אל-זובייר רחמה מנסור
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. אל-זובייר רחמת מנסור (בערבית: الزبير رحمة منصور, 1830 - ינואר 1913) היה סוחר עבדים ערבי סודאני שפעל במחצית השנייה של המאה ה-19, ולימים גם מושל של חלקים נרחבים מסודאן.
זובייר השתייך לשבט הג'עליון שחי בצפון סודאן, והחל את עסקיו הגדולים בשנת 1856, כשעזב את חרטום עם צבא קטן, כדי להקים רשת מבצרי מסחר המכונה זריבות, תוך התמקדות במאמציו בסחר בעבדים ובמכירת שנהב. בשיאה, אימפריית המסחר שלו, הנתמכת על ידי צבא אישי, שלטה על שטחים נרחבים בבחר אל-ע'זאל, כמו גם על חלקים שכיום שייכים לצ'אד ורפובליקה המרכז אפריקאית.[1]
בשנת 1871, כשהיה בשיא כוחו, ביקר אצלו בדים זובייר חוקר הארצות הגרמני גאורג שויינפורט, אשר תיאר את חצרו כ"כמעט נסיכותית". אסמאעיל פאשא ניסה לכבוש את האזור בו שלט, אך זובייר הביס את צבא שכירי החרב. ב-1873 סיפח אסמאעיל פאשא את האזור לממלכתו, תוך הכרה בזובייר כמושל בחר אל-ע'זאל. כחלק מהברית עם אסמאעיל פאשא, קיבל זובייר את התואר ביי ואחר-כך פאשא, פיקד על הכוחות הדרומיים בפלישה לדארפור, ונודע בכינוי "הפאשא השחור".
זובייר נודע כאויבו המר של הגנרל צ'ארלס גורדון[2][3], אשר מונה ב-1877 כמושל (ח'דיו) סודאן - תפקיד בו חשק זובייר - וביקש לדכא את הסחר בעבדים. ב-1878 נסע זובייר לקהיר, בניסיון לקבל את תפקיד כמושל דארפור באמצעות שוחד, אך סורב בידי השלטונות, שאסרו עליו גם לחזור לסודן, אך אישרו לו לנסוע לקונסטנטינופול, שם פרצה באותו זמן המלחמה העות'מאנית-רוסית.משם הדריך זובייר את בנו סולימאן בן ה-22 ואת ראשי השבטים להיאבק בגורדון, ולהביא את סודאן למצב קרוב לאנרכיה. במקביל, פנה אל גורדון והציע לו 25,000 לירות אם יסכים לחזרתו לסודאן. גורדון דחה את ההצעה, ובמקום זאת הציע את תפקיד המושל לאחד מסגניו של זובייר, בתמורה לדיווח על פעילות המורדים. כך נודע לו כי זובייר עדיין מעורב בפעילות זו. זובייר נאסר, ובנו סולימאן אולץ להיכנע, ומאוחר יותר הוצא להורג בפקודתו של גורדון.
בשנת 1884 פנה גורדון אל זובייר והציע לשחרר אותו מן הכלא ולמסור לו את השליטה בסודאן אם יעזור לבריטים לנצח את כוחותיו של מוחמד אחמד. גורדון המליץ על זובייר כמושל סודאן אחריו, וסר רג'ינלד וינגייט כתב עליו כי הוא "שליט מלידה, מרחיק-ראות ובעל רצון-ברזל". המלכה ויקטוריה, ראש הממשלה ויליאם גלאדסטון, והשליט בקהיר נובאר פאשא הסכימו לתת לזובייר את התואר, אך חזרו בהם עקב עיסוקו בסחר עבדים. למרות זאת, ניתן לו הפיקוד על הכוחות השחורים, כמו גם פיקוד משותף על הכוחות הערבים, לצד חוסיין פאשא.
בשנת 1885 הוא הודח מפיקוד על הצבא ונכלא בגיברלטר, לאחר שנחשד במגעים להעברת נאמנותו לאחמד. ב-1887 הותר לו לחזור לקהיר, ולאחר כיבוש סודאן מחדש ב-1899, הוא חזר למולדתו וחי בע'יילי, 50 קילומטר צפונית לח'רטום.
הוא מת ב-1913. על שמו נקרא עד היום רחוב בח'רטום, והעיירה אויוג'וקו בדרום סודאן עדיין ידועה גם בשם דים זובייר.
הערות שוליים
- ^ Al-Zubayr Rahma Mansur Biography, HOWOLD
- ^ Fuller, O. E. Brave Men and Women Their Struggles, Failures, And Triumphs, 1884
- ^ Lang, Jeanie. "The Story of General Gordon" circa. 1900.
35740117אל-זובייר רחמה מנסור