אמחותפ
אִמחוֹתֶפּ (2600-2650 לפנה"ס) היה איש אשכולות במצרים העתיקה בתקופת שלטונו של פרעה ג'וסר בן השושלת השלישית. אמחותפ נחשב למהנדס, לאדריכל, ולרופא הראשון בהיסטוריה ששמו ידוע כיום. הוא שימש כיועץ לפרעה וככהן הגדול לאליל השמש רע. שמו נותר מפורסם אלפי שנים לאחר מותו: בתקופת הממלכה המאוחרת עבדו את דמותו בתור אליל ואף בתקופה היוונית במצרים (תקופת מצרים התלמיית, 30-325 לפנה"ס) נקשרו בשמו מיתוסים רבים. בכתובים הוא מתואר כ"יועץ למלך מצרים התחתונה", "הראשון אחרי מלך מצרים העליונה", "מנהל הארמון הגדול", "בן אצילים", "הכהן הגדול של הליופוליס", "בנאי", "ראש לחרשי העץ", ו"ראש לפַּסלים". בתקופת הממלכה התיכונה הראשונה הוא הוצג בכתובים אף כמשורר וכפילוסוף. כיום יש אף המזהים את דמותו עם דמות יוסף המקראי.
רק במאה ה-19 הופרדה דמותו ההיסטורית משלל המיתוסים, והוסכם כי מדובר באדם אמיתי. מעט מאד ידוע על תולדות חייו[1]. יש הטוענים שהוא נולד כבן לפשוטי עם, ועל פי גרסאות אחרות הוא בנו של אדריכל בשם קַנופֶר. למרות זאת רב המידע על פועלו ותרומותיו. מקום קבורתו אינו ידוע כיום, הסברה המקובלת היא שהוא נקבר באתר סקארה, שם נמצא כיום מוזיאון לעתיקות מהאתר ומהאזור הקרוי על שמו.
פועלו ותפקידיו
הנדסה ואדריכלות
לאמחותפ מיוחס תכנון הפירמידה של ג'וסר בסקארה וכן הפירמידה ששמשה כקבר סֶחֶמְחֶט, ממשיכו של ג'וסר ("הפירמידה הקבורה", שבנייתה לא הושלמה). כתובים אחרים מקשרים אותו גם למקדש הראשון באדפו (לא מדובר במקדש הגדול הקיים שם כיום, המתוארך לתקופת מצרים התלמיית בסוף האלף הראשון לפנה"ס).
רפואה
הרפואה במצרים העתיקה התבססה על שילוב של אמונות מאגיות ותרופות. מגילות פפירוס מתקופות שונות מתארות מתכונים של מאות תרופות, תיאורי סמפטומים של מחלות ודרכים להתמודדות עם פגיעות גופניות[2]. המוניטין שיצא לאמחותפ בתחום הרפואה, הוא ככל הנראה האחראי להפיכת דמותו בהמשך לאליל הרפואה. פפירוס אדווין סמית', הנחשב לטקסט הרפואי הקדום ביותר, עוסק בניתוחי חירום, ומפרט לגבי פגיעות ראש, צוואר וגוף. הוא כולל ארבעים ושמונה סוגי פגיעות והטיפול המתאים להן. חלק מההליכים הרפואיים נחשבים הליכים רפואיים סבירים לתקופתם[3]. הפפירוס מתוארך ל-1700 לפנה"ס, אך מתייחס לימיו של אמחותפ[4] וקיימת הסברה שהטקסט נכתב במקורו בידיו[1].
כהונה
אמחותפ נשא בתפקיד ה"חֶרי חֶבּ הֶר טֶפּ" (מילולית: הכהן הדרשן הראשון), כאשר כהונתו קושרה לאליל השמש רא. לנושא תפקיד זה יוחס כח מקשר בין המלך לבין הכוחות העליונים, וחלק מתפקידו היה לשמש כמעין אורקל. בנוסף היה לכהנים בתפקיד החרי חב תפקיד מרכזי בטקסים רבים, ביניהם דקלום תפילות בפולחנים, וביצוע חלק מטקסי החניטה. פפירוס וֶסטְקאר מתקופת הממלכה התיכונה מתאר מעשי ניסים שעשה החרי חב של המלך דז'וסר, כאשר ככל הנראה הכוונה לאמחותפ.
מיתוסים ופולחן
אליל הרפואה
החל מהתקופה הפרסית (525 לפנה"ס ואילך), נמנה אמחותפ בכתובים על אלילי מצרים העתיקה, אך כבר בתקופות מוקדמות הרבה יותר היה לו מעמד מיתולוגי, אלילי למחצה. כתובים קדומים מתייחסים אליו כאמחותפ בנו של פְּתַח (היה האליל הראשי של ממפיס, בורא העולם). עלייתה של הממלכה החדשה (1580 לפנה"ס) לוותה בהתעוררות דתית ובפולחן של ישויות מיתיות וגיבורים, פרט לאלילים העיקריים. בתקופה זו נבנו הרבה מקדשים גדולים ומפוארים לאלילים, מקדשים ששירתו בעיקר את המלכים והאצילים, ויצרו צורך בקרב פשוטי העם לדמויות פולחניות נגישות יותר. דמותו המיתית של אמחותפ היא אחת מהדמויות הללו. פסלים מתקופה הזו (ראו התמונה בפתיחת הערך) מתארים אותו בדרך כלל כאדם ללא סממני אלילות, יישוב על כיסא, ובידו פפירוס.
בתקופה הפרסית גדל מעמדו של אמחותפ למעמד אליל מן המניין, ונבנו לכבודו מקדשים. מקדש גדול נבנה בממפיס, ("האסקלפיון" ביוונית) ושימש גם כבית חולים ובית ספר למאגיה ורפואה. מקדש אחר נבנה באי פִילַאי, וחלקים ממנו עודם קיימים כיום.
אומנות מהתקופה הפרסית והתלמיית מתארת אותו יחד עם אלילים כמו אוסיריס, איזיס, חנום ועוד, המקיפים את המלך. בציורים ופסלים מתקופה זו הוא מתואר כאדם גבוה, לעיתים אוחז ב"ענח'", סמל החיים, ובחלק מהמקומות מוצמד לסנטרו זקן מלאכותי המסמן אלילות. בכתובים הוא מתואר כ"אליל המשגיח על החולים", וכ"אליל הקדוש המעניק בנים לזה אשר הם נחסכו ממנו". במקומות מסוימים התמזגה דמותו עם דמות אמנחותפ בנו של האפי (יוונית: אמנופיס), ארכיטקט וכוהן בתבאי מהמאה ה-14 לפנה"ס שגם דמותו נהפכה לדמות אליל. במקדש הגדול של חתשפסות בדיר אל-בחרי יש מבנה שכתובות הקיר בו (ככל הנראה מהמאה ה-2 לספירה) מעידות ששימש כבית הבראה שהוקדש לפולחן אמחותפ ואמנחותפ[5].
הפולחן של דמותו נמשך גם במשך התקופה הרומית במאות הראשונות לספירה, במקביל להתפשטות הנצרות שלבסוף גרמה להעלמותה המוחלטת של דת מצרים העתיקה.
אסטלת הרעב והקישור לדמותו של יוסף המקראי
ערך מורחב – אסטלת הרעב
אסטלת הרעב היא אסטלה באי סהל שבאזור אסואן, המתארת אירוע על שבע שנות רעב במצרים. האסטלה מתוארכת לתקופת מצרים התלמיית, אם כי יש הסבורים כי מקורה קדום הרבה יותר, ויש לשייך אותה לתקופת השושלת השלישית[5]. כתובת החקוקה בסלע, מספרת על שבע שנות רעב קשה שנגרמו במצרים בגלל שבע שנים בהן היה מפלס הנילוס נמוך והוא לא יכל לשמש להצפת שטחים חקלאיים (מחזוריות ההצפות של הנילוס היוותה יסוד עיקרי בחקלאות, בתרבות ובפולחן במצרים העתיקה). ג'וסר פנה לאמחותפ וכהניו לעצה. לאחר מחקר והיוועצות, נענה המלך על ידי אחד מכהניו של אמחותפ כי הנילוס נשלט על ידי האליל חְנוּם בעל ראש האייל, שמושבו באי יב. במסגרת מחקרו של אמחותפ הופיע האליל בחלומו והבטיח להשיב את השפע לממלכה. הרעב הסתיים, וכאות תודה פיאר המלך את מקדשו של חנום והעניק לו מתנות ואדמות[6].
קווי דמיון מסוימים לסיפור יוסף המקראי[7] (שבע שנות הרעב והתפקיד שמילא אמחותפ בפתרון, דמות יוסף כמשנה למלך, הענקת האדמה לכהנים) גרמו להיסטוריונים מסוימים לזהות את דמות יוסף שבמקרא עם אמחותפ שבכתובים המצריים. למרות זאת, בין תקופות חייהם המשוערות, מפרידה תקופה של כאלף שנים, שחוקרים אלו טוענים שהיא מעידה על טעות מהותית בתארוך. זיהוי זה אינו הדעה המקובלת על מרבית החוקרים.[דרוש מקור]
לקריאה נוספת
- דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, מקרא וארכיאולוגיה, הוצאת בני רחל, ירושלים תשס"ט, עמ' 5-8.
קישורים חיצוניים
- פפירוס אדווין סמית': תרגום מלא באתר Tour Egypt (באנגלית)
- דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, התנ"ך והארכאולוגיה - מסורת מול מדע, באתר "דעת" - מאמר המזהה את אמחותפ המצרי כיוסף המקראי
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 על אמחותפ באתר Tour Egypt (באנגלית).
- ^ על רפואה במצרים העתיקה באתר Egyptology Online (באנגלית).
- ^ כתבה על הפפירוס באתר Cyber Museum of Neurosurgery (באנגלית)
- ^ כתבה באתר Egyptology Online (באנגלית).
- ^ 5.0 5.1 Hurry Jamieson B.(1926) Imhotep
- ^ אסטלת הרעב, על פי תרגום לגרמנית של גינתר רדר, אוניברסיטת ינה, 1923 (באנגלית).
- ^ בראשית פרק מ"א, וכן בראשית פרק מ"ז י"ג-כ"ו