אלכסנדר הרצן
 |
אלכסנדר איוואנוביץ' הֶרצֶן (בכתב רוסי: Александр Иванович Герцен, גרצֶן; 6 באפריל 1812 – 21 בינואר 1870) היה סופר, פובליציסט ומהפכן רוסי. נחשב לאבי הסוציאליזם הרוסי.
הרצן ייצג את הטיפוס הנעים ביותר בחברה הרוסית של העידן המודרני – איש אצולה מהפכן, שנאבק מול האוטוקרטיה למען הדבר היקר ביותר מבחינתו – חירות הפרט.
ביוגרפיה
אלכסנדר הרצן נולד במוסקבה במשפחת אצולה רמת-ייחוס, אביו איוואן יאקובלב היה בעל אחוזות עשיר אמו לעומת זאת הייתה נערה גרמנייה בת 16, בת לפקיד משטוטגרט, שבאה עם אביו לרוסיה. הנישואים מעולם לא הוסדרו רשמית, ושם משפחתו של אלכסנדר הומצא על ידי אביו על בסיס המילה הגרמנית Herz ("לב"). הרצן נולד בדיוק כשהצרפתים כבשו את מוסקבה, ולמזלו, נפולאון שלח את אביו עם הצעת שלום אל הצאר אלכסנדר וכך הצליחה המשפחה לצאת מתוך העיר הבוערת והכאוטית.
הרצן הצעיר קיבל השכלה ביתית תוך לימוד גרמנית וצרפתית מידי החונך הצרפתי שלו, שנמלט מצרפת עם השתלטות הדירקטוריה. עוד בילדותו הוא הכיר את ניקולאי אוֹגַרְיוׁב והם נהפכו חברים לכל החיים. בשנת 1832 סיים את לימודיו באוניברסיטת מוסקבה. בהיותו באוניברסיטה הוא התקרב למספר סטודנטים בעלי דעות מהפכניות, שנלהבו מאוד ממהפכת יולי 1830 בצרפת. בשנת 1834 נעצרו הרצן וחבריו. הרצן נשלח לגלות בויאטקה הפרובינציאלית ועבד בלשכת המושל. אחרי שהרשים את יורש העצר, לימים אלכסנדר השני, שהגיע לביקור בעיר, הרצן הורשה לשוב בהדרגה מהפריפריה ובהתאם לבקשת ואסילי ז'וקובסקי הועבר לעיר ולדימיר. אגב שיבתו, הוא נישא בסתר לבת-דודתו, נטלי. הוא ניסה קריירה ממלכתית – עבד במשרד הפנים בפטרבורג הבירה, אך כמה שורות ביקורתיות כלפי המשטרה, הרשומות במכתב פרטי לחברו – הביאו להגליה נוספת, הפעם לנובגורוד. כשזו הסתיימה, הוא נטש את הניסיונות להשתלב בשירות המדינה ובשנת 1840 שב להתגורר במוסקבה. כאן הוא פגש בחוג ההגליאנים המוסקבאיים, שכללו את מי שיהפוך, לימים, לגדול מבקרי הספרות ברוסיה ולאבי הרדיקליות הרוסית – ויסריאון בלינסקי וכן את מי שלימים יהיה לאבי האנרכיזם הבינלאומי – מיכאיל בקונין. החוגים הפילוסופיים במוסקבה הצמיחו את מה שעתיד להיות האינטליגנציה הרוסית על כל גווניה: החל בחסידי ההתמערבות הליברליים, המשך בחסידי ההתמערבות הסוציאליסטיים והמרקסיסטיים וכלה בלאומנים, מחפשי "הדרך הרוסית הייחודית". בתקופה זו הרצן התחיל לכתוב ספרים ומאמרים, שזכו לתגובות אוהדות מאוד בקרב חבריו המשכילים. הרצן החל ללמוד את הפילוסופיה של הגל. אף על פי שבין חברי הקבוצה היו ויכוחים רבים, הרצן מציין שהיה ביניהם מכנה משותף חשוב: אהבה ל"אמא רוסיה". הוויכוח העקרוני היה בין דרכי פיתוח המדינה – לכיוון המערב או בדרך עצמאית לחלוטין.
בשנת 1842 עזב הרצן את שירות המדינה, ולאחר פטירת אביו בשנת 1847 נסע לאירופה.
באירופה
הרצן הגיע לאירופה כאשר דעותיו אינן קרובות לדעות סוציאליסטיות. מכתביו הראשונים מצרפת הפתיעו את חבריו בתוכנם האנטי-בורגני. הרצן חשב שמהפכת 1848 בצרפת עשויה להגשים את כל חלומותיו, אולם האירועים לאחר המהפכה שינו את דעותיו, והוא הפך לסוציאליסט. הוא התקרב לפייר-ז'וזף פרודון, ועמו הוציא לאור את עיתון "קול העם" (La Voix du Peuple). בשנת 1849 נאלץ לעזוב את פריז לאחר שחווה באורח טראומתי את כישלון הקצנת המהפכה בצרפת – אמנם שלטון המלך לואי-פיליפ נפל בפברואר 1848, אך ניסיונות הרדיקלים להמשיך את המומנטום ביוני, עם ניסיון הפיכה נוסף, דוכאו בנחישות. הרצן, שכבר היה סוציאליסט סן-סימוניסטי בהשקפותיו, קיבל זאת כטרגדיה אישית ועל-אישית, ולאחר שהשלטון נפל לידי לואי נפולאון – עזב את צרפת וכתב ספר שופע אכזבה רומנטית "מן הגדה השנייה" ("С того берега"), שהביא לו פרסום לא מבוטל בחוגים המשכילים, ובו כתב שאירופה הישנה סיימה את תפקידהּ וכי האידיאל הסוציאליסטי צפוי להתגשם ברוסיה. הוא עבר לשווייץ, התגורר תקופת מה בניס והכיר את ג'וזפה גריבלדי.
בינתיים, החרים הצאר את נכסיו שברוסיה, אך הרצן משכן אותם אצל רוטשילד הפריזאי, שבדיוק אמור היה לארגן לרוסיה מלווה גדול. הצאר לא פנה לריב עם "נסיך הכסף" והרצן נשאר המהפכן הסוציאליסטי (אולי) הכי עשיר בהיסטוריה. אחר-כך באה סדרה של טרגדיות אישיות – אשתו בגדה בו עם המשורר המהפכני הגרמני גאורג הרווג, מעשה שהיה מקובל לגמרי בחוגים "המתקדמים", אבל התברר שהרצן לא מצליח להתמודד אתו, כך שכל העניין נגמר בשערורייה. זמן קצר אחרי שבני הזוג השלימו, טבעה האנייה שעליה הפליגו אמו של הרצן ובנו, ואשתו, מוכת הצער, נפטרה זמן קצר לאחר מכן בעקבות סיבוכי לידה (גם התינוק נפטר).
לאחר פטירת אשתו עבר הרצן ללונדון, וייסד בה בית דפוס בו הדפיס ספרים שנאסרו להדפסה ברוסיה על ידי הצנזורה. משנת 1857 התחיל להוציא לאור את הירחון "קוֹלוֹקוֹל" (Колокол; "הפעמון"), שהיה לעיתון האופוזיציונרי הראשון בתולדות רוסיה. העיתון היה פופולרי מאוד, ונקרא הן על ידי מהפכנים גולים והן על ידי הצאר ושריו (בינתיים, התיישב על כס המלוכה אלכסנדר השני)[1]. השפעת "קולוקול" על הדעות בחברה הרוסית הייתה רבה. העיתון חשף שחיתויות ועוולות - הרצן קיבל דיווחים מכל רחבי רוסיה: להתפרסם ב"פעמון" באורח אנונימי נחשב לאות כבוד עצום בקרב הפקידות הזוטרה הרוסית. העיתון הטיף לרפורמות ליברליות ושחרור הצמיתים, ונהוג לחשוב שהוא אכן תרם למהלך הזה של הצאר לא מעט.
הרצן המשיך לכתוב ספרים נוספים. כתביו ומאמריו השפיעו מאוד על התפתחות הפילוסופיה של הנרודניקים וספר הזיכרונות שכתב, "העבר והמחשבות", נחשב למופת ספרותי שנכנס לקאנון הקלאסי הרוסי, לצד פושקין, גוגול, טולסטוי ואחרים. כל רוסי שהגיע למערב אירופה, החל בגולים מהפכניים וכלה בשרים ובפקידים הרמים, חשב שמחובתו לבקר את הרצן בלונדון ולהביע בפניו את רחשי הכבוד שלו. לאחר שהצמיתים שוחררו, התברר שנדרש פתרון לבעיות רבות נוספות, ובסיטואציה הפוליטית הרוסית, הרצן הצטייר כקיצוני מדי למתונים, ולמתון מדי לקיצונים. תמיכתו במרד הפולני בשנת 1863, שפרץ למען השגת העצמאות מרוסיה, הפכה אותו ואת עיתונו (שאך זה עתה היה הדבר הפופולרי ביותר במדינה) למוקצה מחמת המיאוס. אחרי פניית ממשלת האימפריה הרוסית לממשלת בריטניה, חזר הרצן בשנת 1865 לשווייץ ולקח עמו את כל "בית הדפוס הרוסי החופשי".
הרצן, שהתאכזב מאוד לנוכח כישלונו של הסוציאליזם במערב אירופה, תיעב את הבורגנות, שמבחינתו - הביאה עליה את לואי נפולאון, בז לליברלים האירופאיים ותלה את תקוותיו בקהילת האיכרים הרוסית, שהבעלות המשותפת המסורתית שלה על הקרקעות נתנה סיבה לקוות שייתכן דגם סוציאליסטי רוסי ייחודי, שידלג על השלב הקפיטליסטי, ויכונן איזו אידיליה אגררית במקומו. ככזה, הוא הפך לאביה הרעיוני של הסיעה הפופוליסטית הרוסית, שמתוכה התפצלו כל יתר הסיעות המהפכניות ברוסיה, כולל הבולשביקים, שאחרי המהפכה ניכסו את הרצן לעצמם.
עם זאת, המהפכות שבהן חזה גם גרמו לו להטיל ספק כבד בכל המערכים האידאולוגיים הגדולים ובראש ובראשונה – בסברה ההגליאנית בדבר הכורח ההיסטורי. "להיסטוריה אין ליברטו", הייתה אמרתו המפורסמת בעניין. הוא התנגד לקורבנות שנדרשים להקריב החיים למען הדורות הבאים, יום המחר, האנושות או כל הפשטה אחרת: "הביצים ממשיכות להישבר, וחביתה עדיין לא נראית באופק" הייתה מסקנתו. גם אם יבוא הסוציאליזם, - הוא טען בפסימיות, - הטבע האנושי יהפוך אותו עם הזמן למשטר דיכוי נוסף, שגם אותו יצטרכו בני האדם להפיל.
הרצן נפטר בשנת 1870 מדלקת ריאות במהלך נסיעתו לפריז.
כתביו שתורגמו לעברית
- רוברט אוון / עם תוספת דברים על המחבר מאת מ’ בילינסון; תרגם מרוסית: מ"ז וולפובסקי, תל אביב: דפוס אחדות, תרפ"ה.
- זכרונות והגיונות / תרגם מרוסית א’ קריב, עין חרוד: הקבוץ המאוחד, תש"ו.
- ימי ומחשבותי: מבחר מספרי הזכרונות / של אלכסנדר הרצן ; מרוסית: צבי ארד; עם מסה על א’ הרצן מאת ישעיה ברלין, תל אביב: דביר, תשנ"ג-1993.
קישורים חיצוניים
- קורות חיים (ברוסית)
- ספרים ומאמרים של הרצן
- רות בונדי, זכרונות אלכסנדר הרצן: רוסיה אהובתי, דבר, 17 בינואר 1975
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אלכסנדר הרצן, 24 באוקטובר 2012- אלכסנדר הרצן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי אלכסנדר הרצן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- אלכסנדר הרצן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ קיימות עדויות לכך שהוא זכה להתייחסות גם בארמון החורף
34568989אלכסנדר הרצן