אל-יום
אַלְ-יַוּם (בערבית: اليوم) היה יומון מפלגתי ישראלי בערבית, שהיה שופרה של מפא"י וההסתדרות. העיתון התקיים בשנים 1968-1948.
היסטוריה
העיתון נוסד ביפו, באותו בניין ששימש לפני כיבוש יפו את העיתון "פלסטין", שחדל להתקיים. בראשית ימיו הציג עצמו "אליום" כהמשכו של "פלסטין". מבחינה רשמית, מו"ל העיתון הייתה עמותת אלת'קאפה (התרבות)[1] ומשנת 1959 עמותת אליום, אבל בפועל מימן את העיתון היועץ לעניינים ערבים במשרד ראש הממשלה[2]. עד 1958 עורכו הראשי של העיתון היה חבר מערכת "דבר", המזרחן מיכאל אסף, שמשרדו שכן בבניין עיתון דבר ובעיתון התפרסם חומר רב שלא היה אלא תרגום מאמרים מ"דבר". לצידו כיהן כמזכיר המערכת, טוביה שמוש. בראשית ימי המדינה היא אל-יום העיתון היומי היחיד בערבית בישראל[3].
לדברי החוקרים מוסטפא כבהא ודן כספי, מטרת העיתון הייתה לחבר את הציבור הערבי למדינת ישראל, להדריך אותו בדמוקרטיה ולנתק אותו מהתרבות הערבית של הארצות השכנות. העיתון הדגיש את היתרונות שבמצבם של ערביי ישראל לעומת אחיהם הנתונים תחת שלטון מוסלמי. בעיתון ניתן אמנם מקום גם למאמרי ביקורת ומכתבים למערכת, אך לצד כל מאמר ומכתב ביקורתי שנדפס פורסמה תגובה מערכתית-ממסדית. בשל נימתו הציונית, המהללת ללא ביקורת את הישגי המדינה וערביי ישראל לא זכה העיתון לאמינות בקרב קהל היעד שלו, לכך נלוו גם ניהול כושל ורמה נמוכה יחסית של כתיבה. תפוצתו בשנת 1958 עמד על כ-700 גליונות[2].
בשנת 1958, במטרה להעלות את רמת העיתון, מונה נסים רג'ואן לעורך. בתקופתו עלתה תפוצת העיתון לכ-4000 גליונות[2]. באוגוסט 1960 הוצהר רשמית על שותפות של ההסתדרות בהוצאת העיתון ונעשו שינויים במערכת כדי להכניס יותר עובדים ערבים לעיתון[4]. בין השאר מונה סגן עורך ערבי, סובחי יונס. השינויים נעשו לאור העובדה שהעיתון לא הצליח לחדור מספיק אל הקהל הערבי ורבים מקוראיו היו יהודים[5]. הצעת מפ"ם להרכיב מערכת שתשקף את כל הפלגים להסתדרות נדחתה על ידי במפא"י בטענה שקודם על מפ"ם לסגור את בטאונה העצמאי בערבית, אל-מרסד[6]. בקיץ 1966, לאחר ששמואל טולידאנו מונה ליועץ לענייני ערבים, הוחלט על סגירת העיתון[7]. בהמשך הוחלט להסתפק בפיטורי רג'ואן, שההסתדרות רצתה במשך זמן רב להדיחו, ושטולדאנו נמנע מלתמוך בו בניגוד לקודמיו בתפקיד היועץ לענייני ערבים של ראש הממשלה[2] ובמקומו מונה טוביה שמוש[8]. באפריל 1967 נשקל לסגור את העיתון ובמקומו להוציא שבועון[9], וההחלטה בעניין נדחתה[10]. לאחר מלחמת ששת הימים, במקביל לפתיחת השוק הערבי-ישראלי לעיתונים משאר העולם הערבי, פריחת העיתונות המסחרית הלא-מפלגתית בעברית ושקיעת העיתונות המפלגתית, נסגרו רוב העיתונים-מטעם. על אף מימון מפלגתי והסתדרותי לא הצליח "אליום" להגיע לתפוצה סבירה ובתחילת 1968 הוחלט על סגירתו החל מ-1 ביוני 1968[11]. הסבסוד הממשלתי וההסתדרותי הועבר במקום זאת לעיתון אל-אנבא בעריכת יצחק בר-משה, שהוקם בשותפות עם הג'רוזלם פוסט[12].
תפוצת העיתון בשיאה הגיעה ל-4,000 גיליונות, אולם בתקופות רגילות נעה סביב 3000-2000 תוך תנודות חדות[13]. עם סגירתו נמסר שתפוצתו בימי השבוע היה כ-2500 גליונות ובימי שישי כ-4000 גליונות[14].
לקריאה נוספת
- בנימין נויברגר, ראובן אהרֹני, מוסטפא כבהא (עורכים), החברה הערבית בישראל כרך ג' - מפלגות ובחירות, מנהיגות, תקשורת - יחידה 9 תקשורת - חלק א' העיתונות המודפסת, האוניברסיטה הפתוחה, 2010.
קישורים חיצוניים
- דן כספי ומוסטפא כבהא, "מירושלים הקדושה ועד המעיין", פנים 16, מרץ 2001, עמ' 44-55. באתר הסתדרות המורים.
הערות שוליים
- ^ ביקור במערכת העלון המפא"י בערבית, קול העם, 12 באוקטובר 1948
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 עמי שמיר, מדוע פוטר עורך אל יום, למרחב, 5 באוגוסט 1966; המשך
- ^ "אל יום" העיתון הערבי היומי היחיד בישראל, הארץ, 14 בספטמבר 1949
- ^ ההסתדרות משתתפת בהוצאת העתון היומי הערבי "אל־יום", דבר, 16 באוגוסט 1960
- ^ שינויים בעתונים הערביים של ההסתדרות, מעריב, 11 באוגוסט 1960
- ^ ישראל הרץ, ההסתדרות וערביי ישראל, על המשמר, 8 בדצמבר 1960
- ^ העתון "אל־יום" עשוי להסגר, על המשמר, 17 במאי 1966
- ^ ד"ר י. שמוש למנוחות, על המשמר, 26 בפברואר 1968
- ^ שמואל שגב, היומון הערבי "אל יום" - ייסגר; במקומו ייצא לאור שבועון, מעריב, 5 באפריל 1967
- ^ אין החלטה לסגור את היומון הערבי "אל יום", דבר, 6 באפריל 1967
- ^ נחום ברנע, עתון חדש בערבית יחליף את "אל יום", דבר, 29 באפריל 1968
- ^ ברוך מאירי, אל יום יפסיק הופעתו ב-1 ליוני, מעריב, 26 במאי 1968
- ^ אורי שטנדל, ערביי ישראל: בין הפטיש לסדן. הוצאת אקדמון, 1992, עמ' 372
- ^ ש. הן, "אל יום" מפסיק מחר הופעתו, ייצא בשותפות חדשה בירושלים, על המשמר, 30 במאי 1968
26128750אל-יום