אינפורמליזם
אינפורמליזם הוא מונח בתולדות האמנות שנטבע בצרפתית על מנת לתאר מספר גישות לציור מופשט משנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20.[1] המונח כולל את כל זרמי ההפשטה שהתפתחו בצרפת וביתר מדינות אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, זאת בדומה לאקספרסיוניזם המופשט האמריקאי.[2] בתוך זרם האינפורמליזם ניתן לאפיין מספר מגמות סגנוניות מובחנות, כגון ההפשטה הלירית, ציור החומר, אסכולת פריז, טאשיזם ואכזריות ארט. המונח שימש את מבקר האמנות הצרפתי, מישל טאפיה, בספרו משנת 1952, "Un Art Autre", על מנת לתאר סגנונות אמנותיים שהמשותף להם הוא התבססות על תהליכים אמנותיים לא פורמליים שלעיתים קרובות כרוכים בשימוש במחוות. טאפיה כינה אמנות זו כ"אחרת" (art autre) מפני שראה בה כמסמנת שבר ביחס למסורת הציורית הקודמת לה (הכינוי ניתן בהתייחס לאמנות מופשטת לא גיאומטרית).[2][3]
באותה שנה בה פורסם ספרו של טאפיה הוצגה בפריז תערוכה בשם "אמנות אחרת" ("Un Art Autre"). בתערוכה הציגו האמנים הבאים: קרל אפל אלברטו בורי, ווילם דה קונינג, ז'אן דבופה, ז'אן פאטריה, ז'ורז' מתיו, ז'אן-פול ריופל וולס (אלפרד אוטו וולפגנג שולץ). אמנים חשובים נוספים שלקחו חלק בזרם זה הם: הנרי מישו, הנס הארטונג ופייר סולאז'.[3]
שיטה ומאפיינים
בתוך האינפורמליזם כל אמן מאפשר ביטוי חופשי לחומרים בהם הוא משתמש ולאיכויות שלהם, שנתפסות כבלתי צפויות, לצד גישה הדוגלת בשימוש אקראי במחוות אמנותיות; בכך האמן דוחה את אלמנט השליטה שיש בתפיסה המסורתית של ציור ושל התפתחותו של הציור, לפיה היצירה נוצרת מהרעיון שמוביל בתורו אל העבודה המוגמרת, אותה יכול הצופה לקרוא בחופשיות. ה"הרפתקה הציורית" בזרם האינפורמליסטי היא חדשה לגמרי: במקום לצאת מתוך המשמעות אל בניית הסימנים שיגלמו אותה, האמן מתחיל מיצירת הסימנים, להם הוא מעניק את המשמעות המתאימה. ביצירותיו של לורן ג'ימנז-בלאגואר (אנ'), למשל, שפת הסימנים עוברת הפשטה משמעותית כאשר מתאפשרת דרכה לערוך פרשנות אוניברסלית של שפה פרטית.
המאפיינים של ציור מסוג זה הם: מחווה ציורית ספונטאנית, אוטומטיות, שימוש אקספרסיבי בחומר, היעדר דעות קדומות, ותפיסה לפיה המעשה הציורי מייצר את הרעיון והיצירה היא המקום והרגע בו האמן מגלה את עצמו; לעיתים מתווספים היבטים קליגרפיים לאמנות זו, כמו למשל בעבודותיהם של ז'ורז' מתיו, האנס הארטונג או פייר סולאז'.
ציירים
- אנריקו אקטינו
- חוזה בלמס
- גרציה באריוס
- ווילי באומיסטר
- ואסקו בנדיני
- אלברטו בורי
- מאריו ססריני
- אדוארדו צ'ילידה
- ז'אן דובופה[1]
- ז'אן פוטרייר[4]
- אלזה גרמקו[5]
- הנס הארטונג
- לורן ג'ימנז-בלאגואר
- לואיג'י מליס
- ז'ורז' מתיו
- אנרי מישו[1]
- מנולו מילארס
- לוסיו מוניוז
- ארנסט וילהלם ניי
- ז'ורז' נואל
- סרגיי פוליאקוב
- רוברטו ל. פיגנאטרו
- מארי ריימונד
- ז'אן-פול ריופל
- פבלו סראנו
- פייר סולאז'
- ניקולא דה סטייל
- אנטוני טאפייס[4]
- אמיליו ודובה
- מריה הלנה ויירה דה סילבה[6]
- וולס
- רודריגו פרנזו[7]
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 "Grandes Momentos del Arte - Ficha El informalismo europeo". www.artehistoria.jcyl.es. 2012-04-13. אורכב מ-המקור ב-2012-04-13. נבדק ב-2019-10-11.
- ^ 2.0 2.1 "Art informel – Art Term". www.tate.org.uk (באנגלית בריטית). Tate. נבדק ב-2019-10-11.
- ^ 3.0 3.1 Tate, ART INFORMEL, Tate Modern, 8 באוגוסט 2021
- ^ 4.0 4.1 "Informalism, Abstract and Gestural Trends". types of art styles (בספרדית). 2018-01-31. נבדק ב-2019-10-11.
- ^ Ramírez, Mari Carmen (2018). Contesting Modernity, Informalism in Venezuela, 1955–1975. Yale University Press. ISBN 9780300236897.
- ^ Cook, Bernard A. (2001). Europe Since 1945: An Encyclopedia. United Kingdom, Garland. p. 49. מסת"ב 0815340575.
- ^ "Rodrigo Franzão: Industrial strength stitching". textile art (באנגלית). 2019-10-07. נבדק ב-2019-10-07.
32660164אינפורמליזם