אין דנין אפשר משאי אפשר

אין דנין אפשר משֶאִי אפשר הוא מושג הלכתי שמשמעותו היא שלא ניתן ללמוד שלילה של פרט מסוים בהלכה אחת מתוך היקש להלכה אחרת בה הפרט הזה אינו אפשרי טכנית.

שימוש בכלל באופנים

מתוך י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן ישנן ארבע מידות שמהותן היא לימוד הלכה מתוך הלכה אחרת: בנין אב, היקש, גזירה שוה וקל וחומר.

לגבי לדון אפשר משאי אפשר בבנין אב נחלקו תנאים. לשיטת רבי אליעזר דנים ולשיטת רבי עקיבא אין דנים. במקור נוסף נראה שאף בית שמאי ובית הלל נחלקו אודות השימוש בכלל זה בבנין אב.

לגבי היקש נחלקו אמוראים, האם הכלל תקף לרבי עקיבא, וכשם שאין למדין אפשר משאי אפשר בבניין אב כך גם בהיקש, או שבהיקש אף רבי עקיבא מודה שלומדים. ישנה דעה בראשונים ששיטת התלמוד ירושלמי היא שבהיקש דנים אפשר משאי אפשר.

לגבי גזירה שוה מצוין במפורש שאין דנין אפשר משאי אפשר. ובכל זאת ישנם ראשונים הסבורים שנחלקו בזה אביי ורבא.

גם לגבי קל וחומר מצוין במפורש שמשתמשים בכלל הזה.

דוגמאות לשימוש בכלל

הדוגמאות דלהלן הן מתוך הסוגיות שצויינו לעיל. ישנן דוגמאות נוספות שלא פורטו כאן מפאת מורכבותן.

1. האם ניתן ללמוד לפסח דורות, כלומר קרבן פסח הנוהג לדורות, שאינו בא מכספי מעשר שני, על ידי בנין אב מפסח מצרים שלא יכול היה לבוא מכספי מעשר, למרות שהטעם שאנו יודעים שפסח מצרים לא בא מן המעשר הוא מפני הסיבה הטכנית שאז עדיין לא הייתה מציאות של מעשרות (טרם כניסתם לארץ שעדיין לא נתחייבו במצוות התלויות בארץ).
2. האם ניתן ללמוד שמצות פריה ורבייה מתקיימת בהולדת זכר ונקבה בדוקא (ולא בהולדת שני זכרים) מבנין אב מברייתו של עולם שנבראו אז אדם וחוה, למרות שאז אילו נבראו רק שני זכרים לא היה קיום לעולם.
3. האם ניתן להסיק שגירות חלה בטבילה ללא מילה מתוך היקש לנשים שגירותן בטבילה בלבד, למרות שאצלן מציאות המילה איננה אפשרית.
4. האם ניתן ללמוד שבהמת מעשר (הכוונה לבהמה שנתקדשה על ידי התהליך של מעשר בהמה) שילדה, הוולד אינו קרב מתוך גזירה שוה לקרבן בכור בהמה שאין הוולד שלו קרב, למרות שאצלו אין מציאות של וולד מכיוון שהוא תמיד זכר.
5. האם ניתן ללמוד שעדים שרצו לחייב מלקות והוזמו, מקבל כל אחד את כל סכום המלקות ואין מחלקים אותם ביניהם, מתוך גזירה שוה לעדים שחייבו מיתה, שכל אחד מהם מתחייב מיתה שלימה, למרות ששם אין אפשרות טכנית לחייב כל עד חצי מיתה.
6. האם ניתן ללמוד ששחיטת קרבן איננה חייבת להיעשות דווקא על ידי בעל הקרבן עצמו, בקל וחומר מזריקת דם הקרבן שאינו נעשה על ידי הבעלים, למרות ששם בדרך כלל אין אפשרות שהדם ייזרק על ידי הבעלים מכיוון שזריקה כשירה רק על ידי כהן (להבדיל משחיטה שכשירה אף על ידי זר).

לקריאה נוספת

• אנציקלופדיה תלמודית, כרך ראשון, עמודים תר"ז - תר"ט.