אלשוויל
 | |
| מדינה |
 שווייץ |
|---|---|
| קנטון |
 בזל-לנדשאפט |
| מחוז | ארלסהיים |
| ראש העיר | אנטון לאובר (Anton Lauber) |
| שפה רשמית | גרמנית |
| שטח | 8.92[1] קמ"ר |
| גובה | 287 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 20,411[2] (2014) |
| ‑ צפיפות | 2300 נפש לקמ"ר (2014) |
| קואורדינטות | 47°33′0″N 7°32′0″E / 47.55000°N 7.53333°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
| www.allschwil.ch | |
אלשוויל (בגרמנית: Allschwil) היא עיר במחוז ארלסהיים שבקנטון בזל-לנדשאפט שבשווייץ.
היסטוריה
אלשוויל מוזכרת לראשונה במסמך משנת 1118 בשם Almswilre. ב-1937 התגלה אתר לשריפת גוויות מהשנים 60-25 לספירה לערך. ייתכן שאלשוויל היא מקומה של תחנת הדרכים Arialbinum.
ימי הביניים
אלשוויל הייתה חלק מהטריטוריה של בירסק שניתנה ב-1004 כתרומה של האימפריה הרומית ה"קדושה" לבישוף של בזל. במהלך אמצע המאה ה-15 מושכנה ונמכרה טריטוריה זו מספר פעמים. העיר אלשוויל שכנה על נתיב הסחר אלזס-זולותורן שעבר דרך מעבר פסוונג. מיקומה על הגבול וסמיכותה לנתיב הסחר אפשרו לאלשוויל להתפתח כנקודת מכס חשובה. לאחר 1724 הייתה אלשוויל משכנו של מחסן המלח הצפוני של הפוגט של הדיוקסיה של בזל. אלשוויל הייתה אחת ממה שנקרא "שבעת הכפרים החופשיים" ולפיכך היא השתייכה לכנסיית הרובע של קפלת יוהאן ה"קדוש" של הקתדרלה של בזל, לקיום טקסי הטבלה וחגים.
עם פרוץ מרד האיכרים של אלזס, הצטרפה אלשוויל ב-1525, יחד עם ריינאך, תרוויל, אוברוויל ואטינגן, לבזל במסגרת הסכם משותף. תוקפו של הסכם זה פג ב-1585 עם חתימת הסכם באדן. ב-1529 קיבלה אלשוויל על עצמה את הנצרות הפרוטסטנטית במסגרת הרפורמציה הפרוטסטנטית. ב-1627 עלה בידו של הבישוף של בזל להשליט את הקונטרה-רפורמציה.
החל מ-1567 התקיימה קהילה יהודית באלשוויל. ב-1692 מנתה הקהילה 24 משפחות שהתגוררו ב-Judengässlein (בגרמנית: הסמטה היהודית הקטנה) והם היוו כ-15% מאוכלוסיית העיר. הקהילה היהודית החזיקה בית עלמין בזווינגן וזכות קבורה בהגנהיים. במאה ה-17 ביקרו ילדים יהודים יחד עם ילדים נוצרים בבית הספר. האשמות בגניבת סוסים ותוכניות יהודיות לבניית בית כנסת באלשוויל גרמו להוצאתה של גזירת גרוש על ידי הבישוף. רבים מהיהודים נמלטו להגנהיים.
הכנסייה המקומית על שם פטר ופול הקדושים נבנתה במאה ה-12 והייתה תחת חסותה של קתדרלת בזל. חלקו התחתון של מגדל הכנסייה הוא מהמאות ה-12 וה-13, אך שאר החלקים של מבנה הכנסייה נבנו מחדש בשנים 1698 – 1699. כנסיית הרובע של אלשוויל כללה גם את שונבוך ואת הסינג (כיום בצרפת) ועד 1611 את הגנהיים (גם היא כיום בצרפת).
ראשית העת החדשה
לאחר הפסקת קיומה של הרפובליקה הראורוסיאנית קצרת הימים (1793-1792), הייתה אלשוויל תחת השלטון הצרפתי עד 1814. בין השנים 1793 – 1800 היא הייתה חלק מהמחוז הצרפתי של מונט טריבל ומ-1800 ועד 1814 היא הייתה חלק ממחוז או-רן. שלא כמו רוב היישובים באזור בירסק, הגיבה אלשוויל באופן שלילי לשלטון הצרפתי וב-1794 אף פרץ בה מרד קטן.
ב-1815 הייתה אלשוויל חלק מהקטנון של בזל וכאשר הקנטון התפצל ב-1833 היא הייתה חלק מקנטון בזל-לנדשאפט. הפיצול בין קנטון בזל-לנדשאפט לבין קנטון בזל-שטאדט גרמה לשינוי בכוחה הדתי של אלשוויל. ב-1877 הצביעו תושבי כנסיית הרובע נגד הכומר הקתולי פטר וילדמן והחליפוהו ביוהנס שמיד, כומר קתולי. לפיכך הפכה אז אלשוויל להיות קתולית. ב-1878 ייסדה הכנסייה המתוקנת השווייצרית כנסייה באלשוויל. ב-1970 נמנו עליה כ-54% מתושבי אלשוויל ו-40% היו קתולים.
העת החדשה
ב-1860 הייתה אלשוויל בעיצומו של תהליך להפיכתה מכפר חקלאי לעיר תעשייתית. רבים מתושביה עבדו בבתי חרושת בבזל. רוב החקלאים גידלו דגנים וירקות, שאותם הם מכרו בשוק הסמוך של בזל. אלשוויל הייתה ידועה בעיקר בשל הכרוב הלבן שגודל בה. בין השנים 1897 – 1921 עובדה תנובת הכרוב בבית חרושת לכרוב כבוש, שנבנה על ידי הקולקטיב החקלאי של אלשוויל. בסוף המאה ה-19 הופסקו גידולי הקנבוס, הפשתן והכרמים באלשוויל. ב-1955 פעלו בה 63 חוות בעוד שב-1965 ירד מספרן ל-29 וב-1980 גדל מספרן רק במעט ל-31. עד לשנת 1930 גדל היקפו של המגזר התעשייתי באלשוויל באופן משמעותי (בעיקר תעשיות לייצור לבנים, טקסטיל, מתכות ומכונות) וב-1910 כ-73% מהמועסקים בעיר הועסקו בתעשייה. בשנות השבעים של המאה ה-18 נפתחו כמה בתי חרושת ללבנים באלשוויל, כולל חברת Passavant-Iselin & Co שהפעילה את מכבש האריחים המשולבים הראשון בשווייץ. החברה פעלה עד 1975. העובדה שהעיר לא הייתה מקושרת לרשת הרכבות (ההצעה שעלתה ב-1926 להקים מסוף מטענים ירדה מעל הפרק), מנעה פיתוח תעשייתי משמעותי בעיר. בנוסף, עם התפתחותה של מערכת הספנות על הריין, איבדה אלשוויל את חשיבותה כתחנת מכס. ב-1905 נפתח קו חשמליות שקישר את העיר לבזל. ב-1910 הועסק כ-40% מכוח העבודה המקומי מחוץ לעיר וב-1990 עמד נתון זה על 79%. כיום אלשוויל מתמקדת בתעשיות קלות, כולל תעשיית מתכות, נייר וכימיה. ב-1990, 35% מהעובדים הועסקו במגזר התעשייתי ו-54% במגזר השירותים.
בין השנים 1850 – 1970 חוותה אלשוויל גידול מסיבי באוכלוסייתה הודות להגירה מבזל. ב-1930 הייתה זו העיר הפופולרית ביותר מחוץ לבזל והיא סבלה ממחסור בתשתיות. מאז 1970 עלה קצב הגידול. מרכז העיר ממשיך לשמור על הצביון הכפרי שלו. מגמה זו חוזקה באמצעות המהלך לשימורם של הבתים הבנויים למחצה מעץ מהמאה ה-19, שב-1976 הוענק עליהם לעיר פרס ממועצת אירופה וב-1980 הוענק לעיר פרס על התכנון הכפרי של המרכז שלה. ב-1968 נפתח באלשוויל מוזיאון להיסטוריה שלה וב-1977 נפתח השוק.
גאוגרפיה ודמוגרפיה
שטחה של אלשוויל הוא 8.92 קמ"ר. מתוכם 29.4% משמשים לחקלאות, 27% הם שטחים מיוערים, 43% הם שטחים בנויים, 0.2% הם שטחי נהרות ואגמים ו-0.3% הם שטחים בלתי מעובדים.[1]
העיר שוכנת במחוז ארלסהיים, על שולי אזור גבעות זונדרגואר שלאורכו של עמק הריין העליון. אלשוויל היא למעשה פרבר של בזל הניצבת מדרום-מערב לה ומשני עברים שלה היא גובלת עם צרפת. היישובים הגובלים איתה מצד שווייץ, חוץ מבזל הם: שוננבוך, אוברויל ובינינגן. הנוף הוא נוף טיפוסי לעמק הריין, והעיר ניצבת בנקודה בו עובר הריין מהתוואי בו הוא זורם מערבה ומהווה את הגבול בין שווייץ לגרמניה ופונה צפונה כדי להוות את הגבול בין צרפת לגרמניה.
נכון לשנת 2014 מנתה אוכלוסיית העיר 20,411 תושבים.[2]
קישורים חיצוניים
- הערך אלשוויל במילון ההיסטורי של שווייץ (בגרמנית)
הערות שוליים
21498984אלשוויל