבור חברת המסחר הבריטית פלמינג, שם הוא הפך לסוכן של זפת, קש וסחורות אחרות. מאוחר יותר עבר לחברת פרסל אנד קומפני, חברת סחר גרמנית, שם עבד כאחראי על מלאי המחסן. הוא היה גם שחקן תיאטרון ולעיתים קרובות מילא את תפקיד ברנרדו קרפיו, דמות בדיונית בפולקלור של טגאלוג.

בוניפסיו העשיר את האינטליגנציה הטבעית שלו בחינוך עצמי. הוא קרא ספרים על המהפכה הצרפתית, ביוגרפיות של נשיאי ארצות הברית, ספרים על אירועים עכשוויים בפיליפינים וגם רומנים כמו ״עלובי החיים״ של ויקטור הוגו, מלבד טאגאלוג וספרדית, הוא דיבר אנגלית, שאותה למד בעת שעבד בחברת ג'יי.אם פלמינג ושות'

נישואין

אנדרס בוניפסיו היה נשוי פעמיים: תחילה למוניקה פאלומאר. היא הייתה שכנתו בטונדו. מוניקה מתה מצרעת ולא היו להם ילדים משותפים.

ב-1882 כאלמן בן 29, פגש את גרגוריה דה-ז'סוס בת ה-18, באמצעות בן דודו. גרגוריה, המכונה גם אוריאנג, הייתה בתו של אזרח מכובד ובעל קרקעות מקאלוקאן. ההורים של גרגוריה לא הסכימו בהתחלה ליחסים ביניהם, כי אנדרס היה שייך ל״בונים החופשיים״ שנחשבו אז אויבי הכנסייה הקתולית. הוריה בסופו של דבר נכנעו והם נישאו בטקס קתולי במרץ 1893 או 1894.

נולד להם בן בתחילת 1896, אך הוא נפטר מאבעבועות שחורות בינקות.

פעילות פוליטית

התחלה

ב-1882 היה בוניפסיו אחד החברים המייסדים של ״לה ליגה פיליפינה״, ארגון שדרש רפורמות פוליטיות בממשלה הקולוניאלית של הפיליפינים. עם זאת, לה ליגה התפרקה לאחר מפגש אחד כי אחד האנשים המרכזיים בארגון ריזאל נעצר. בוניפסיו, ואנשים אחרים החיו את "לה ליגה" בהיעדרו של ריזאל, ובוניפסיו היה פעיל בארגון תאים מקומיים במנילה, והפך לדובר הראשי של הארגון.

קטיפונאן

ב-7 ביולי 1892, יום לאחר פרסום הגירוש של ריזאל, הקימו את הקטיפונאן - ארגון מחתרת שדרש עצמאות מספרד באמצעות מרידה מזוינת.[4][5] הארגון הושפע מהבונים החופשיים באמצעות חיקוי טקסים וצורת הארגון של המחתרת.[6] בתוך המחתרת בוניפסיו השתמש בשם בדוי. מסמכים שנמצאו מציינים כי קטיפונאן הייתה קיימת כבר בינואר 1892.[7][8]

במשך זמן מה, בונפסיו עבד עם שני הארגונים במקביל - קטיפונאן ולה ליגה. בסופו של דבר חל פיצול ברור בדרכם - לאחר שהתייאשו מדרך השלום של לה ליגה, והתמקדו בארגון הקטיפונאן. חברים שמרנים יותר, רובם עשירים, שעדיין האמינו ברפורמות בדרכי שלום, הקימו ארגון נפרד, שהתחייב להמשיך ולתמוך ברפורמיסטים בספרד. החברים הרדיקלים הצטרפו לקטיפונאן.[9] ממנילה, ארגון המחתרת התפשט למספר מחוזות, כולל Batangas,‏ Laguna,‏ Cavite,‏ Bulacan,‏ Pampanga ו-Nueva Ecija. רוב חברי הארגון, הנקראים קטיפונרוס, הגיעו מהמעמדות הנמוכים והמעמד הבינוני, ורבים מהמנהיגים המקומיים היו דמויות בולטות בעיריות.[10] בהתחלה התקבלו לארגון רק גברים, אבל מאוחר יותר איפשרו לנשים להצטרף אליהם ואשתו של בוניפסיו שימשה כדוגמה לנשים.

מלכתחילה, בוניפסיו היה אחד הקצינים הראשיים של קטיפונאן, אם כי הוא לא הפך למנהיג עליון או הנשיא[11] עד 1895. הוא היה השלישי בהיררכיה של הארגון. לפני כן הוא שימש כמבקר הארגון וכאיש הכספים.[12] לארגון היו חוקים משלו, מבנה ביורוקרטי ומנהיגות נבחרת. בכל מחוז המועצה העליונה של קטיפונאן תיאמה פעולותיה עם מועצת המחוז וכך גם במועצות המקומיות.[13][14]

בתוך הארגון בוניפסיו פיתח ידידות חזקה עם אמיליו חסינטו, ששימש כיועצו ואיש סודו, וכן היה חבר המועצה העליונה. בוניפסיו אימץ את רעיונותיו של חסינטו כתורה הרשמית של הארגון. בוניפסיו כתב כמה מאמרים בשם הבדוי Agapito Bagumbayan. הארגון התרחב וגדל גם לאיים אחרים - מתוך פחות מ-300 חברים בינואר 1896, היו בו 30,000 עד 40,000 באוגוסט באותה שנה.[15]

הגידול המהיר בפעילות הקטיפונאן עורר את חשדם של השלטונות הספרדים. בתחילת 1896, המודיעין הספרדי היה מודע לקיומו של הארגון המחתרתי, והחשודים היו תחת מעקב וחלקם נעצר. ב־3 במאי ערך בוניפסיו אספה כללית של ראשי קטיפונאן בפסיג, שם התלבטו מתי להתחיל במהפכה. בעוד כמה אישים, ובמיוחד בוניפסיו, האמינו כי מהפכה היא בלתי נמנעת, אחרים, במיוחד סנטיאגו אלווארז ואמיליו אגינלדו, שניהם מקוויט, הביעו הסתייגות - חילוקי הדעות בנוגע למרד המתוכנן היו בשל היעדר נשק חם. הקונצנזוס היה להתייעץ עם חוזה ריזאל לפני התחלת פעולה מזוינת. התברר שריזאל התנגד למהפכה, מתוך אמונה שעדיין מוקדם מדי. הוא המליץ ​​על הכנה נוספת, אך הציע, שאם אכן תתרחש המהפכה, עליהם לקבל את הנהגתו של אנטוניו לונה, שנחשב למנהיג צבאי מבריק.[16]

המהפכה הפיליפינית

תחילת ההתקוממות

השלטונות הספרדים חשפו את קיומו של הקטיפונאן ב-19 באוגוסט 1896. מאות חשודים פיליפינים, חלקם חפים מפשע, נעצרו ונאסרו על בגידה.[17] חוסה ריזאל היה אז בדרכו לקובה כדי לשמש כרופא בצבא הקולוניאלי הספרדי בתמורה לשחרורו מדפיטן. שנחשף הארגון ניסה בוניפסיו לשכנע את ריזאל, שהיה על ספינה במפרץ מנילה, לברוח ולהצטרף למרד. ריזאל דחה את הצעת ההצלה שלהם.[18] ריזאל עצמו נעצר על ידי הספרדים לאחר מכן, נשפט והוצא להורג.[19]

בוניפסיו אסף אלפי חברי הארגון בקלוקאן, שם החליטו להתחיל את ההתקוממות. המועצה העליונה של קטיפונאן הכריזה על מהפכה ארצית חמושה נגד ספרד וקראה להתקפה מתואמת בו זמנית על הבירה מנילה ב-29 באוגוסט. בוניפסיו מינה מפקדים כדי להוביל את כוחות המורדים למנילה. מועצות קטיפונאניות אחרות הודיעו גם הן על תוכניותיהן. לפני פרוץ מעשי האיבה, ארגן בוניפסיו מחדש את הקטיפונאן כממשלה מהפכנית פתוחה דה פקטו, והם קראו למדינה ״רפובליקה טאגלוג״. הוא היה הנשיא והמפקד העליון של צבא המורדים.[11][20] ב-28 באוגוסט פרסם בוניפסיו ההצהרה כללית על גיוס המונים למהפיכה הפיליפינית.

ב-30 באוגוסט 1896, בוניפסיו הוביל אישית התקפה על סן חואן דל מונטה כדי ללכוד את מחסן התחמושת של העיר ותחנת שאיבת מים (אשר סיפקה למנילה). כוחות המגן הספרדים נלחמו במאבק עיקש, עיכבו את כוחות המורדים, עד שהגיעו התגבורות. כוחותיו של בוניפסיו נסוגו עם נפגעים רבים. בוניפסיו וחבריו התארגנו מחדש ליד מאריקינה, סן מאטאו ומונטלבן.[21] וכן התרחשו קרבות נוספים במקומות אחרים.[22] ההשקפה המקובלת טענה שהמתקפה הכללית המתוכננת של קטיפונאן על מנילה בוטלה לטובת ההתקפה של בוניפסיו על סן חואן דל מונטה,[23] שהציתה מרד כללי באזור. [39] עם זאת, מחקרים מאוחרים מראים כי הקרב על סן חואן דל מונטה של ​​בוניפסיו היה רק ​​חלק מקרב גדול יותר - "קרב על מנילה".[22] למרות התהפוכות בשדה הקרב, בוניפסיו לא הובס לחלוטין והוא עדיין נחשב איום על הספרדים. יתר על כן, המרד התפשט למחוזות הסמוכים עד סוף אוגוסט.[23]

קרבות ברחבי מנילה

בדצמבר 1896 הכירה ממשלת ספרד בשלושה מרכזים עיקריים של מרד: קוויט (בפיקוד מריאנו אלווארז, אמיליו אגינלדו ואחרים), בבולקאן (בפיקוד מריאנו ליאנרה) ומורונג (בפיקוד בוניפסיו). המרד היה מוצלח ביותר בקוויט, אשר נכבשה על ידי המורדים בספטמבר-אוקטובר 1896.[24]

בעוד שמנילה נחשבת באופן מסורתי ל"מראה של המהפכה הפיליפינית", קוויט והעיריות הסובבות אותה נשאו את עיקר עול המערכה הצבאית הספרדית. המורדים באזור היו מעורבים בדרך כלל בלוחמת גרילה של פגע וברח נגד עמדות ספרדיות באזור מורונג, בוניפסיו שימש כטקטיקן של לוחמי הגרילה והוציא פקודות לאזורים אחרים בנוסף לגזרה שלו, אם כי המוניטין שלו נפגע כאשר הפסיד בקרבות שניהל בעצמו.[25]

ב-7 בנובמבר 1896 הוביל בוניפסיו התקפה על סן מאטאו, מאריקינה ומונטלבן. הספרדים אולצו לסגת, והותירו את השטחים האלה למורדים, למעט מקום אחד בסן מאטאו, שבו התבצרו חיילים ספרדים. בעוד כוחותיו של בוניפסיו הטילו מצור על המקום, כוחות מורדים אחרים הקימו קווי הגנה לאורך הנהר נגנקה הסמוך, מפני תגבורות ספרדיות שהגיעו מכיוון מאריקינה. לאחר שלושה ימים התבצעו התקפות-הנגד הספרדיות דרך קווי ההגנה שעל נהר נאנגקה. הכוחות הספרדים כבשו מחדש את עמדות המורדים והפתיעו את בוניפסיו בסן מטאו, שהורה על נסיגה כללית לבלרה. המורדים הפכו לנרדפים, ובונפסיו כמעט נהרג מכדור בצווארו.[26]

בונאפסיו בקוויט

לאחר התבוסה הקשה של בוניפסיו במנילה, הוא חיפש מקלט בקוויט, שם ניצחו המהפכנים. היו שם שני פלגים של הארגון במחוז קוויט, שהפכו ליריבים: ה״מגדלו״, בראשותו של דודו של אמיליו אגינלדו, באלדומרו אגינלדו, ופלג ה״מגדיוונג״, בראשותו של מריאנו אלוארז, דוד של אשתו של בוניפסיו. מנהיגי שני הפלגים באו מהמעמד העליון, בניגוד לבוניפסיו, שבא מן המעמד הבינוני הנמוך. לאחר ההצלחות הראשונות, הוציא אמיליו אגינלדו מנשר בשם מועצת השלטון של פלג המגדלו, שהכריזה על ממשלה זמנית ומהפכנית - למרות קיומה של ממשלת הקטיפונאן. אמיליו אגינלדו זכה במיוחד לתהילה על ניצחונות במחוז.[27] פלג המגדלו ופלג המגדיוונג התעמתו על סמכות ועל סמכות שיפוטית ולא סייעו זה לזה בקרב. בוניפסיו, כמנהיג הכללי המוכר של המהפכה, הוזמן על ידי מנהיגי קוויט לנסות לאחד בין הפלגים. בדצמבר 1896 הוא נסע לקוויט בליווי אשתו, אחיו פרוקופיו וקריאקו, וכמה חיילים, ביניהם אמיליו ג'סינטו, מזכירו של בוניפסיו ויד ימינו.

בקוויט, גדל החיכוך בין בוניפסיו לבין מנהיגי המגדלו. אפולינריו מאביני, ששימש מאוחר יותר כיועץ של אמיליו אגינלדו, כתב כי בשלב זה מנהיגי המגדלדו "כבר לא כיבדו את סמכותו ואת צוויו של בונפסיו".[28] הם ראו את התנהגותו השחצנית ״כמלך״, ואת קרבתו לפלג השני המגדיווג.[29][30] לאגינלדו היו חילוקי דעות עם בוניפסיו בעניינים אסטרטגיים והאשים אותו בכיבוש העיר סילנג. הספרדים, כתבו לאגינלדו על האפשרות של משא ומתן לשלום. כאשר גילה בוניפסיו את התכתובת הזאת, הוא ומועצת מאגדיוונג דחו את שיחות השלום המוצעות האלה. בוניפסיו כעס על כך שהספרדים ראו באגינלדו את "מפקד המרד" במקומו.[29] עם זאת, אגינלדו המשיך לארגן משא ומתן שבפועל לא התקיים. בוניפסיו האמין שאגינלדו מוכן להיכנע לספרדים.[31]

על בוניפסיו נפוצו שמועות שונות: שהוא גנב כספים של הקטיפונאן והוא היה פרובוקטור ששילם לנזירים כדי שיגרמו לתסיסה. כמו כן הופצו מכתבים אנונימיים שאמרו לאנשי קוויט לא להלל את בוניפסיו משום שהוא היה אתאיסט, ולא משכיל. על פי מכתבים אלה, בוניפסיו לא היה ראוי לתואר סופרימו כי רק אלוקים היה בתואר ״העליון״. טענה אחרונה זו נעשתה על אף העובדה כי סופרימו נועד לשמש כתואר עם התפקיד נשיא המדינה, כדי להבדיל בין נשיא המועצה העליונה של קטיפונאן לבין נשיאי הפלגים השונים כמו המגדלו והמגדיוונג. בוניפסיו חשד כי השמועות מקורן במנהיג "מגדלדו", דניאל טירונה, והוא התעמת עמו.[32]

ב-31 בדצמבר קיימו בוניפסיו וראשי ה״מגדלו״ וה״מגדיוונג״ מפגש באימוס, לכאורה כדי לקבוע את השליטה על קוויט על מנת לשים קץ ליריבות בין שני הפלגים. השאלה האם הקטיפונאן צריך להיות מוחלף על ידי ממשלה מהפכנית הועלה על ידי המגדלו, והנושא האפיל על סוגיית היריבות. המגדלו טען כי הקטיפונאן, כארגון סודי, היה צריך להפסיק להתקיים לאחר שהמהפכה החלה. הם גם טענו כי השליטה בקוויט לא צריכה להיות מחולקת. בוניפסיו והמגדיוונג טענו כי הקטיפונאן שימשה כממשלתם המהפכנית, שכן הייתה לה חוקה משלה, נוהלים וממשלות פרובינציאליות ועיריות. עם ארגון מחדש, בוניפסיו קיבל יד חופשית למנות ועדה להקמת הממשלה החדשה. הוא הטיל על אמיליו אגינלדו לתעד את הפרוטוקולים של הפגישה אך אלה מעולם לא נעשו.[33]

מונומנט ומצבה במקום המשוער של ההוצאה להורג של בוניפסיו

כנס טיחרוס

בוניפסיו, אף על פי שהיה מודע לחלוטין למתקפה הספרדית בפרז דסמריאנה, לא הציע שום עזרה לפלג מגדלו. ב־22 במרץ 1897 קיימו המנהיגים המהפכניים מפגש חשוב במעוז של הנזירים בטיחרוס כדי לחדש את הדיונים על המתח המתגבר בין המגדלו למגדיוונג. וגם ליישב אחת ולתמיד את נושא הממשל בתוך קטיפונאן באמצעות בחירות.[34] וכן לדון בעניין האם על הנהגת "קטיפונאן" להקים מדינה מלוכנית או רפובליקה. בוניפסיו הגן על כך שיש לשמור עליה כעל רפובליקה. לדבריו, כל חבריה ישרתו לפי עקרונות החירות, השוויון והאחווה, שעליהם הוקמה הרפובליקה.[11] למרות החששות של בוניפסיו על היעדר נציגים ממחוזות אחרים, הוא היה חייב להמשיך בבחירות.[35]

לפני הבחירות, הוא ביקש שהתוצאות תכובדנה על ידי כולם. פלג המגדלו הצביע בעד אמיליו אגינלדו למרות העדרו, כי היה מעורב בקרב פרז דסמריאס המתמשך.[36] הממשלה המהפכנית, הידועה כיום בשם הרפובליקה של ביאק- בטו נאן, הגדירה עצמה כרפובליקה הפיליפינית. מצב זה נמשך יותר מחודש. לאחר מכן הוקמה ממשלה מהפכנית נוספת, הידועה כיום כ"רפובליקה הפיליפינית הראשונה", עם אגינלדו כנשיא, נוסדה ב-23 בינואר 1899.[37]

בוניפסיו קיבל את המקום השני בבחירה לנשיאות. הוצע לו לקבל את תפקיד סגן הנשיא באופן אוטומטי, הוא דחה את ההצעה והבחירות נמשכו. מריאנו טריאס מהמגדיוונג נבחר לסגן הנשיא. בוניפסיו היה האחרון שנבחר, כשר הפנים. מזועזע ונרגז מתוצאות הבחירות, לא קיבל בוניפסיו את התוצאות, והכריז כמי שכינס את הבחירות, וכמי שהוא יושב המועצה - הוא מבטל את הבחירות.[38]

למרות זאת, ב־23 במרץ 1897, למחרת ועידת טיחרוס, הושבע אגינלדו את שבועת הנשיא בקפלה בהנהגתו של הכומר הקתולי קנון וילפרנקה, שהיה נתון לסמכותו של האפיפיור ברומא. שומרים הוצבו מחוץ לכנסייה עם הוראות קפדניות שלא לתת להיכנס למורדים לא רצויים מסיעת מאגדיוונג, בעוד שהשבעת הממשלה התקיימה.[39]

בינתיים, בוניפסיו נפגש עם תומכיו הנותרים וטען כי הבחירות היו הונאה והאשים אגינלדו בבגידה משום שניהל משא ומתן עם ספרד. היו להם עדויות כי פתקי הצבעה הגיעו כבר מסומנים, והיו עוד שיטות זיוף נוספות בבחירות. העימות בין שני האישים נמשך והתעצם וכל צד מגייס תומכים, וחותם הסכמים עם קבוצות ומנהיגים מקומיים.

משפט ומוות

באפריל 1897 הורה אגינלדו לעצור את בוניפסיו לאחר שקיבל מכתב ובו שנאמר בו כי בוניפסיו שרף כפר והורה על שריפת כנסייה, ושדד בהמות עבודה לאחר שאנשי העיירה סירבו לשמוע להוראותיו. ב-25 באפריל, קבוצה של אנשיו של אגונילדו בראשות קולונל בונזון ומייג'ור חוסה פאו תפסו את בוניפסיו במחנה שלו. בוניפסיו קיבל אותם בלבביות, אבל למחרת, תקפו את המחנה, בוניפסיו הופתע וסירב להיאבק נגד חיילים פילפינים, וציווה לאנשיו לנצור את האש. בוניפסיו נורה בזרועו על ידי בונזון, ופאו דקר אותו בצוואר. אחיו של אנדריס, סיריאקו, נורה למוות, בעוד אחיו השני רוקופיו הוכה, ואשתו גרגוריה עונתה על ידי בונזון. מהמחנה שלו באינדאנג נילקח בוניפסיו מורעב למחצה ופצוע לנאייק, שהפכה למפקדה של הנשיא אגינלדו.[40]

בנאייק, בונאפסיו ואחיו פרוקופיו הועמדו לדין באשמת המרדה ובגידה נגד ממשלתו של אגינלדו וקנוניה לרצוח את הנשיא.[41] חבר המושבעים היה מורכב כולו מאנשיו של אגינלדו ואפילו סנגורו של בוניפסיו עצמו הכריז על אשמתו של מרשו. בוניפסיו נמנע מלהתעמת עם עד המדינה באשמת הקנוניה לרצח בטענה כי האחרון נהרג בקרב. עם זאת, לאחר המשפט העד נראה בחיים יחד עם התובעים.[42]

האחים בוניפסיו נמצאו אשמים ונגזר עליהם עונש מוות. אגינלדו שינה את גזר-הדין לגירוש ב־8 במאי 1897, אבל פיו דל פילאר ומריאנו נוריאל שכנעו אותו לחזור בו, כדי לשמור על אחדות. האחים בוניפסיו הוצאו להורג ב-10 במאי 1897 בהרי מרגונדון.[43] אפולינריו מאביני כתב כי מותו של בוניפסיו גרם למורדים רבים ממנילה, שבאו לעזור ללוחמים בקוויט לפרוש משדה המלחמה. באזורים אחרים, עמיתיו הקרובים של בוניפסיו, כמו אמיליו ג'סינטו ומאקריו סקאי, המשיכו את ארגון הקטיפונאן ולא הכירו מעולם בסמכותו של אגינלדו.[44]

מחלוקת היסטורית והערכה

ההערכה ההיסטורית של בונאפסיו כוללת כמה נקודות במחלוקת. מותו נתפס כהוצאה להורג מוצדקת עקב בגידה ורצח פוליטי. לעומת זאת כמה היסטוריונים רואים בו את הנשיא הראשון של הפיליפינים במקום את אגינלדו. כמה היסטוריונים גם סברו כי בונפסיו תפס את מקומו של חוסה ריזאל כגיבור הלאומי הפיליפיני.

תיאודורו אגונצ'ילו כתב כי ערעור הסמכות של בוניפסיו באגינלדו היווה סכנה למהפכה, שכן פיצול בכוחות המורדים היה מביא לתבוסה כמעט מוחלטת לאויב הספרדי המאוחד והמזוין .[45] לעומת זאת, רנטו קונסטנטינו טוען כי בוניפסיו לא היווה סכנה למהפכה בכלל כי הוא עדיין תכנן להילחם בספרד, אבל היה בהחלט איום על מנהיגי הקאוויטים שרצו לשלוט במהפכה, ולכן הוא חוסל. קונסטנטינו התנגד לבוניפסיו משום שלא הייתה לו שום תוכנית לפשרה עם הספרדים, בניגוד לקבוצה של מנהיגי קוויט שרצו לעשות פשרה מה שהביא לחתימת הסכם ביאק-נא-באטו. זהו הסכם בין הספרדים והמורדים, שהביא להפסקת רוב הקרבות והמרד, והגליית המנהיגים. אגינלדו, שהוגלה להונג קונג, ובסופו של דבר היה בן ברית לא רשמי של ארצות הברית במלחמתה עם ספרד, וחזר להנהיג את המהפכה.[46]

היסטוריונים דנו גם במניעים של ממשלת קוויט להחליף את בוניפסיו, והאם הייתה לה הזכות לעשות זאת. מועצת מחוז מג'דלו, שסייעה בהקמת הממשלה הרפובליקנית בראשות אחד משלהם, הייתה רק אחת מאותן מועצות רבות שהתכנסו תחת ממשלת קטיפונאן הקיימת. לכן, אגינלדו וסיעתו עשויים להחשב כמתנגדי הממשלה הקיימת, והפרת סמכותו של בוניפסיו שהיה ראש הממשלה המכהן.[47] סמכותו של אגינלדו לא הוכרה מיד על ידי כל המורדים. אם בוניפסיו היה נמלט מקוויט, הייתה לו הזכות כמנהיג קטיפונאן להעמיד לדין את אגינלדו באשמת בגידה במקום המצב ההפוך.[48] קונסטנטינו ווילאנובה טוען כי המאבק בין שני המנהיגים קשור להבדלים המעמדיים: אגינלדו היה שייך למעמד העליון שביקש לצבור כוח פוליטי על חשבון כוחו של בונפסיו שנתמך על ידי המעמד הבינוני והנמוך.[49] ישנה טענה כי המאבק היה גם מאבק אתני-אזורי - בוניפסיו היה שייך לאזור אחר, ונתמך על ידי אזורים אחרים בפילפינים, ואילו מוקד הכוח של אגינלדו היה באזור קוויט, שם הוא תפס את בוניפסיו ואחיו.

ישנם תיאורים שונים על אופן ביצוע ההוצאות להורג של בוניפסיו. מפקד יחידת ההוצאה להורג, אמר כי בוניפסיו נורה למוות, ונקבר בקבר שטחי שסומן על ידי ענפים. גם לגבי דרך מותו ישנם חילוקי דעות, חלקן טוענות כי הוא ניסה לברוח ונורה, חלקן טוענות כי לאחר פציעתו הוא למעשה היה חלש לעמוד ומת מפצעיו. אין הסכמה על דרך מותו, ומטילים ספק אם אמנם התגלו עצמותיו לאחר שנים.[50]

כמה היסטוריונים כמו מילאגרוס גררו, עמנואל אנקרנסיון, רמון וילגאס ומייקל צ'ארלסטון צ'ואה, מעלים את הטענה של ההכרה בבוניפסיו כנשיא הראשון של הפיליפינים, במקום אגינלדו, שהוכר רשמית. השקפה זו מבוססת על מעמדו כנשיא/סופרימו של הממשלה הקטיפונאנית בשנים 1896–1897. דעה זו גם מדגישה כי בונפסיו הקים ממשלה באמצעות ארגון הקטיפונאן לפני הממשלה שהוקמה בראשות אגינלדו שהוקמה בטיחורס.[51]

חוסה ריזאל נחשב לגיבור הלאומי, גם בוניפסיו נחשב כמועמד ראוי לתואר על בסיס חלקו בבניית המהפכה הפיליפינית.[40] תיאודורו אגונצ'ילו מציין, כי הגיבור הלאומי הפיליפיני, בניגוד למדינות אחרות, אינו "מנהיג כוחות השחרור".[52] רנטו קונסטנטינו כותב כי ריזאל הוא "גיבור בחסות ארצות הברית" שקודם כגיבור פיליפיני הגדול ביותר בתקופה הקולוניאלית האמריקנית של הפיליפינים - לאחר שאגינלדו הפסיד במלחמה הפיליפינית-אמריקאית.

ארצות הברית קידמה את דמותו של ריזאל, כמייצג את הרעיון של מתינות, במקום דמויות רדיקליות יותר שרעיונותיהם יכלו לעורר התנגדות נגד השלטון האמריקאי.[53] באופן ספציפי, ריזאל נבחר על פני בוניפסיו אשר נתפס "רדיקלי מדי" בעיני האמריקאים.

מתקיים ויכוח בין ההיסטוריונים האם שני האישים האלה - ריזאל ובניפסיו ראויים לתואר גיבורים לאומיים. הם דמויות מוכרות על ידי המוני הפיליפינים, וישנם ימים בשנה שבהם הם נזכרים, בהכרזה רשמית עליהם כגיבורי הפיליפינים - כל אחד מציין דרך שונה שהמהפיכה הייתה צריכה ללכת - בונפסיו דגל במרד גלוי, וריזאל דגל בהמתנה ובאיסוף כוח צבאי גדול יותר. שניהם הוצאו להורג על דעותיהם הפוליטיות בהקשר לעתיד הפיליפינים.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנדרס בוניפסיו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Agoncillo, Teodoro (1990) [1960], History of the Filipino People (8th ed.), Quezon City: Garotech Publishing Inc.,, p. 41
  2. ^ Agoncillo, Teodoro (1990) [1960], History of the Filipino People (8th ed.), Quezon City: Garotech Publishing Inc.,,p. 146
  3. ^ "Catalina De Castro". In Biographical Summaries of Notable People. myheritage.com.
  4. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services,pp. 158-9
  5. ^ Agoncillo, Teodoro (1990) [1960], History of the Filipino People (8th ed.), Quezon City: Garotech Publishing Inc., p. 190
  6. ^ Agoncillo, Teodoro (1996) [1956], The Revolt of the Masses: The story of Bonifacio and the Katipunan, Quezon City: University of the Philippines Press, מסת"ב 971-8711-06-6.,p. 149
  7. ^ "The most important book of our time". Editorial. Philippine Daily Inquirer. December 2, 2013.
  8. ^ Richardson, Jim (2013). The Light of Liberty: Documents and Studies on the Katipunan, 1892–1897. Ateneo de Manila University Press. מסת"ב 978-971-550-675-5.
  9. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services, pp. 158-9
  10. ^ Guerrero, Milagros; Schumacher, S.J., John (1998), Reform and Revolution, Kasaysayan: The History of the Filipino People, 5, Asia Publishing Company Limited, מסת"ב 962-258-228-,p. 151
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Álvarez, Santiago (1992), Malay, Paula Carolina S. (ed.), The Katipunan and the Revolution: Memoirs of a General, Ateneo de Manila University Press
  12. ^ Agoncillo, Teodoro (1990) [1960], History of the Filipino People (8th ed.), Quezon City: Garotech Publishing In,p. 152
  13. ^ Guerrero, Milagros; Encarnacion, Emmanuel; Villegas, Ramon (1996), "Andres Bonifacio and the 1896 Revolution", Sulyap Kultura, National Commission for Culture and the Arts, 1 (2): 3–12.pp. 4-12
  14. ^ Guerrero, Milagros; Schumacher, S.J., John (1998), Reform and Revolution, Kasaysayan: The History of the Filipino People, 5, Asia Publishing Company Limited, מסת"ב 962-258-228-1.,pp. 149-150
  15. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services, p. 175
  16. ^ Guerrero, Milagros; Schumacher, S.J., John (1998), Reform and Revolution, Kasaysayan: The History of the Filipino People, 5, Asia Publishing Company Limited, p. 160-164
  17. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services, p.176
  18. ^ Borromeo-Buehler, Soledad Masangkay (1998), The Cry of Balintawak: a contrived controversy, Ateneo de Manila University Press, p. 29-30
  19. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services, p. 177
  20. ^ Guerrero, Milagros; Schumacher, S.J., John (1998), Reform and Revolution, Kasaysayan: The History of the Filipino People, 5, Asia Publishing Company Limited,,pp. 166-167
  21. ^ Agoncillo, Teodoro (1990) [1960], History of the Filipino People (8th ed.), Quezon City: Garotech Publishing Inc, p. 173
  22. ^ 22.0 22.1 Salazar, Zeus (1994), Agosto 29–30, 1896 : Ang pagsalakay ni Bonifacio sa Maynila, Quezon City: Miranda Bookstore.
  23. ^ 23.0 23.1 Zaide, Gregorio (1984), Philippine History and Government, National Bookstore Printing Pres
  24. ^ Guerrero, Milagros; Schumacher, S.J., John (1998), Reform and Revolution, Kasaysayan: The History of the Filipino People, 5, Asia Publishing Company Limited, pp. 175-6
  25. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services, p. 180
  26. ^ Salazar, Zeus (1994), Agosto 29–30, 1896 : Ang pagsalakay ni Bonifacio sa Maynila, Quezon City: Miranda Bookstore.
  27. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services, pp. pp. 178-81
  28. ^ Mabini, Apolinario (1969), "CHAPTER VIII: First Stage of the Revolution", in Guerrero, Leon Ma. (ed.), The Philippine Revolution, National Historical Commission
  29. ^ 29.0 29.1 Aguinaldo, Emilio (1964), Mga gunita ng himagsikan, Manila.
  30. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services,,pp. 181-182
  31. ^ Guerrero, Milagros; Schumacher, S.J., John (1998), Reform and Revolution, Kasaysayan: The History of the Filipino People, 5, Asia Publishing Company Limited, p. 190
  32. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services, p.182
  33. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services, pp. 182-4
  34. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services, p. 184
  35. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services, pp. 185-6
  36. ^ Linn, Brian McAllister (2000), The U.S. Army and Counterinsurgency in the Philippine War, 1899–1902, University of North Carolina Press, pp. 4-5
  37. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services, pp. 224
  38. ^ Agoncillo, Teodoro (1990) [1960], History of the Filipino People (8th ed.), Quezon City: Garotech Publishing Inc.,p. 178
  39. ^ Alvarez, S.V., 1992, Recalling the Revolution, Madison: Center for Southeast Asia Studies, University of Wisconsin-Madison
  40. ^ 40.0 40.1 Ocampo, Ambeth (1999), Rizal Without the Overcoat (Expanded ed.), Anvil Publishing, Inc
  41. ^ Guerrero, Milagros; Schumacher, S.J., John (1998), Reform and Revolution, Kasaysayan: The History of the Filipino People, 5, Asia Publishing Company Limited, ,p. 194
  42. ^ Guerrero, Milagros; Schumacher, S.J., John (1998), Reform and Revolution, Kasaysayan: The History of the Filipino People, 5, Asia Publishing Company Limited, pp. 194-196
  43. ^ Agoncillo, Teodoro (1990) [1960], History of the Filipino People (8th ed.), Quezon City: Garotech Publishing Inc pp. 181-182
  44. ^ Nakpil, Julio (1997) [1964], Alzona, Encarnacion (ed.), Julio Nakpil and the Philippine Revolution: With the Autobiography of Gregoria de Jesus, Quezon City: Academic Publishing Corporation
  45. ^ Agoncillo, Teodoro (1990) [1960], History of the Filipino People (8th ed.), Quezon City: Garotech Publishing Inc.pp. 181-182
  46. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services, pp. 190-206
  47. ^ Villanueva, Alejo (1989), Bonifacio's Unfinished Revolution, Quezon City: New Day Publishers ,pp. 72-73
  48. ^ Villanueva, Alejo (1989), Bonifacio's Unfinished Revolution, Quezon City: New Day Publishers, p. 61, 64
  49. ^ Constantino, Renato (1975), The Philippines: A Past Revisited, Quezon City: Tala Publishing Services,p. ,p. 175
  50. ^ Ocampo, Ambeth (2001), Bones of Contention: The Bonifacio Lectures, Anvil Publishing, Inc
  51. ^ "La Ilustración Española y Americana", Año 1897, Vol. I.[permanent dead link] Museo Oriental de Valladolid Site.
  52. ^ Agoncillo, Teodoro (1990) [1960], History of the Filipino People (8th ed.), Quezon City: Garotech Publishing In, p. 160
  53. ^ Constantino, Renato (1980) [1970], "Veneration without Understanding", Dissent and Counter-consciousness, Quezon City: Malaya Books, pp. 125–145
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31060242אנדרס בוניפסיו

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אנדרס_בוניפסיו&oldid=1842203"