אמה עמוס
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אמן ריקה. אמה עמוס, באנגלית: Emma Amos (16 במרץ 1937 - 20 במאי 2020) הייתה ציירת ויוצרת הדפסים אפרו-אמריקאית פוסט-מודרנית.
ראשית חייה
עמוס נולדה באטלנטה, ג'ורג'יה בשנת 1937 [1] להודו דליין עמוס ומיילס גרין עמוס. [2] היה לה גם אח גדול בשם לארי. [3] עמוס גילתה עניין באמנות בגיל צעיר, יצרה "בובות נייר" ולמדה לצייר מתוך עיתונים. עד גיל תשע ידעה לצייר דמויות. להוריה היו שאיפות שעמוס תלמד אצל הייל וודרוף, אך הוא לא קיבל תלמידים פרטיים רבים ועזב את האזור לפני שהייתה לה הזדמנות ללמוד איתו.
בגיל אחת עשרה לקחה עמוס קורס במכללת מוריס בראון, שם עבדה על השרטוט שלה ושמה לב לעבודה שהפיקו סטודנטים אפרו-אמריקאים באותה תקופה. בתקופת התיכון, עמוס הגישה את עבודתה לתערוכות אמנות של אוניברסיטת אטלנטה. היא סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון באטלנטה בגיל 16, ופנתה למכללת אנטיוכיה, בגלל המדיניות המתקדמת שלהם. [4]
חינוך
עמוס למדה במכללת אנטיוכיה ב-Yellow Springs, אוהיו, בבית הספר המרכזי לאמנות ועיצוב בלונדון ובאוניברסיטת ניו יורק. [5] בהיותה באנטיוכיה עבדה עמוס חצי מהשנה, ולמדה בשאר. היא עבדה בשיקגו, ניו יורק ובוושינגטון הבירה, מה שאפשר לה לבקר בגלריות ובמוזיאונים, שהיו פחות נגישים באטלנטה. בשנתה הרביעית באנטיוכיה, היא נסעה לאנגליה ולמדה בבית הספר המרכזי לאמנות בלונדון, שם למדה הדפסה וחריטה אצל אנתוני הריסון, והחלה לצייר בשמנים, דבר שלא עשתה קודם לכן.[6] עמוס קיבלה את תואר ה-BFA שלה מאנטיוכיה בשנת 1958, ולאחר מכן חזרה ללונדון להשלמת התואר שלה בתחריט, אותו קיבלה בשנת 1959 לאחר שנתיים של לימוד. בשנה שלאחר מכן עמוס עברה לניו יורק כדי להתחיל לעבוד בסטודיו להדפס. [7] מאוחר יותר היא קיבלה תואר שני באוניברסיטת ניו יורק (NYU).
קריירה
עמוס עברה לעיר ניו יורק לאחר שהרגישה לא נוח מהקצב האיטי של עולם האמנות באטלנטה. עמוס לא ציפתה לרמת הגזענות, האפליה והגילנות שבה היא נתקלה עם המעבר לניו יורק. גלריות לא קיבלו אותה בטענה שהיא צעירה מכדי להציג, ועבודות הוראה בסטודיו דחו אותה בטענה ש"אנחנו לא מגייסים כרגע".[8] לעמוס נאמר הן על ידי קופר יוניון והן על ידי ליגת הסטודנטים לאמנות שהם לא מגייסים עובדים לאחר שהיא הגישה מועמדות לתפקיד הוראה. [9] הקושי להיכנס לעבודה לגלריות הוביל אותה ללמד כאסיסטנטית בבית הספר דלתון שם פגשה אמנים ונחשפה לסצנת האמנות של ניו יורק ואיסט המפטון, שם חוותה קושי להציג את עבודתה בעולם הגברים. באותה תקופה גם החלה אמה עמוס את דרכה כמעצבת טקסטיל, בעבודה אצל האורגת דורותי ליבס, שם תורגמו עיצוביה לשטיחים ייחודיים.
בניו יורק, עמוס הצטרפה לאולפני ההדפס של Letterio Calapai ולסדנת ההדפס של רוברט בלקבורן. למרות הקושי שמתמודדים אפרו-אמריקאים בכניסה לתחום האמנות, מכיוון שלעיתים קרובות יש חוסר גישה לסוחרים ואוצרים, עמוס התמידה וקיבלה תואר שני מאוניברסיטת ניו יורק בשנת 1966. במהלך לימודיה ב-NYU, היא הכירה מחדש את הייל וודרוף, אשר היה פרופסור שם באותה תקופה.
בגיל 23, עמוס נפגשה עם וודרוף לביקורת על ההדפסים שלה, והוא סיפר לה על "ספירל" - קבוצה שהייתה קולקטיב של כחמישה עשר אמנים אפרו-אמריקאים בולטים, שנוסדה ב-1963 על ידי רומאר בירדן, צ'ארלס אלסטון, נורמן לואיס והייל וודרוף. הקבוצה התעניינה בדיונים על גזענות, פילוסופיה שנולדה מתוך התנגדות לקולוניאליזם הצרפתי ובמרכזה עידוד זהות גזעית משותפת לאפריקנים שחורים ברחבי העולם. ספירל הוקמה מתוך מינהלת התקדמות העבודות והרנסאנס של הארלם. וודרוף לקחה חלק מעבודותיה לאחת מפגישותיהם בחזית החנות השכורה שלהם, וחברי הקבוצה אהבו את עבודתה מספיק כדי להזמין אותה להצטרף כחברה האישה הראשונה והיחידה שלהם.[10] עמוס חשבה שזה מוזר שאמניות אחרות לא ביקשו להצטרף לקבוצה, אף שהן הכירו את חבריה.
עמוס הרגישה שהצטרפותה ל"ספירל" תהיה שימושית כי היא לא הכירה אמנים רבים בניו יורק באותה תקופה. עמוס עבדה במשרה מלאה כמעצבת במהלך היום, ולמדה במשרה מלאה בערבים, והתפנתה לצייר בסופי שבוע. במאי 1965, ספירל שכרו חלל גלריה ברחוב כריסטופר 147, שם הייתה לקבוצה את התערוכה הראשונה והיחידה שלהם. עמוס הציגה תחריט שאבד מאז. תחריט זה היה דיוקן עצמי שתיאר את עמוס בוהה באדישות אל הצופה מאחורי זוג משקפי שמש כהים." [11]
לפני שהצטרפה לספירל, עמוס התנגדה לרעיון של "אמנות שחורה" וגלריות שהציגו רק עבודות של אפרו-אמריקאים, אבל היא הבינה שלעיתים קרובות היו אלה האפשרויות היחידות שעמדו לרשות האמנים השחורים באותה תקופה, וגם למדה כיצד לשלב פוליטיקה גיזעית בעבודתה מבלי שעבודתה תיפול על ידי תהליך המעורבות הפוליטית.
קבוצת ספירל הפסיקה להיפגש זמן קצר לאחר 1965, כאשר מחירי השכירות העולים איבדו להם את הגלריה ואת חלל הישיבות שלהם בלואר איסט סייד. במהלך שנות ה-70, עמוס המשיכה ללמד עיצוב טקסטיל בבית הספר לאמנויות יפות ותעשייתיות בניוארק, טווה בנולים בעצמה, ושגשגה כאורגת בשל ריבוי האריגה והבד. אמנות בתוך תנועת האמנות הפמיניסטית.
עמוס הקימה והנחתה את Show of Hands, תוכנית אמנות עבור WGBH-TV בבוסטון בשנים 1977–79, ולאחר מכן הפכה לפרופסור בבית הספר לאמנויות מייסון גרוס באוניברסיטת ראטגרס. [12]
עמוס עיצבה את האנדרטה עבור ראלף דייוויד אברנתי, מנהיג ופעיל זכויות אזרח, המורכבת מארבעה מתקנים וממוקמת בפארק ההנצחה של ראלף דייוויד אברנתי באטלנטה, ג'ורג'יה. [13]
סִגְנוֹן
עמוס שילבה הדפס, ציור וטקסטיל בעבודותיה. היא השתמשה בצבע אקרילי, תחריט, הדפס משי, אפקטי העברת תמונות על בד עם מגהץ וטקסטיל אפריקאי. היא שאלה רעיונות, וסמלים מהאמנות האירופית תוך ציטוט ציורי של אמנים כמו פול גוגן, מלקולם מורלי, לוסיאן פרויד והנרי מאטיס.
בנוסף לציוריה על בד אפריקאי, עמוס תפרה, רקמה ומדי פעם עטפה טלאים עם אריגה משלה, ובטיקים[8] קנה המידה והרבדים המרקמים של היצירה דומים לצורות המצויות לעיתים קרובות בשטיחי יוקרה אירופיים ובפזורה האפריקאית.
בין מגוון המדיה המעורבת שעמוס משתמשת בעבודתה, הנושא המרכזי הוא לרוב פיגורטיבי. בניגוד לאמנים פיגורטיביים רבים עמוס אהבה לצייר דמויות לבושות כי היא האמינה שהבגד מראה תרבות.
במהלך תקופתה בבית הספר המרכזי לאמנות, עמוס למדה ציור מופשט, והפיקה יצירות אקספרסיוניסטיות מופשטות במשך תקופה מסוימת. לאחר זמן מה היא חשבה שהפשטה קלה ושרירותית מדי, אז היא חזרה לצייר את פיגרוטיבי כי זה היה מאתגר יותר. השפעה זו נותרה נוכחת ביצירתה.[10]
עמוס השתמשה באמנותה כדי לחקור נושאים של גזע ומין, וטענה שעצם היות האמן שחור הוא פוליטי באופיו. היא ציטטה אמנים לבנים ידועים, כמו פיקאסו וגוגן, שזכו לשבחים על הכללת נושאי צבע בעבודתם, בעוד שלכאורה ציפו מאמנים אפרו-אמריקאים לצייר נושאי צבע אחרים. עמוס שילבה נושאים לבנים באמנות שלה, במיוחד דימויים של הקו קלוקס קלאן, וקראה תיגר על הנחה זו. [14]
פֶמִינִיזם
עמוס הודתה שבהיותה מהדרום, כאישה אפרו-אמריקאית, היא תמיד הייתה מודעת למצוקות שהיא מתמודדת איתה בחיי היומיום שלה. עם זאת, ביחס לפמיניזם, עמוס לא הפכה למעורבת פעילה עד סוף שנות ה-80. לפני הזמן הזה, בתחילת שנות ה-70, בזמן גידול ילדים, עמוס הוזמנה להצטרף לקבוצת אמנים פמיניסטית שנפגשה בפארקים של ניו יורק. אנשים, תרבותיים, משכילים, ואשר זכו ליחס של שווים על ידי בעליהם השחורים. הרגשתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לבלות זמן יקר הרחק מהאולפן ומהמשפחה כדי להאזין לסיפורים כל כך רחוקים משלי."[6]
רק בתחילת שנות ה-80, לאחר שהחלה ללמד במייסון גרוס לאמנויות באוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי, שם החליטה להשתתף בקבוצה הפמיניסטית. בתוך קבוצה זו, נשים עבדו יחד, מכל רקע, לפרסום יצירות אמנות וכתיבה של אמניות לא ידועות, שפורסמו בסדרת מגזינים ודיונים. כשהיא דיברה על הקבוצה, היא הכריזה, "וזה מה שהכפירות הפכו עבורי. כל הזלזול שלי בפמיניסטיות לבנות נעלם, כי כולנו היינו באותה סירה. פשוט באנו לסירה ממרחבים שונים." [15]
עמוס נשארה פעילה במעורבותה בנושאים פמיניסטים ובמתן חינוך לדורות הצעירים, עם זאת, השמירה על קבוצות נראתה לה כאתגר הקשה ביותר. עמוס הרגישה ש"אמנים שאינם לבנים, צעירים, ושהם פוליטיים ופמיניסטיים בגלוי, נראה שהם עדיין בשוליים. [היא] מקווה שנראה בקרוב את שינוי הגישה.."[6]
הערות שוליים
- ^ "Emma Amos"
- ^ Emma Amos, New Georgia Encyclopedia (באנגלית אמריקאית)
- ^ Oral history interview with Emma Amos, 2011 November 19-26 | Archives of American Art, Smithsonian Institution, www.aaa.si.edu (באנגלית)
- ^ "Interview with Emma Amos"
- ^ Nell Irvin Painter, Creating Black Americans, Oxford University Press, 2005, מסת"ב 978-0-19-513755-2
- ^ 6.0 6.1 6.2 Lippard, Lucy R. (1991). "Floating Falling Landing: An Interview with Emma Amos". Art Papers. 15 (6): 13–16.
- ^ Marter, Joan (20 October 2006). "Amos, Emma". Grove Art Online. Oxford University Press.
- ^ 8.0 8.1 Lisa E. Farrington, Creating their own image : the history of African-American women artists, Oxford ; New York : Oxford University Press, 2005, מסת"ב 978-0-19-516721-4
- ^ Farrington, Lisa E. "Emma Amos: Art as Legacy." Woman's ArtJournal 28, no. 1 (2007): 3-11.
- ^ 10.0 10.1 Thompson, Mildred. "Interview: Emma Amos." Art Papers 19 (1999): 21-23. Print.
- ^ Farrington, Lisa E. (1 January 2007). "Emma Amos: Art as Legacy". Woman's Art Journal. 28 (1): 3–11
- ^ Patton, Sharon F. "Emma Amos: Thinking Paint" catalogue notes, Oxford University Press, 1998. Print.
- ^ We Will Not Forget – City of Atlanta Mayor's Office of Cultural Affairs, ocaatlanta.com
- ^ Weathers, Diane, Essence. Emma Amos: `Painting white'. Sep 1994, Vol 25. Issue 5.
- ^ The Heretics. Dir. Joan Braderman. Prod. Crescent Diamond. No More Nice Girls Productions, 2009. Web.
38725018אמה עמוס