אל-אנבא
אל-אנבא היה יומון בערבית, שנתמך על ידי ממשלת ישראל וההסתדרות, ויצא על ידיהן בשותפות על הג'רוזלם פוסט. העיתון התקיים בשנים 1968–1985.
יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים וההסתדרות, הוציאה יחד בשנים 1948–1968 את העיתון אליום. העיתון לא הצליח לרכוש קהל קוראים משמעותי וצבר גרעונות גדולים ועל כן הוחלט לסוגרו. במקום זאת, הוחלט להוציא לאור עיתון חדש בשותפות על הג'רוזלם פוסט, שיקבל את התמיכה שניתנה עד אז לאליום. לעורך העיתון נבחר יצחק בר-משה, שקיבל חופשה ללא תשלום מרשות השידור[1]. התקווה הייתה שהעיתון יגיע לתפוצה של 9000, 3000 בישראל ועוד 6,000 ביהודה, שומרון וחבל עזה. בהתאם גויסו שורה של כתבים ערבים ונקבע קו מערכתי שיאפשר התבטאות חופשית יותר, לעומת הקו של שופר ממשלתי שהיה נהוג באליום[2]. צוות הכתבים כלל עשרה עיתונאים מהשטחים, שגויסו למרות לחץ נגדי שלא לשתף פעולה עם העיתון הישראלי[3].
העיתון החל לצאת ב-24 באוקטובר 1968[4]. בעיתון פורסמו מאמרים של אליהו ששון, שר המשטרה, אך גם הועתקו לעיתון מאמרים של מוחמד חסנין הייכל, עורך העיתון המצרי אל-אהראם[5]. באפריל 1970 חזר בר משה לקול ישראל[6] ובמקומו נתמנה יעקב חזמה לעורך[7][8]. למרות מאמצים אלו, נשאר העיתון עם תפוצה של כ-3000 גליונות בלבד. באפריל 1971 התמנה שלמה חנן למנהל העיתון. הוא שם דגש על שיווק העיתון והביא את התפוצה בסוף 1971 ל-15,000 גליונות[9][10]. נתוני התפוצה לא נותרו ברמה הגבוהה ובתחילת 1975 הם עמדו על 6,000 גליונות בימי חול וכ-9,000 גליונות בסופי שבוע[11]. בסוף 1974, בעקבות מאמר בעיתון שלעג ללירה הישראלית, ביקש ראש הממשלה, יצחק רבין, לבדוק את מדיניות המערכת של העיתון[12]. לבדיקת העיתון נתמנתה ועדה שכללה את שמואל טולידאנו, דוד פרחי ממשרד ההסברה והממונה על התקציבים באוצר, ארנון גפני[13].
מתחילת ינואר 1977 שונה מתכונת העיתון כדי שידמה לפורמט הנהוג במדינות ערב[14]. בפברואר 1978 התפטר יעקב חזמה מתפקיד עורך העיתון במחאה על התערבות של יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, ד"ר משה שרון, בתכני העיתון[15][16]. באותו זמן פוטרו 13 עיתונאים כדי לצמצם את גרעונות העיתון. כתב הספורט, נעים זילכה, הושב לעבודתו לאחר כחודשיים לאור מחאות רבות על פיטוריו[17]. ביולי 1979 נתמנה עובדיה דנון לעורך העיתון[18].
בשנות ה-80 הגיע רוב תקציבו של העיתון מתמיכה ממשלתית[19] ובשנת 1985 החליט עזר ויצמן לסגור את העיתון. באותה עת, תפוצת העתון עמדה על כ-3,000 גליונות ביום, שכשליש מתוכם היו מנויים כפויים ועוד כמה מאות הופצו בבתי הכלא בישראל[20].
הערות שוליים
- ^ ברוך מאירי, אל יום יפסיק הופעתו ב-1 ליוני, מעריב, 26 במאי 1968
- ^ חזי כרמל, העיתונות בערבית מחפשת קוראים, מעריב, 31 ביולי 1968
- ^ יוסף צוריאל, לחץ על עחונאים ערביים בגדה לא להצטרף לעתון "אל אנבה", מעריב, 4 בספטמבר 1968
- ^ העיתון הערב יופיע היום, על המשמר, 24 באוקטובר 1968
- ^ אל-אנבא - עיתון ערבי חופשי, מעריב, 11 בנובמבר 1968
- ^ "אל אנבא" עשוי להשאר ללא עורך, למרחב, 18 בנובמבר 1969
- ^ יעקב חזמה יתמנה לעורך אל אנבא, דבר, 13 בפברואר 1970
- ^ חילופי עורכים ב"אל־אנבא", דבר, 5 באפריל 1970
- ^ תופיק חורי, עליה בתפוצת "אל אנבא", דבר, 28 בנובמבר 1971
- ^ תופיק חורי, סיפור־הצלחה של עתון ערבי, דבר, 5 בדצמבר 1971
- ^ יוסף צוריאל, מונתה ועדה לבדיקת עתידו של "אל אנבא", מעריב, 4 בפברואר 1975
- ^ תבדק שיטת עריכת העיתון "אל אנבא", דבר, 4 בדצמבר 1974
- ^ הוקמה ועדה לבדיקת מצבו של "אל־אנבא", דבר, 15 בינואר 1975
- ^ "אל אנבא" יוצא במתכונת חדשה, דבר, 3 בינואר 1977
- ^ התפטר עורך אל אנבא, דבר, 7 בפברואר 1978
- ^ עורך "אל־אנבא" שהתפטר מאשים את יועץ רוה"מ בהתערבות פוליטית, דבר, 14 בפברואר 1978
- ^ יואל דר, ספורט באל-אנבא, דבר, 25 באפריל 1978
- ^ עובדיה דנון עורך "אל אנבא", מעריב, 1 באוגוסט 1979
- ^ הישיבה המאתיים-עשרים-וחמש של הכנסת העשירית, 2621. תקציב העיתון "אל-אנבא", שאילתה של תופיק טובי, 12 ביולי 1983)
- ^ דן כספי, יהל לימור, המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1948-1990, 1992, עמ' 90
אל-אנבא25874588